רונה ברנס
הדברים הבאים פורסמו גם באתר העוקץ
מה פירוש התנאים שהציבה לאחרונה ממשלת נתניהו בענייני התקציב "הניתן" למגזר הערבי-פלסטיני בישראל?
נתניהו ורבים מאוד אחרים חייבים להבין אחת ולתמיד כי הציבור הערבי בישראל אינו חי כאן בזכות חסד השלטון. הוא חי כאן כאזרחים שווים לחלוטין. אי אפשר להמשיך ולהתנהל ביחסי "אדון-מעניק" לאוכלוסיה המהווה יותר מעשרים אחוז מאוכלוסיית המדינה.
חלקים עצומים בציבור היהודי-ישראלי פשוט אינם מבינים זאת, או אינם רוצים להבין זאת. למה שירצו? הם הרי אינם חייבים להבין. אזרחיה היהודים של מדינת ישראל חיים בסביבה שמאותתת להם בדר"כ על חוסר הצורך בהבנה זו, וחמור מזאת – על חוסר נכונותה.
רבים מדי בארץ הזו באמת חושבים שהציבור הערבי צריך לברך יום יום על ההזדמנות הנפלאה שנפלה בחלקו לחיות חיים במדינה שהיא יחסית נורמלית, ושאינה רומסת אותם פיזית (בדרך כלל), הורגת אותם ואת ילדיהם כמו באזורים אחרים בגיאוגרפיה המקיפה אותנו (שעל חלקה, דרך אגב, אנו עצמנו אחראים, כמו: ביהודה ושומרון, על כל האוכלוסיה האזרחית-ערבית חסרת זכויות האזרח המתגוררת שם), על כך שניתן להם לחיות בתנאים סבירים, או טובים, שהרי הכל יחסי.
הציבור הישראלי-יהודי יוצא מנקודת הנחה שאפילו קיימת אפליה כלפי הציבור הערבי-ישראלי (שהרי רבים מכחישים אפילו עובדה פשוטה זו) הרי שזה הרע במיעוטו. השורה התחתונה היא: "הם צריכים להגיד תודה". לפעמים זה נאמר בין השורות, ולפעמים נצעק מעל דוכן הכנסת. תלוי ביום.
נתניהו, כהרגלו, שוב הצטרף לרוחות המתלהמות במקום להיות מוביל של כיוון חדש, אחר, שתהיה בו תקווה. שוב הוא נקט בצעד הכי פופוליסטי, כוחני ורומסני שעמד לרשותו אותה השעה: התניית תקציבים בסיסיים לאוכלוסיה הערבית (שהובטחו גם כך באיחור רב ובאי סדירות ראויה), ותוך כך: השפלת ציבור שלם של אנשים–נשים, גברים, ילדים, מתבגרים, כולם אזרחי המדינה– במטרה למצוא חן בעיני ציבור אחר, יהודי, הציבור הדומיננטי במדינת ישראל.
הציבור היהודי צריך להתנער מההשפלת הציבור הערבי, שלה הוא שותף, בין אם בהסכמה ובין אם בשתיקה.
חוסר ההוגנות התקציבית כלפי המגזר הערבי בישראל אינה בעיה ערבית-פלסטינית, זוהי בעיה ישראלית ומתמשכת. רק באמצעות סולידריות חברתית בסיסית של אמונה אמיתית בשוויון נוכל לפתח כאן חברה צודקת. כל אדם הגון צריך לרצות את מימושה של הבטחת הממשלה להעברה התקציבית למגזר הערבי. העברה זו תהיה רק ההתחלה של נסיון להביא לאיזון בקרב האוכלוסיה הכלל-ישראלית. כמובן שאין די בהעברה זו, זה עניין של מדיניות: קובעי המדיניות צריכים לרצות לפעול דרך קבע (כלומר להעביר כסף לתכניות מפוקחות) להעצמת האוכלוסייה הערבית בישראל. השכר יהיה של כלל החברה.
אבל נתניהו פעם אחר פעם בוחר להשפיל. למה? כי הוא יכול. אחר כך אולי הוא יתנצל, כפי שעשה אחרי הבחירות, לאחר שהתייחס אל "הערבים" כנחילים ש"נוהרים", אל הקלפיות, כביכול כדי לפגוע במדינה (כך השתמע מדבריו באופן ברור לכל). כי הרי גם זה, ההתנצלות, היא חלק מההשפלה: הוא יכול, אין מלבדו, איזו ברירה עוד יש לנו חוץ מלקבל את התנצלותו.
התנהגות אדנותית זו אין לה מקום בדמוקרטיה, וודאי שלא מצדו של ראש הממשלה, שאמור להוות מודל להתנהגות אזרחית. אפילו מבחינת הנימוס התנהגות זו פסולה. כך לא מתנהג אדם אל בני אדם אחרים. הוא אינו מנצל את כוחו לרעה, הוא אינו לועג לרש על מצבו. העברת תקציבים למגזר הערבי, אשר סובל מחוסר עצום במשאבים חינוכיים, תשתיתיים ועוד, היא איננה "מענק" שמעניק הכוח לנתיניו ברוב חסדו, זוהי חובתה של המדינה. ואמנם, המדינה מועלת בחובתה זו במשך כל שנות קיומה.
אינני רוצה לדבר על האינטרסים של הציבור היהודי בסיפור הזה, אף על פי שהם וודאי קיימים. ההתייחסות השוויונית, הבלתי-משפילה, האזרחית, אל הציבור הערבי בישראל צריכה להיעשות לשמה. פשוט כי כך אמורה להתנהל חברה תקינה. הקידום של מגזר מקופח, עני יותר, משכיל פחות, אשר רוצה בעזרת המדינה, ומעוניין בהשתלבות ובהשכלה, צריך להיות רצוי עבור המדינה בלי שום תכלית מעבר לו.
המאבק בטרור חייב להתנהל תוך נסיון להפחית עד כמה שאפשר את הפגיעה באוכלוסייה האזרחית שאינה מעורבת. זה א' ב' של הגינות. זו צריכה להיות השאיפה. האם מישהו השתכנע מהתנהגותו ומדבריו של נתניהו, ראש הממשלה, כי הוא שואף להפחית את הפגיעה באוכלוסייה הערבית הכללית?
אנו חייבים להבין כי אנו חיים כאן בשותפות – כפויה, רצויה–כלל אין זה משנה. זהו המצב, וכדאי לנסות ולהגיע בתוך המצב הזה לדרכי חיים הוגנות עד כמה שניתן, שוויוניות, שבתוכן נוכל להסתכל אישה לאחותה בעיניים, מבלי להתבייש, מבלי להשפיל מבט.
אשפתון להמון 