ברגעים בהם את בלתי כשירה לדבר אחרי יום של עבודה –
עייפה מכדי לנהל שיחה אינטליגנטית,
אבל חפצה מאד להרגיש שאת בת-אדם,
מטלפנת בכל זאת לאחד החברים
ונתקלת במכשול הבלתי עביר של השעמום.
החיים לא משעממים,
החברים נבונים ואדיבים,
אבל רגלייך המתארכות והראש המלא בבוץ
מונעים כל אפשרות שיחה.
מוטב היה לישון, לפתוח חלון לאוויר הקר
של הערב, לקרוא בספר של אליס מונרו
להיתקל באפשרות של חיים
שהייתי עשויה לבחור.
הראש כבר לא בוץ
הרגליים תלויות בחשיכה
ואור המנורה מזדהר על הנייר
כאילו היה איתות מאוניה רחוקה.
השפה היא שפתו של הלילה
והצער נהפך למים זורמים
אני יודעת, כמובן, שהייתי בודדה
אבל כל זה לא נחווה עוד.
הרוח היא בדיוק מה שנחוץ
כדי להפוך את הערב לתנועה
יש כאן מסיבה
של אי היותי
ואי היותךָ.
דיטר רוֹת, שלג, 1964/69
לקוח מתוך אתר המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק (מומה)
אשפתון להמון 