הדברים הפותחים של חוברת הבה להבא 6

מאת עודד כרמלי ועמנואל לוי

כל הדימויים מאת עידן אפשטיין, Über

---

תפקידים

שמענו שחקנית אחת אומרת: תפקידה של האמנות לבקר את הממסד. וזה נשמע יפה, אפילו אמיץ, אבל זה לא נכון. זה תפקידה של העיתונות. תפקידה של העיתונות לבקר את הממסד. תפקידה של האמנות לבקר את האדם. כי הממסד זה תמיד מישהו אחר. ואילו האדם זה תמיד גם אני. יחי ההבדל הקטן, וההו כה אמיץ, בין ביקורת לביקורת עצמית.

 

נטלי כהן וקסברג

אנחנו מחרבנים על הדגל, ומחרבנים על המחרבנים על הדגל. איננו דוגלים בדגל ואיננו דוגלים בחרא. דגל וחרא – אותו חרא. כי חרבון הוא תוצאה של פעילות תקינה של המערכת המטאבולית, פטריוטיזם הוא תוצאה של פעילות תקינה של המערכת הסנטימנטלית וחרבון על דגלים הוא תוצאה של פעילות תקינה של המערכת הקפיטליסטית, שאינה יודעת לעכל אלא צואה בצאתה כמחאה.

 

ובשביל מה?

אמנים שאינם מאמינים ביצירה מקורית; חוקרים שאינם מאמינים במציאות חיצונית; היסטוריונים שאינם מאמינים באמת היסטורית; פעילים שאינם מאמינים בקידמה; מבקרים שאינם מאמינים באיכויות אובייקטיביות. אם הכול נרטיבים והגמוניות, הדהודים וציטוטים, התקבלות וממסדים – בשביל מה לקום בבוקר?

 

שקיעתה של אימפריית הגמדים

ההגירה המוסלמית לאירופה, שבאה בעקבות הקולוניאליזם האירופאי באסיה ובאפריקה, שבא בעקבות התחזקות ספרד ופורטוגל לאחר שחרורן מהכיבוש המוסלמי, שבא לאחר מסעות הצלב של האירופאים במזרח התיכון, שבא לאחר שהמוסלמים כבשו את ביזנטיון, חושפת אמת פשוטה: כששחפית הקוטב גומעת בחייה מרחק הכפול ממרחק הירח מכדור הארץ, האדם, החכם ממנה שבעתיים, מקיף עצמו לדעת תריסר חודשים בשנה. אילו נהגה האבולוציה בחסד רב יותר עם שחפית הקוטב, היכן שצולחות כיום ספינות את הים התיכון, אוטומובילים היו שוברים את מהירות האור בדרכם להקים קנים במצריים הפרעונית. העיתונים מדברים על סופה של התרבות המודרנית, ואילו אנו שואלים: מתי נזכה לחזות בראשיתה?

ועדיין 1

ועדיין יש סוציולוגים שיושבים על גבעת אוניברסיטת תל אביב, משקיפים על הנעשה במזרח התיכון ואומרים זה לזה: "אתה יודע מה ישראל באמת צריכה לעשות? להשתלב במרחב".

ועדיין 2

ועדיין יש סוציולוגים שיושבים על גבעת אוניברסיטת תל אביב, משקיפים על הנעשה במזרח התיכון ואומרים זה לזה: "אתה יודע מה באמת חסר פה? פוליטיקה של זהויות".

סליחה

סליחה, אבל זאת לא "קריאה חתרנית" אם ככה מלמדים לקרוא בכל האוניברסיטאות, בכל מדינות המערב, כבר 40 שנה.

שיר שמאלמזרחי

(אפרופו צ'כוב)

רומזים לנו שיש שמאל אחר.

טוב שמישהו יודע על זה.

אם יש שמאל אחר ה

ביאוהו לכאן ונצביע לו נ

דבר גלויות, יש או אין.

שכבר אנחנו עייפימאוד מ

מפלגותינו הצמוקות וכל

הזמן מראים לנו בסטטוסים ש

באמת יש משהו אחר וגם א

נחנו מרגישים שזה לא סתם

שמאשימים את כולם בגזענות.

ואם יש שמאל אחר ב"מרחב"

אחר מזרחים חדשים ויודעים ל

מה לא יביאו לכאן כמה ל

למד את בוחרינו הימנים ואו

לי ישכינו גם שלום כ

שאנחנו עייפים ומפסידימאוד.

אם אמיר גלבע היה בוגר החוגים לספרות באוניברסיטאות ישראל

"שיר בבוקר בבוקר" היה הולך ככה: פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא נרטיב ומתחיל שיח, ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא "האחר".

 

אקרובעתה

לאחרונה ראתה אור "נפלאתה", אנתולוגיה שמכנסת את שירים להט"ביים מ-3,000 השנים האחרונות. כל המשיב לחיק הציבור שירה שנשכחה, ראוי לברכו.

אבל הנימוק שהמציאו עורכי האנתולוגיה לכינוסה יכול ללמד אותנו שיעור מאלף על אילופם של חיי הרוח בישראל. "בעת שניגשנו לערוך את האנתולוגיה הזאת", כותבים העורכים בפתח הדבר, "חשבנו בראש וראשונה על הנער או הנערה שאנו עצמנו היינו… אם קראנו שיר אהבה של אלתרמן או של אבידן וביקשנו לחוש הזדהות עם האוהב או עם הנאהבת, היה עלינו לעשות אקרובטיקה תודעתית של ממש ולהחליף בין המינים".

אקרובטיקה תודעתית של ממש! להפוך שווא נח – לפתח! ואם המרה פשוטה של מין דקדוקי היא אקרובטיקה תודעתית המאתגרת את כוחות העורכים וקוראיהם, איך אלה או אלה יתמודדו עם שירי האהבה של אלתרמן או של אבידן? איך אלה או אלה יתמודדו עם שירי האהבה למת של אלתרמן, עם שירי האהבה לאבידן של אבידן?

התשובה: הם לא. הם רק רוצים לוודא שאלה שירי אהבה עליהם. כי אם מגישים להם שיר נפלא הם אומרים: כן, אבל מה זה אומר עלי? כי אם זה לא אומר משהו עלי אז זה לא מדבר אלי, ואם זה לא מדבר עלי ולא מדבר אלי אז זה לא מעניין אותי. כי לא השיר נפלא, נפלאני.

המכתב של ג'ימי קרטר

אם עולמנו יחרב עלינו מחר, אנו בני האדם נשאיר אחרינו שובל ארוך של אותות ואיתותים, להקות פוסט פאנק, דיווחי תנועה, תכניות בישול ואקטואליה רכה – אבל רק טקסט כתוב אחד: המכתב של ג'ימי קרטר.

המכתב של ג'ימי קרטר צורף ל"תקליט הזהב" שעל סיפון החלליות וויאג'ר 1 ו-2, ששוגרו ב-1977. נכון לכתיבת שורות אלו, המכתב של קרטר נמצא מחוץ למערכת השמש, במרחק של 20,108,681,344 ק"מ ממירי רגב. הנה לכם אקרובטיקה תודעתית של ממש.

ואפשר להניח שיש לא מעט רגעים מוזרים בחייו של נשיא מעצמה, אבל ספק אם היה רגע מוזר יותר מאותו רגע שבו הנשיא קרטר התבקש או התנדב לכתוב מכתב שייקרא עוד מיליארד שנה, אם אמנם ייקרא אי פעם, על ידי יצורים שאינם מבינים את שפתו, וספק אם יבינו את מחשבותיו ורגשותיו. וכך הוא כותב להם:

"אנו שולחים הודעה זאת אל הקוסמוס. היא עתידה לשרוד מיליארד שנים אל העתיד, כשהציוויליזציה שלנו תשתנה מן היסוד ופני הארץ עשויים להשתנות ללא היכר. מתוך 200 מיליארד הכוכבים בגלקסיית שביל החלב, בחלקם – אולי ברובם – עשויים להיות כוכבי לכת מיושבים בתרבויות חלל. אם ציוויליזציה אחת כזאת תיירט את וויאג'ר ותוכל להבין את התוכן המוקלט הזה, הנה ההודעה שלנו:

זוהי מתנה מעולם קטן ונידח, מזכרת מהצלילים שלנו, מהמדע שלנו, מהדימויים שלנו, מהמוזיקה שלנו, מהמחשבות שלנו ומהרגשות שלנו. אנחנו מנסים לשרוד את הזמן שלנו על מנת שנוכל לחיות אל תוך הזמן שלכם. יום אחד, אחרי שנפתור את הבעיות שעומדות בפנינו, אנו מקווים להצטרף לקהילה של תרבויות גלקטיות. התקליט הזה מייצג את התקווה שלנו ואת הנחישות שלנו, ואת הרצון הטוב שלנו ביקום ענק ומעורר יראה".

כתב העת שלפניך אינו ממוען אליך. הוא אינו פונה אליך, הוא אינו מייצג אותך, הוא אינו מתעניין בך. זהו כתב עת אדיש לגמרי לענייני השעה, ורק בקושי ער לענייני המאה. ואם הוא נראה לך מוזר, זה רק בגלל שהוא אינו מנסה למכור לך מוצר.

כי כתב העת שלפניך הוא שי. שי של הצלילים שלנו, המדע שלנו, הדימויים שלנו, המוזיקה שלנו, המחשבות שלנו והרגשות שלנו. הוא מייצג את התקווה שלנו ואת הנחישות שלנו לדבר מוזר בעולם קטן ומלא ברברת ברורה, ממותגת וממוסחרת. הוא מייצג את הרצון הטוב שלנו להיות קצת יראים ביקום ענק ומעורר יראה.

אנחנו כותבים שירה כי אנו מאמינים שהדרך היחידה לפרוע את הסדר הקיים היא לא להיות מסודר. אנחנו פורשים מהשאיפה האנושית להיות מובנים כי אנו מאמינים שהמצב האנושי אינו אנושי עוד, כך שלשירה מובנת, צודקת ככל שתהיה, אין עוד מובן אלא המשך עיקורו וסירוסו של האדם. מאמרים לעיתון אנחנו כותבים לעיתון, בלשון מאמרים של עיתון. שירה אנחנו כותבים בלשון חייזרים.

---

ראו עוד