נדב נוימן

הדברים הבאים נכתבו במקור עבור פרויקט "האוהל"

---

 

ובכן, הופיע בשעה טובה "דחק" החדש, מספר שש. זה מאורע רציני. עוד לפני שבוחנים את התוכן, את הכוונות, את היעדים, את האיכות (ועלי לציין, טרם קראתי את כל 697 העמודים. ספק אם אי פעם אעשה זאת), יש לברך על כך. כ-700 עמודים, זו הפעם השישית, במציאות תרבותית שמקדשת את האינסטנט ואת ה"אמ;לק" – זה חתיכת הישג.

ה"דחק" החדש אינו שונה מאוד מקודמיו. יהודה ויזן מקיים כאן כבר כמה שנים מפעל ספרותי-תרבותי ששומר על המשכיות, התמדה והקפדה, ברמת התכנים, המשוררים, הסופרים, המתרגמים והמתורגמים.

גם בגיליון הנוכחי, כמו בקודמיו, מדור שירת המקור מכיל את הקאדר הוויזני (הרולד שימל, יותם ראובני, טינו מושקוביץ, ציפי שטשוילי, שלום רצאבי ועוד); ויתר המדורים שומרים על צורתם – "התוודעות" (הפעם עם ועל פראנק אוהרה), שירה מתורגמת, סיפורת, דראמה, הגות, יהדות, מחשבה מדינית, אמנות וביקורת (הפעם ויזן מפליא את מכותיו ב"נפלאתה" המהוללת ואמנון נבות פורס את עוגת הפרוזה העברית של השנתיים האחרונות באמצעה).

קהל היעד של דחק מצומצם בכוונה. "שיח קודקודים" כביכול. כתב העת מכוון אל "הקוראים באמת", אל בעלי הסבלנות, אל מי שספרות עבורו היא לא שיר בפייסבוק של חתן פרס ישראל מדומה או סיפור קצר של אושיית פייסבוק מעצימת נשים שגורפת 4,000 לייקים. ולזכותו של "דחק" יאמר שכל משפט וכל פסקה במעצור-לדלת הזה מאשרים את המניפסט הזה. כמו שכתב שארל מארי רנה לקונט דה ליל ב"המשוררים בני זמננו": "איני מבקש לשאת חן או לעורר מורת-רוח […] האמנות, שהשירה הוא ביטויה המפואר, העז והשלם, היא מותרות אינטלקטואליות הנגישות למתי מעט".

השירה בגיליון היא שירה מודרניסטית "קשה", או שירה המצייתת לנוסחים מסוימים (הפיוט של הראשון לציון שלמה עמאר, לדוגמה); המסות (פיליפ לארקין הנהדר) והמאמרים (על שירת הקודש בספרות ההיכלות והמרכבה), הראיונות (עם מאיר ויזלטיר) והביקורות (על האנתולוגיה הלהט"בית ההו!ית ועל השחיתות הפוליטית-ספרותית), כולם בעלי פנים כפולות: מחד, יש בהם הנאה גדולה והרחבת אפיקים נדירה בעברית לאוהבי ספרות; מנגד, יש בהם מן ההיאחזות בצוק מעל תהום, תוך השלכה של כל מי שמכביד, כדי לא ליפול איתו לתהום הבורות. קריאה ב"דחק" היא היום מעשה מתנשא, פתטי, עצוב. אם אתה נהנה מזה – אתה שייך לעולם הולך ומצטמק.

כמובן, לא הכל אחיד ברמתו, ויש לעתים תחושה שויזן נתקף בולמוס ("עוד עמודים! צריך עוד עמודים!") והכניס גם חומרים לא מאוד מעניינים (הראיון עם צ'ארלס סימיק לא עלה יפה). שלא לדבר על שירתו של ויזן עצמו, שבדומה לספרו "פכורים" ולרומן המדובר והמתיש שלו "פקח" חושפים כותב מלא אינטלקט, ידע ווירטואוזיות אך דל ברעיונות מעניינים, אנושיות ורגש. מי שכתב על דורי מנור שהוא "טכנאי של שירה", יפה לו היה מביט על מכונת הכתיבה שלו עצמו.

גם חוסר ההקפדה "הטכנית" פוגמת לא פעם בקריאה, בין אם מדובר בהגהה או בעריכה של ממש (הקטע המצוין של אמנון נבות מתוך "קיסרי הגלידה" סובל במיוחד מהעריכה הלא קיימת וההגהה הבלתי נראית). גם הבחירה האנטי-עיצובית, שנראית אידיאולוגית לאורך כל הכרכים, לא מחויבת המציאות. גם גופן שאיננו ברירת מחדל ומעט השקעה בעימוד ובתמונות לא היו מורידים מרצינות כתב העת.

עם זאת ובכל אופן, מרבית הדברים מרתקים בכרך הזה של "דחק", ונוצצים בו כמה דברים בבהירות נהדרת, בעיקרם המיני-מחזה של יונתן לוי, "קרולינה למקה, ברלין", שלועג ברהב לעכו"ם הקפיטלו-הוליוודית; מדור ה"התוודעות" עם פראנק אוהרה; תרגומיו של צור ארליך; הומאז' לפרנץ קפקא של תומאס מאן; שיריו של הרולד שימל; ועוד, ועוד.

כפי שויזן הוא מוטציה ויזלטיריאנית, דחק הוא מוטציה סימן-קריאתנית. אם סימן קריאה התהלך עם מקל, דחק יושב על המקל. ואינני אומר זאת לגנאי. חשוב שיהיה מי שיעז לומר: זה טוב, זה לא טוב. זה רציני, זה לא רציני. חשוב שיהיה פרויקט שבו ניתן לפתוח פעם אחר פעם ולקרוא דברים מעניינים, יפים ובעלי עומק שמביא את האדם החושב לכדי מחשבה. חשוב שיהיה פרויקט עם תודעה היסטורית וספרותית, וכן – בהחלט מערבית – ולא רק גישת "לקק לי ואלקק לך" שפושה במחוזותינו.

בעלומי, כשהתחלתי להתעניין בספרות, הייתי פותח את גליונות סימן קריאה שבספרייתו של אבי וצולל. אני בהחלט מתכנן לשמור על גיליונות דחק בספרייתי שלי.