מחשבות צפוניות: בעקבות אדוארד מונק ושֶל אסקילדסן

מאת: רם מנחם

white

Edvard_Munch_-_Separation_-_Google_Art_Project.jpg

אדוארד מונק, פרידה, 1896

"הם ישבו ליד השולחן במטבח. זה עתה גמרו לאכול.
היא ישבה והביטה מבעד לחלון ביער העבות במעלה הגבעה.
-נכון שזה מקום מקסים? אמרה.
-כן, אמר.
-אני חושבת שאין לאף אחד מקום יפה יותר, אמרה.
הוא לא ענה.
– אבל הייתי רוצה שנסלק את כל הסבך הזה לפני היער.
-בשביל מה? אמר."
("מקום מקסים", בתוך: נוף גדול שומם
מאת של אסקילדסן/ זיקית)

white

ציוריו של אדוארד מונק (1863-1944) מזכירים לי לא מעט את סיפוריו הקצרים של שֶל אסקילדסן (Kjell Askildsen, נולד: 1929) – לא רק בגלל ששניהם נורבגים, אלא מכיוון שכל אחד מהם תופס את הניכור, הבדידות, הדממה והרעש בפינצטה, ואוחז בה לאורך כל יצירותיו. הקטע מהסיפור שצוטט לעיל והציור שעמו בחרתי לפתוח (פרידה) מעבירים לטעמי את התחושות הללו בדיוק.

הסיפור, "מקום מקסים", מתאר זוג הנוסע לבית קיץ אשר בו נהג לבלות  מספר פעמים בעבר. כאשר הם מגיעים לבית הקיץ עוקב הקורא אחר הדינמיקה המשונה של הזוג שם. בציטוט שראינו, הבחורה, חסרת השם, מביטה מבעד לחלון, ולא בפניו של מרטין, בן זוגה. נראה כי היא נמצאת בעולם אחר, מרוחק. כך גם בציור של מונק. פניה וגופה של האישה העוזבת מושטות לכיוון הנגדי מדמות הגבר הסובל, שנשאר מאחור.

לעומת זאת, המקום שבו כל זה מתרחש נראה מקסים דווקא, והנוף פסטורלי. ואכן, כפי, שיזכרו הקוראים אולי, בסיפור של אסקילדסן בת הזוג ממשיכה לדבר על כמה המקום יפה, ואילו הוא בתגובה, שותק. ואכן, כשסיפרתי לאנשים למה אהבתי כל כך את סיפוריו הקצרים והמדכאים של אסקילדסן, מצאתי את עצמי מספר בעיקר על השקט, יסוד ספרותי חשוב, שאצל אסקילדסן הוא מפותח באורח מופתי. עד כדי כך, שלעתים נדמה כאילו כל מרווח בין שורה, כל לבן של דף (לבן-שמנת במקרה של הדפים הממוחזרים של הוצאת זיקית) היא שורה לא-כתובה של שקט. כל סוף סיפור, הוא סיפור לא-כתוב של שתיקה, של תדהמה.

השקט הזה שבא לידי ביטוי תכוף באמנות הסקנדינבית לגווניה, היה אחד הדברים הכי מורגשים גם בשבילי, באופן פיזי ונפשי, בתקופה שביליתי באיסלנד לפני שנה. הדבר היה נכון בעיקר בלילות, בכפרים המרוחקים. אני זוכר שהתעוררתי פעם אחת באמצע הלילה, אולי בשעה שלוש. הייתי בכפר מרוחק ומבודד, וכל מה שהיה באזור הוא בית של משפחת חקלאים והוסטל שאותה משפחה מנהלת.

מהחלון החושך נראה כאילו הוא מהבהב, ויצאתי לעשן. זה היה בשלב המאוחר יחסית של הטיול, וזמנים של שקט והתבוננות עזרו לי לעשות רפלקסיה על דברים שעברו עליי, ושהצטברו במחשבתי.

כשיצאתי, התרחקתי מעט מההוסטל המואר, הדלקתי את הסיגריה, והסתכלתי על השמיים. סביבי היה שֶקט מיוחד ושונה. שקט כל כך עד ששומעים את הטבק נשרף בכל שאיפה, ושומעים את העשבים נעים ברוח. כשהסתכלתי למעלה ראיתי את הזוהר הצפוני, אורות ירוקים שעוברים כמו בג'אגלינג מצד אחד של השמיים לצד השני. אלה היו אמנם אורות מוסווים ולא בוהקים כמו בתמונות, אבל עדיין ברור היה למה כל כך הרבה אגדות מקומיות נבנו על המחזה הזה.

אבל משהו היה גם מעיק מאוד וכואב בתוך כל היופי הזה. הכובד הזה שבמועקה תמיד בא לידי ביטוי בציורים של מונק, כשהוא מראה לנו את המרחב החיצוני והפנימי, משחק בגבולות שביניהם, במה שמתחולל בנפש ובמה שמתחולל בחוץ, בנוף הרחב.

אדוארד מונק גם היה בן אדם בודד באופן חריג. קִרבה, בין אם חברויות עם גברים או קשרים אינטימיים-רומנטיים עם נשים, או אפילו להסתכל על אנשים, היו מבעיתים עבורו. הוא חשד שחבריו מעלילים עלילות נגדו, וקשר מיני ארוך ויציב היה עבורו בלתי אפשרי מכיוון שהוא הרגיש כי זה "שואב לו את הכוח"[*]. לכן, רעיון הקירבה בין שני יחידים  (מסוג אלה שרואים ביצירותיו) נראה מבחינתו כמעשה הֶרֶס הדדי.הוא חש בסכנה גם מקירבה לאובייקטים דוממים בטבע, שעבורו היו כאילו חיים. הוא פחד מהאזורים הכפריים כמו שהוא פחד מנשים.

כך גם, לא רחוק ממונק, מתבטא אופיו של של אסקילדסן, למשל בראיון מעניין המופיע בסוף הספר, שערכה שירה חפר עם הסופר ב-2011 בבואנוס איירס:

אני די ביישן, אני לא חיה חברתית, אני לא יודע לתקשר, מתקשה בחיי החברה. כבחור צעיר, או נער בוגר, התחלתי לכתוב. והתחלתי לכתוב כפי שכותבים בגיל ההתבגרות, דברים שקשורים לבדידות, למחשבות, דברים שקשורים לנפש האדם, מכל מיני סיבות.

 רוב סיפוריו של אסקילדסן נוגעים בבדידות ובחוסר יכולת לתקשר באופן "רגיל". בסיפורו "אנשים בבית קפה",[1]  מתואר זקן בודד ההולך לבית קפה. מרוב בדידות הזקן מפיל את הארנק שלו לרצפת בית הקפה, בתקווה שמישהו ירים לו את הארנק או ייצור קשר כלשהו. במקום יושבים צעירים שאמנם מבחינים בארנק אבל הם לא טורחים להשיבו לאיש ואינם מרימים אותו או מתקשרים עם הזקן בשום אופן, למרבה אכזבתו. הוא נמלא עצב ולבסוף מרים את הארנק בעצמו מחשש שייגנב.

 גם מונק וגם אסקילדסן משחקים במשחק מרתק של טוב ורע, אושר ועצב, אור וחושך. באותו הציור של מונק עמו התחלנו, אפשר לראות את מושא האהבה, האישה, צבועה בלבן/צהוב/קרמל, ובוהקת מאור כאילו הייתה מלאך. בסימבוליקה הנוצרית, הצבע הלבן מסמל טוהרה ומעלה, והשחור מסמל רוע ואפלה. כצפוי, גם בתנ"ך הדיכוטומיה הזו קיימת. בספר בראשית למשל בריאת העולם מתחילה בבריאת הטוב, והרע: " וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ". ואכן, בציור, מופיעה דמות הגבר בניגוד דיכוטומי לאישה, כדמות כהה, שחורה, ואפלה, חוץ מהיד (שאולי מוארת משום מיקומה, ליד הלב).

כמו אצל רבים, האהובה היא מושא התעסקות חוזר ונשנה אצל שני היוצרים בהם אנו דנים. אצל של אסקילדסן, דמויות נשיות תופסות מקום רב, וגם כאן היחסים עם נשים נראים לעתים קרובות כשולטים במצב רוחה של הדמות הגברית. בין הדמויות תמיד יש איזה סבך, שצריך לסלק. מועקה עצומה של ניכור, ריחוק, שתיקה, שנדמה כאילו היא משתלטת עליהם. ומבחוץ, נוף גדול שומם.

אבל מה המקום של העץ בפינה? של הסבך והיער בסיפור?

העץ מסמל המון במיתולוגיה הנורדית ובפולקלור הנורדי. במיתולוגיה הנורדית, שנוכחת וודאי בעולמותיהם של שני היוצרים, העץ הוא ה"יגדראסיל" (Yggdrasil), והוא ניצב במרכז העולם. בנורבגיה יש אפילו מסורת כפרית המכונה "tuntre", של שתילת עץ שמיוחסת אליו קדושה במרכז חצר בית-המשפחה. הטיפול בעץ מסמל את הכבוד שהאנשים הדרים בבית רוכשים לאבותיהם. העץ הקדוש שימש אפילו כמעין מזכרת מהחקלאים המבוגרים יותר. חקלאי אחד סיפר ש"הtuntre מביא קשר ישיר לרוחות הטבע שחיות מתחת לאדמת החווה."[2]

לפי הפרשנות של ספרות הקבלה, עץ החיים מסמל את תורת הנסתר, תורה שרק יחידי סגולה יכולים ללומדה. שהרי גם לפי הקבלה יש בטבע קדושה מסוימת. חשבו למשל על הספר "עץ החיים" שבו נפרשת משנתו של האר"י, ושנפתח כך:

אמרו ז"ל, אין לך כל עשב מלמטה, שאין עליה מלאך מלמעלה, שמכה אותה ואומר לה גדל, שלכאורה תמוה מאוד, דלמה ועל מה הטריח השי"ת מלאך ממרום, להכות ולהגדיל עשב הקטן שאין לה ערך של כלום.

אבל העץ בציורו של מונק לא נראה כתופס מקום קדוש. גם לא בסיפורו של אסקילדסן. אמנם, הקשר של שניהם לדת הוא קשר מורכב ובעייתי, אדוארד מונק מספר כך: "לאבא שלי היה מזג חם, ודתי באופן אובססיבי – עד למצב של פסיכונוירוזה. ממנו ירשתי את הזרעים של השיגעון. מלאכי הפחד, יגון, ומוות עמדו לצידי מאז שנולדתי".

גם של אסקילדסן, מדבר (בראיון שהוזכר לעיל) על בעיות אב ודת דומות:

– [מראיינת] זו גם הייתה תקופה דתית מאוד, נכון?
– כן, תקופה דתית מאוד. גדלתי באיזור שנקרא "היבשת האפלה" בדרום-מערב המדינה. היא כונתה כך כי הפרוטסנטנטיות והפייטיזם שלטו שם ביד רמה.
– [מראיינת] קראתי שאבא שלך שרף את הספר הראשון שלך.
– נכון. זה מה שהוא עשה. וזה היה דבר זוועתי לעשות מיד אחרי המלחמה. הרי הגרמנים שרפו ספרים.

– [מראיינת] אתה חושב שהאמונה, או יראת האלוהים, הפחד- משפיעים על היחסים בין האנשים?
– ודאי שזה קשור. כשהייתי צעיר פחדתי מאוד למות, וגם מאז, כי לימדו אותנו שאם אתה מת עכשיו, של, אם אתה מת עכשיו, אם אתה יוצא מהכנסייה ולא הסתובבת וקיבלת את רצון האל – ורצון האל הוא מה שאנחנו אומרים לך – אתה הולך היישר לגיהנום, ושם תישרף לנצח נצחים.
ובזה האמנו.

בעיני, זהו בדיוק המקום שהנוף תופס ביצירה. "מקום", כידוע, הוא גם אחד מהכינויים לאלוהים ביהדות. הנוף עומד שם, דומם, שותק לנוכח הכאב. הוא עומד מהצד, אל מול הבחירות הקשות של האדם והאחריות שיש לבני האדם על חייהם, והסבל שכרוך בכך. אבל למען האמת למאמר קצר זה יש גם מסקנה אופטימית, והיא שיש מעין ריקוד לחיים, שבא לידי ביטוי הן בציור של מונק, והן בסיפורים הקצרים של אסקילדסן. ריקוד של טוב ורע:

כשבשאלה האחרונה בראיון שואלת אותו שירה חפר אם הוא מאמין בקיומו של האושר, משיב לה אסקילדסן כי הוא לא מאמין באושר "בצורה אופורית", ועם זאת הוא מסכם: "כן, אני חושב שהאושר בא בהבזקים קטנים".

ובכן, כך גם ביצירתו – אם יש אושר הרי שהוא רגעי, מבזיק פה ושם, וממש כמו בחיים האמיתיים, דווקא הרגעים האלה הם אלו שמהם אנו רוצים להשתכנע יותר מכל.


[*] לקריאה נוספת על מקום האמנות בחייו הרגשיים של אדוארד מונק- Stanley Steinberg & Joseph Weiss, "The Art of Edvard Munch and its Function in his Mental Life", The Psychoanalytic Quarterly Journal, vol. xxiii: 409–423

 [1] מהספר "רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל", הוצאת סימטאות.

[2]  לקריאה נוספת על אנתרופולוגיה נורדית בהקשר זה, ראו עבודתו של דאגלס האלמס –  Douglas Forell Hulmes, Sacred Trees of Norway and Sweden, Prescott College, 2009

** רם מנחם הוא מוזיקאי ירושלמי. ראו עוד ממנו כאן
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s