מאת: ר"ב ירושלמי 

---

איך שהוא זה יעבור. הלילה. החלון הכחול ייפתח בסופו של דבר והאוויר ימצא את דרכו פנימה.

החדר מוטל גם מחר גם היום בין הכתלים ואתה, כן, אתה, מנסה לחפש מנגינות.

אתה מקשיב לצלילי המקלדת. הטלוויזיה מן החדר השני. אתה שומע.

ואיך שהוא עובר. אתה הרי יודע, את הלילה הזה אתה תגמור מהר.

חיש קל תהיה שוב עייף ביום למחרת ותקליד עיוור במשרדך כעכבר בשביל פרוטות הפרנסה

שעבורן אתה עובד.

ובבית דמיונך קושר אותך יותר מדי אל הספרים המובטחים על מדפים. אתה לא קורא בהם

ויש בך אפילו גאווה קטנה על כך. כמה אתה יהיר.

ממרחק אפשר לדמיין את ג'ז הערב שתשים. אתה יכול לדמיין הרבה מן המרחק. עליה

אינך חושב, ואינך חושב מדוע.

החלון הכחול והאוויר שמעבר מעניינים אותך יותר מכל יצור אנוש. זוהי מחשבה שאינה מעיבה על סקרנותך, וצבעי החדר אינם נסוגים ממך במהירה הפעם.

מבעד לתריס המוגף עומד הירח בחציו, או במערומיו, אינך יודע עליו דבר,

אף על פי שעברו כבר כמה שעות טובות.

והשרכים שנעים מעבר לקירך, מדמים מפרשי אניות עתיקות. לו היית מסתכל אולי היית מבחין בכך.

מנחם הוא הירוק הכהה, אבל את זה כנראה אינך מוכן לשמוע. אולי בגלל הערבית, אולי בגלל העברית

אתה מתקשה בהאזנה, קשה לך ומתחשק לך לומר למישהו שעולה אליך עתה מן החלום,

ידידי,

נחמה היא

סוף סוף

משחק גדול מדי בשביל ערב קצר.