מאת מערכת אשפתון
בינואר 1906, 110 שנים בדיוק מחודש זה בו אנו עומדים, יצא גליונו הראשון של "המעורר", כתב העת האגדי שבעריכת ובהפקת י"ח ברנר.
המעורר יצא כירחון (למעט בסמוך לסופו, שאז כבר היו דילוגים על חודשים) עד ספטמבר 1907.
לכאורה תקופה קצרה, אך הייתה זו אחת התקופות, ואולי בעיקר אחת הפעולות שהשפיעו על תפיסתה העצמית של הספרות העברית, ועל מעמדו של ברנר בעיני עמיתיו ובעיני ההיסטוריה. שם התחיל כמדומה המיתוס של ברנר, ברנר זה שהיה הולך לדואר עם שק הגליונות לפזרם בקצות תבל (כפי שאשר ביילין תיארו). כמה נפלא, כמה מודרני, כמה אומלל וכמה הרואי.
ואמנם, דמותו של ברנר, נראית לעתים כאילו נגזרה מאגדה.
זקנו, שנאתו העצמית, כעסו הכן, אבל בעיקר כוחו המניע אותו הלאה בלי הפוגות, כל אלה קנו, ובוודאי עוד יקנו לו, מעריצים ומעריצות רבים.
ברנר נולד ב-1881 באוקראינה, הוא נאלץ להתגייס לצבא הרוסי ב-1901, ממנו הוא ערק כשנתיים לאחר מכן וחי בדרכי נדודים עד אשר לבסוף הגיע ללונדון ב-1904. את המעורר הוא מתחיל להוציא כאמור בינואר 1906.
וכך נכתב בין היתר ב "אל הקורא" הראשון של כתב העת:
יש פה איזה תשוקה לברוא ולהוליד איזה יציר ספרותי חדש, וישנה גם אמונה שיעלה לברוא אותו ושבקרב הימים יפכה איזה זרם חיים חדש בלבו של הקורא העברי. […] וממשמע ש"המעורר" יהיה לאי, למצודה בודדה של מספר אנשים עברים; של אלה הרחוקים זה מזה מרחיק-יה, ורק דבר אחד מאחדם ומאגדם- יום מחר.
וזה הפלא: אף על פי שכל אלה הכוחות הצעירים הם קונקורנטים נבים ועזים בנוגע לאותו "יום מחר" וכל בכל זאת הם מתכנשים בצוותא חדא, מדברים בנחת ובענווה, או גם בחום ובהתלהבות, ואין פרץ ואין צווחה…
אכן חדשה עשה אלוהים בקרב האדם!
וכל החלומות האלה, וכל החיים הללו בידיך, הקורא, נִתנו. אנא הִזהר בחיים המתהווים…
היצלח חפצנו בידינו? התאות להפיץ את העלים האלה בין טובי מכיריך? התקרא אותם אתה בתשומת- לב?…
המעורר יצא תחילה כחלק מ"אגודת דוברי עברית" בלונדון, ואז כחלק מאגודת "מסדה", ובעזרתה של "מפיצי שפת עבר וספרותה" בניו-יורק. אבל את עיקר העבודה לאורך הזמן ברנר עשה לבד. ואמנם בשנה השנייה לצאת המעורר הוא כבר כותב על שער הגליונות באופן ברור "בהוצאת י.ח. ברנר" – הוא ולא אחר.
אך מהו סודו של המעורר? מה גורם לו להיות רלוונטי גם עבורנו היום?
אולי זוהי ההעזה להיות "פאתטי", להיות נכלה וזועק, להיות אומלל ועם זה חזק עד המוות, לזעוק בבדידות על בדידותך, ולהיות לעתים מגוחך, עקמומי ומשונה.
ואמנם, רבים תפסו את שמו של כתב העת וגם את המוטו שאח"כ נוסף לו כיומרניים, מגוחכים ופאתטיים:
כי לעוררך אני בא, אחי, לעוררך לאמור / שאל , בן אדם, לנתיבות עולם, שאל : אי הדרך, אי ?- – –
ביאליק היה מן המגחכים הראשיים, בדבריו המפורסמים שכתב במאמרו "טעות נעימה":
"המעורר" – מי מקוראיו לא יזכרהו? "מלתא דתמיהא מדכר דכירי אינשי" [אנשים זוכרים דברים משונים], והעורך עשה כל מה שבכחו – ובלבד שיעשה "המעורר" מלתא דתמיהא; ראשית, כל אותם הלחשים והקמיעות ו"השיר למעלות'ין", שתלה העורך בשערי "המעורר" ועל משקופיו ועל מזוזותיו ושנתקלה עינכם בהם בכניסה וביציאה. זכורים אתם? "כי לעוררך אני בא, לעוררך…" – כלומר, "כי הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל".
****
יצחק בקון בספרו "ברנר הצעיר" כותב שכותרת משנה ל"המעורר" יכולה להיות "במת הצעירים העבריים". ה"צעירוּת" הזאת מתבטאת כמובן בעצם הגיל של עורכו (25–26) ומשתתפיו אבל אולי היא מבוטאת יותר מכל בפואטיקה של המעורר.
אפשר לראות דוגמה מהרוח המיוחדת שלו אם נשווה את הקול-קורא שקראנו לעיל להצהרות-פתיחה דומות של פרסומים עבריים אחרים בני התקופה: כך למשל פתח "הזמן" (בעריכת בן ציון כ"ץ) את גליונו הראשון (1903 – שיצא ברוסיה תחילה כדו שבועון, ואח"כ כעיתון יומי):
מה נחפוץ ומה נבקש בגשתנו היום להוציא מכתב-עתי חדש בישראל? יותר נקל לנו לבאר בדברים אחדים מה שלא נחפוץ ומה שלא נבקש. לא נחפוץ ולא נבקש לעשות בזה עסק טוב ולהרוויח ממון הרבה.[…] לא נחפוץ ולא נבקש להתחרות עם העיתונים לימים, ההולכים לפנינו ואשר יבואו אחרינו. […] יעשו העיתונים ההם את אשר הם יכולים לעשות, ו"הזמן" יעשה את אשר תהיה לאל ידו הוא לעשות. […] יודעים ומכירים אנחנו את החובות הגדולות הרובצות על מכתב עתי לעם מפוזר ומפורד, אשר כל אורגניזציה אחרת אין לו לעשות אותו חטיבה אחת בעולם. חפצים ומבקשים אנחנו אפוא כי יהיה "הזמן" לא רק חצוצרה לדעת הקהל, כי אם גם קרן-השופר למשפט הקהל, כי ישפוט על כל דבר בישראל, בכובד ראש ובלי משוא פנים.
הימלא חפצנו זה, היצלח בידינו לעשות את אשר אנחנו מבקשים לעשות?- זאת יגיד "הזמן" בימים יבואו.
דווקא הסוף, שהנו קרוב עד זהה במקומות מסויימים בשני "קטעי הפתיחה" החגיגיים הללו עשוי ללמד גם על ההבדלים: כך למשל, בעוד ש"הזמן" מפנה את השאלות אליו עצמו ("הימלא חפצנו זה, היצלח בידינו לעשות את אשר אנחנו מבקשים לעשות?") ומשליך יהבו על "הזמן" (כלומר עליו ועליו בלבד), מפנה "המעורר" את דבריו אל אחריות הקורא, השותף הפעיל במאמץ המו"ל כביכול – "התאות להפיץ את העלים האלה בין טובי מכיריך? התקרא אותם אתה בתשומת לב?…" (ההדגשה במקור).
גם בפתיחות הדומות יש הבדלים ניכרים, בראש ובראשונה באנאפורה במעורר: "ראה " – – – "וראה", לעומת "מה נחפוץ ומה נבקש", שבהן פותח "הזמן" את דבריו.
בנוסף, בעוד ש"הזמן" מתייחס אל עצמו כעיתון השואף להוסיף את קולו אל יתר העיתונים העבריים, "המעורר" מייחד את עצמו כ"יצור ספרותי חדש". ובפירוש ככזה שלא היה כדוגמתו.
הקול הקורא של המעורר איננו מהרהר בקול, מעל במה, הוא קורא לפעולה בקול מעל במה, באופן שמכוון בצורה תיאטרלית כמעט ופאתטית כאמור אל קוראיו, לא מתוך עמדה של צניעות אלא כמעט אפשר לומר מתוך עמדה של ייאוש ואין ברירה עצבניים, מורטי גבות וזקנים, מתוך עמדה של "אחרונים על החומה".
*
ברומן "בחורף", הרומן הראשון שפרסם ברנר, אומר המספר בפיסקת הפתיחה: "אני כותב בעד עצמי ובחשאי." אמנם בחשאי ועם זאת לפני הקהל. אמנם בחשאי ועם זאת בהתרסה. מה טעם בהתרסה אם אינה עומדת לפני קהל? שאלה גדולה. ברנר הציב עצמו כעומד בפני קהל בלית ברירה. הוא היה למעשה אמן מודרני, בעל נפש מודרנית, במובן התקופתי, ההיסטורי והאמנותי. את ברנר עניינו באמת ובתמים שאלות שאינן יכולות להעסיק את האדם "הממוצע", ועם זה בחר ברנר להיות נגיש אל האדם הממוצע כמיטב יכולתו, גם כמובן מחוסר ברירה מסויים שאותו הוא הבין: התקופה תקופת התמעטות היא, והוא אינו יכול להסתגר בחדריו.
***
סוף
דברים מעטים אלו נכתבו כמחווה לפעילותו של ברנר, שאת תחילת עצמתה סימן יותר מכל כנראה "המעורר" שהחודש מלאו 110 שנה להקמתו, שם למדו כמה צעירים בודדים לנסות ולהיות מודרניים בְְּחיים שלא אפשרו בקלות פריבילגיות שחורגות מן ההישרדות הפיזית, שם למד ברנר להיות ברנר – האיש, המודרניסט העברי, שעד היום משמש מודל, אם גם חשאי, לרבות ולרבים.
*המעוניינים יוכלו לראות את סרטו של יאיר קידר במסגרת הפרויקט "העברים" על ברנר, ששודר בערוץ הראשון ממש לאחרונה, ושכותרתו — איך לא — "המעורר":
אשפתון להמון 
מחשבה אחת על “110 שנים לצאת "המעורר" של י"ח ברנר”