בעיתון הארץ פורסם (10.7.16) כי ייתכן ובקרוב, אולי אפילו בשבוע הבא, יוחלט על קיצור עונשו ושחרורו מן הכלא של הנשיא לשעבר משה קצב , אשר הורשע באונס – לא פחות ולא יותר.

כיצד זה קורה? ובכן לפי הפרסום, "ועדת השחרורים קבעה לקצב דיון נוסף בעניין קיצור עונשו ב-20 ביולי, אליו הוא מגיע כאשר הרשות לשיקום האסיר שינתה את עמדתה ולראשונה תאפשר הליך שיקומי לאסיר שלא הודה במעשיו ולא הביע חרטה."

כיצד ניתן להסביר התייחסות זו של הרשות, לכאורה לפנים משורת הדין? למה דווקא עכשיו היא מחליטה לשנות את עמדתה לראשונה?

במה זכה קצב לכבוד? האם הוא מצא את כמות הדמעות והצעקות הנכונה שיש להגיר מול מצלמות הטלוויזיה ובפני הצופים? האם הוא "סבל מספיק"? מי קבע ולמה?

האיש מכחיש את מעשיו, וודאי שאינו מביע עליהם חרטה (אונס, ניצול יחסי מרות וגם שיבוש הליכי משפט!), ומדינת ישראל שוקלת ברצינות מעוררת פלצות, לתת לו על כל אלה פרס.

במדינת ישראל, בערך מחצית מן האוכלוסיה הן נשים. מה אומרת התנהגות זו של המערכת אל קבוצה זו של האוכלוסיה?  ומה היא אומרת לחצי השני, מה היא אומרת לגברים החיים במדינת ישראל?

כמוהו ראו וכן תעשו?

עוד נאמר בידיעה כך:

“עד כה, הרשות לשיקום האסיר הציבה את הודאתו של האסיר והבעת חרטה על מעשיו כתנאי מקדים להשתתפותו בתוכנית שיקום. אולם בשנים האחרונות עולה גישה שונה בקרימינולוגיה, לפיה יש לשקם גם אסירים שלא מודים במעשיהם. משום כך, לראשונה מאז הקמתה של הרשות לשיקום האסיר, היא תאפשר לקצב להיכנס לתוכנית שיקום מבלי להודות במעשיו או להביע חרטה.”

בידיעה אין הסבר כלל מדוע, למרות העובדה ש"בשנים האחרונות עולה גישה בקרימינולוגיה", הרשות לשיקום האסיר נוקטת בצעד זה בפעם הראשונה דווקא כעת, ומכל האסירים כולם, דווקא במקרה של האסיר מספר אחת, משה קצב!

מדוע דווקא המקרה של קצב נבחר להיות הפיילוט לגישה זו?

ושימו לב כי בכל דיסיפלינה תמיד יש כמה "גישות", תמיד יש את המקובלות והמיושמות ואת אלה המתנגדות לה. לכן  המשפט -"בשנים האחרונות עולה גישה שונה בקרימינולוגיה" – הוא משפט שאינו מוסיף דבר לגבי ההסבר הדרוש להתנהגותה התמוהה של הרשות לשיקום האסיר.

 

על המדינה לדאוג לכך שמשה קצב, שירק בפרצוף המדינה ובפרצוף אזרחי ואזרחיות ישראל במעשיו הנפשעים, ימצה את כל תקופת העונש שנגזר עליו.

אם כבר יש לנהוג כלפיו בגישה מיוחדת, צריכה גישה זו להיות דווקא מחמירה יותר מן הרגיל, וודאי שלא מקלה.

גירסה מקוצרת פורסמה גם במכתב בהארץ