מאת: מיטל משיח

---

בארה"ב מתחולל עכשיו מרוץ מרתק לנשיאות. אחת הסיבות המרכזיות לעניין הרב שיוצר סביבו המרוץ הוא סנאטור יהודי וותיק, שמגדיר את עצמו כסוציאליסט-דמוקרט, ושמו ברני סנדרס. רבים מכנים אותו פשוט ברני (קיצור של ברנרד).  גם לאחר הפסדו הצורב של הסנאטור במדינת ניו יורק מול הילרי קלינטון, נראה שנוכחותו של ברני בדעת הציבור ובפוליטיקה לא במהירה תימחה.

ברני סנדרס (נולד בספטמבר, 1941, היום בן 74) הוא הפוליטיקאי ששימש בקונגרס האמריקאי לתקופה הארוכה ביותר בהיסטוריה של ארה"ב ללא שיוך מפלגתי. ב-2015, לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב הצטרף למפלגה הדמוקרטית, אף על פי שגם לפני כן, מבחינת הצבעות ושיתופי פעולה, הוא עבד במשך שנים רבות באופן נרחב עם הדמוקרטים.

באופן מקרי או שלא מקרי, ברלינגטון – העיר שבה כיהן כראש עיר במשך 8 שנים בשנות השמונים – שבמדינת ורמונט, הפכה ב-2015 לעיר הראשונה בארה"ב שניזונה ממאה אחוז אנרגיה נקייה, כלומר אנרגיה ממקורות מתחדשים (בניגוד לאנרגיה המבוססת על משאבים שאינם מתחדשים כמו פחם או גז).

אבל אחד הדברים השובים ביותר בהתנהלות של סנדרס הוא העקביות שלו. פשוט כך. אצלנו בישראל זה דבר שכמעט איננו קיים.

זהו אדם שידע מה הוא חושב שנכון ולא נכון כבר בשנות השמונים, ומאז הוא לא זז הרבה. תראו נאומים של סנדרס מהשנים האלה, ותשוו לנאומיו היום, ותוכלו להתרשם בעצמכם עד כמה הם קרובים.

אם יש משהו שאפשר ללמוד מסנדרס, ואין זה משנה כלל אם אתה מימין או משמאל זה שהעקביות משתלמת. וכאן יש תקווה גדולה. כי  מי היה מאמין שאדם שמגדיר את עצמו כסוציאליסט יזכה לכזאת תמיכה מצד הציבור האמריקאי במרוץ לנשיאות ארה"ב? אין מדובר כאן באיזה "נס", דאוס אקס מאקינה או משהו כזה. לא, התמיכה שלה ברני זוכה נובעת מעשייה פוליטית רבת שנים, חיובית, ומשכנעת.

הצרות שניצבות מול הישראלים הן אמנם שונות מאלה של האמריקאים, אבל הלקח של העקביות זהה בכל מאבק, ובכל דרך, ובכל חתירה לשינוי. אולי כרגע זה נראה כאילו הציניות שמשחקת בדעת הקהל משל היינו באיזו תכנית ריאליטי ארורה- היא שמנצחת (וראו את נתניהו, שאחד מתחביביו הוא טיפוח המון מוסת), אבל בסופו של דבר, בזמן זה או אחר, יגיע הרגע שבו עשיה עקבית יכולה להבשיל.

וכאן מגיע הדבר הנוסף שאותו אפשר ללמוד מסנדרס, והוא: סבלנות. שהרי בשביל לקיים עקביות, צריך סבלנות. העקביות אינה מניבה פירות מידיים, וייתכן מאוד שהפּוֹעֵל העקבי עצמו לא יזכה לראות את תוצאות עמלו. זה לא נעים, ולא מעודד, אבל בסופו של דבר, העקביים והסבלנים תורמים להגדלת מעגל התומכים בעמדותיהם במשך הזמן. כדאי לנו להאמין שבסופו של דבר רעיונות מעניינים, בדרך זו או אחרת, זוכים לקהל, גם אם לא דרך הוגי הרעיונות עצמם. (אמנם, לצערנו, העקביות והסבלנות משתלמות גם עבור רעיונות מסוכנים –ראו את צמיחת תנועת כהנא בשנים האחרונות שמונעת לא מעט מעקביות שיטתית של נאמניה ופועליה בשטח.)

בחברה הישראלית מתקיימות עוולות שאנשים בעלי מוסר לא יוכלו להתעלם מהן אם ייאלצו להתעמת עמן. אבל רובינו לא נאלצים להתמודד איתן, וודאי שלא ברמה היומיומית, ונוח לנו כך. אין זה אומר שרוב האנשים חיים בשלום מודע עם היחס של ישראל אל הפלסטינים, אין זה אומר שלרוב הישראלים היה נעים לראות אדם טוב והגון מושפל בדרכו לעבודה מפאת אילוצים בטחוניים.

מי יכול היה להאמין שחלק גדול (אולי לא גדול מספיק בשביל ניצחון ובכל זאת) מהציבור האמריקאי, המתבסס כביכול על קפיטליזם נוקשה, ידבוק ברעיונות רווחה סוציאליסטיים? גם מרבית הישראלים המגדירים את עצמם כציונים יוכלו לשנות כיוון אם הם יאמינו שזה לטובתם ולטובת המדינה בכלל.

יש הרבה אנשים בישראל הפועלים שנים רבות ובעקביות, כמו דב חנין למשל, או כמו שולמית אלוני זכרונה לברכה. הפעילות שלהם, גם אם עתה נדמה שאינה זוכה לתהודה רחבה מספיק, זוכה לתהודה אף על פי כן, וזוכה לאוזן קשבת, גם אם אין הדבר ניכר באופן מיידי. אם נרצה ללמוד מסנדרס ואמריקה אפשר להתחיל משלושה דברים: העקביות משתלמת, הסבלנות משתלמת, והרבה דברים גדולים עוד אפשריים.