נדב נוימן

---

הלילה, בשעת דמדומיו של השכל, חלפו במוחי מחשבות-שיחות עם עצמי: "אני איש, ואתם אנשים, מי אתם שתגידו לי מה לעשות? למה, לעזאזל, עלי להקשיב לכם? כיצד ייתכן שמכיוון שנולדתי לחברה שמתובנתת בצורה הזו, עלי להכפיף את עצמי לחוקים שפוגעים בי בתור אדם, בתור בעל חיים. הרי זה לא יעלה על הדעת! חישבו על זה – וכבר המחשבה מתפוגגת". ואכן התפוגגה המחשבה, והתעוררתי לממלכת היום הביורוקרטית שמסננת החוצה מחשבות אוויליות וברורות מאליהן כל כך. התעורר בן אדם, היה קוהרנטי, היה מתוחכם, מחשבות מעין אלה הן ברורות ואינן מעניינות, הן שייכות לאנרכיית הלילה.

הכנתי קפה, התיישבתי מול המחשב כהרגלי, והתחלתי לקצוץ משפטים ומחשבות באופן מהוגן. את הרומנטיקה של נדב-תהיה-מה-שאתה-חושב הותרתי בצד שתימס בשמש מזמן. היום אני אדם פרקטי. בכל זאת, ביקשתי מעט הומור לשעת בוקר זו, ולכן צפיתי שוב בראיון של נטלי כהן וקסברג אצל לונדון-וקירשנבאום-ללא-קירשנבאום. אכן, כהן וקסברג היא אדם חריף ביותר, מצחיק ומזעזע בצורה אנושית ונהדרת. ברם, היא איננה אמנית טובה. לא משנה עד כמה איציק לאור ישתפך בשלל קריאות פוסט-מודרניסטיות על ה"אי-אפשרות-לומר-משהו-ועל-כן-יש-לומר-אותו-בצורה-הברורה-
ביותר-שהיא-איננה-ברורה-כלל-ועיקר-מכיוון-שהאמירה-מסורסת-עוד-לפני-שהיא-נאמרה-בצורה-
הבלתי-ברורה", אין שום דבר מעניין מבחינה אמנותית במה שהיא עושה. זו קלישאה שגם בעידן שלנו לא עוברת.

לפני חודש דרשה קומיסרית התרבות מירי רגב "הבהרה" מאורי קצנשטיין לפשר הצבת צלב קרס באחת מעבודותיו בתערוכה שלו שמוצגת במוזיאון תל אביב. התערוכה והעבודות שבה היו מתוחכמות, מלאות פרטים וגם, ובכן, זה היה במוזיאון תל אביב. לכן זכה קצנשטיין רק לשיחה ידידותית מהקומיסרית הטובה. עולה השאלה – לו היה מציב קצנשטיין צלב קרס ברחוב, מצלם אותו ומעלה את זה ליו-טיוב, האם היה גם אז זוכה ליחס שבו זוכה כהן וקסברג? התשובה היא: לא.

הסיבה שבגינה מענה השלטון את האמנית המחרבנת איננה נובעת מרצון להגן על רגשות הציבור או מפגיעה ברגשות הלאומיים. כהן וקסברג מהווה איום ממשי על עצם המחשבה הלאומית. היא מבטאת רגשות אנרכיסטיים ברורים באמצעות הדבר המודחק ביותר בציוויליזציה – קקי. כשהיא מחרבנת על דגלים – דגלי אומות רבות, אגב, לא רק ישראל – היא אומרת: "מי אתם, אנשים, שתגידו לי, אישה כמוכם, מה לעשות?" הרי איך יכול להיות שאם הוחלט שקקי הוא מחוץ לתחום, כולנו צריכים לעמוד בזה. אני לא זוכר שחתמתי על הסכם כזה. ומי אמר שדגל הוא דבר קדוש? אני לא זוכר שהסכמתי לכזה דבר. איך ייתכן שקבוצה של אנשים מחליטה כל יום מחדש ש"אומה" ו"מדינה" ו"סמלים" הם דברים שאסור לאיש לערער עליהם?

לא זאת אף זאת, מדובר באישה, רחמנא ליצלן.

כהן וקסברג אינה פוגעת ברגשות הציוניים. בעבודת הדגלים שלה היא לא קוראת תיגר על האתוס הימני, מערערת על הכיבוש או מספרת נרטיב שלא נח למשטר לשמוע. היא הולכת הרבה יותר רחוק מזה, וזה מה שמעניין בכל הסיפור הזה.

האנושות (בהובלה אמריקאית) מספרת לעצמה שביום שבו יתקפו את כדור הארץ חייזרים, יתאחדו כל האומות למטרה המשותפת. אין צורך לחכות לבני דודינו החלליים. האיום המשותף הוא כאן: מחרבנים על דגלים. יותר נכון, מחרבנות. חיפוש פשוט של shit on flag בגוגל מניב מספר תוצאות של נשים, בעיקר, שעושות קקי על דגלים שונים, מסיבות שונות – שאינן כל כך שונות, למעשה. התגובות לכך, בדרך כלל מצד גברים, יש לומר, מזועזעות תמיד. נשים שמחרבנות על דגלים הן איום על הסדר האנושי מכיוון שהן עוברות על כל חוק תרבותי שקיים, וזה הרבה יותר מפחיד מלומר "הכיבוש משחית". כי אמירה כזו מניחה מאחוריה שיש ישות מדינית שמבצעת כיבוש צבאי, שיש שמאל וימין, שיש דרך לדבר על דברים.

ואיך נגיב לאישה שעושה קקי על סמל לאומי? נעצור אותה, תיכף ומייד, בלי לשחק משחקים של דמוקרטיה. בכך משחקת המדינה תפקיד במשחק העולמי התרבותי, לוקחת חלק במאמץ להכפיף את האדם למרוּת המדינה וחוקיה. נו, לפחות במשהו אחד אנחנו חלק מהעולם הגדול.

אז'ן דלקרואה, חירות מובילה את העם, 1830