וידוי חדש: בסוף שרשרת המזון

 

מאת: תמר עמית


היא תמיד עמדה בסוף שרשרת המזון- היא חיכתה ככה, היא חיכתה למזונה. יגיע אליה, תמיד היא חשבה שזוהי הדרך הטבעית לדברים מעין אלה. לעמוד ככה בתחתית שרשרת המזון, עם הפה פעור, ולחכות שיאכילו אותך בידיעות הנכונות על העולם.

זלדה. היא שמעה את שמה רק במקרה, במקרה לגמרי, מתוך איזו הערת אגב שאמרה המורה, היא זוכרת. כן. היא זוכרת. וודאי שהיא זוכרת. כי הדבר נחרת בזכרונה כמעין "טיפוס". כמעין אופן טיפוסי שבו הדברים אמורים להתקיים. הם אמורים להתקיים כך, מן היד אל הפה. מחכים שם שנים. בסוף שרשרת המזון. ובסופו של דבר מגיעה פיסת ידיעה מן העולם הגדול. זלדה.

והיא הלכה לספריית בית הספר באותו אחר הצהריים, נרגשת קצת מהעובדה שהנה היא מקיימת את תפקידה בעולם, והולכת אחרי רמז אחד בלבד, ובלי שהיא תהיה חייבת לעשות זאת בשום צורה. היא נכנסה לספרייה, תמיד כאורחת, כמו שהיא נכנסה לכל מקום, והתחילה לשוטט. מצאה את מדפי השירה המעטים, ואת הכרכים הישנים, ומצאה גם את זלדה. כמו מוצא שלל רב.

– יפה. היא זוכרת את עצמה אומרת.

עכשיו היא תקרא , ותתרגש, כמה היא תתרגש. היא תתרגש כך מעומדה שם בתוך החדר, בתוך אבק הספריות. שום דבר במקום הזה לא היה שלה. כלום.  אבל היא עמדה שם, אוחזת בספר  שהיא מצאה לבדה רק על בסיס רמז אחד מן המורה. וכמה היא שמחה.

אף פעם היא לא חשבה לפקפק בהימצאה בסוף שרשרת המזון. מדוע שתפקפק בדברים הטבעיים? במידה מסויימת, אפשר לומר, היה לה נוח. כן. אבל גם לא נוח במידה ידועה. כי הנה את אותו הדבר שדרכו היא כביכול הייתה מקיימת את תפקידה בעולם, היה כל כך יחידי במינו, כל כך נדיר. אבל הוא מילא אותה בהרגשה של יכולות אדירות. של פוטנציאל, והיא ידעה באמצעותו שיש איזה עולם משונה של אנשים שהולכים לספריות כדבר של יום ביומו. היא לא הייתה אחד מהם, אף על פי שידעה פנימה שאין איש המונע ממנה להיות כזה.

אינכם מתארים לעצמכם איזה קשיים אדירים, איזה כבלים וחבלים היו כורכים את כל גופה הקטן מימי ילדותה הראשונה ביותר. היו דברים, כמו ללכת לספריה, שצריכים להיעשות רק דרך אגב, הידיעה על הדברים צריכה תמיד להישמר בראש, הידיעה על זלדה ועל קירבתה תמיד, צריכה תמיד להישמר בראש כדבר ידוע ומוכר.

היא יצאה מן הספריה עם הספר בתוך התיק, וקראה בו באוטובוס, בספסל שליד הנהג, משתדלת שאיש לא יטריד אותה בשאלות, ומסתירה לשם כך את הספר.  הרי היא לא מתכוונת עכשיו להפוך את זה לחלק מחייה. אין טעם להטריד את היושבים האחרים בשטויות האלה.

*

יותר מאוחר, כשהייתה אישה כבר, נמלאה רגש תמיהה גדול כשראתה אנשים יושבים בבתי קפה וקוראים בספרים מעין אלה, ספרים ישנים וקטנים. היא תמהה כיצד הם מתקיימים בעולם הזה, אך מעולם לא עצרה להשתהות על הדברים. לשתות קפה, אף על פי שהתחשק לה דווקא הטעם, והעוגייה שבצד (במקומות מסויימים הרי בכל זאת ישבה איזו פעם).

אבל תמיד היה דבר-מה לעשות. והיא תמיד הלכה לעשותו.

Renoir woman-in-a-landscape

פייר-אוגוסט רנואר, אישה יושבת בנוף

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s