סיפור קצר: מפנקסו של איש על אי

מאת: רונה ברנס

הסיפור פורסם לראשונה בגליון 2 של כתב העת גרנטה

באמצע הים התיכון, בין האי למפדוזה ליפו, ישנו אי אחד, מקומו אינו ידוע. הוא משתנה עם צוקי עתים ותכיפות גלים, נע לפי תנועותיהן של רפסודות אפריקאיות. גודלו לא יותר מסירת פליטים רעועה, ותנועתו לא סדירה. שם בין קצף הגלים, נראה אדם. לא ידוע מתי נראה לראשונה, אולם הסיפורים נמשכים כבר יותר ממאה שנה. גם לא ידוע היכן קיבל השכלתו (על קיומה הנעלה אין עוררין), ואף לא כיצד קיבל את בגדיו היפים, הנראים מרחוק בצבעוניותם הנרגשת. לאחרונה נראה בריקוד ולס סוער, ויש מי שיישבעו כי שמעו את הפסטורלה של בטהובן מתנגנת מעל חופיו השוממים של האי. אולם, למעט כל אלה, אין בו דבר באי הזה השטוח כמצדה, פרט אולי לסלעים ולעשב.

הדיווחים על האי ספורים, ויש הסבורים כי מדובר בבדיה. חברו הטוב של אחד הירקנים בשוק, דייג מזה שלושים שנה, בטוח כי מדובר באחד השודדים האפריקאים שנפלו מספינת טילים אמריקאית, או סירת הצלה צרפתית (על אף שאותו חבר טוען בתוקף כי הוא עצמו מעולם לא ראה את האיש). אחרים מספרים כי מדובר בחסיד, צאצא של רבי נחמן מברסלב, שמקיים את דרכו שבניגון כל ימיו. ועוד אחרים בטוחים כי האיש הוא נזיר יווני אורתודוקסי, שיצא לשחייה בקרבת האי אתוס, ולא שב מאז. אומרים כי לבאים לחופי הים התיכון בלילות יישמע לעתים רחוקות קול נגינה בלתי ברורה.

אולם ערביי הכפרים אינם מוכנים לשמוע סיפורים יהודיים מוגזמים שאופיים הנוכרי ניכר בהם יותר מדי, וזוכרים לספר את סיפורי אבותיהם עוד מאז ילדותם הנשכחת. ודאי בן בנו הלא חוקי של נפוליאון הוא אם כן, פליט מהאי אֶלְבָּה, בן משרתות עלוב שנפלט לחיי נוודות ימית.

black line 21

בימי בטלה, אחרי סיורים קבועים שהייתי נוהג לעשות בתקופות מסוימות, בחיפוש אחר מטבעות שכוסו בחולות החופים, הייתי יושב ומקשיב. לפעמים הייתי מגיע לשם גם אחרי הסיבוב שלי עם הבנים. הייתי אוסף אותם מאמא שלהם, והיינו יוצאים לחפש טלכרטים. היינו מחפשים אותם מעל לטלפונים ציבוריים באוניברסיטה, וליד האצטדיון בקריית אליעזר – מעבירים את הידיים מעל מכשירי הטלפון. הייתי מרים את הקטנים, שיציצו למעלה כדי לראות אם יש משהו, ואז אוסף את מה שנמצא אל תיק הבד שתפרתי לעצמי משתי מפיות אוכל לפני שנים.

לפעמים הייתי לוקח אותם אחר כך אל הבולגרים שבעיר, לקבב, ולפעמים, כשתומר היה מבקש מאוד, היינו נוסעים לעכו לאכול דג. וכל הדרך הייתי מספר להם על נפוליאון כי עכו תמיד הזכירה לי את יפו, וכל הדרך הם היו מחטיפים אחד לשני כאפות במושב האחורי, חושבים שאני לא שם לב. ואני הייתי ממשיך לדבר, ממשיך לנהוג.

בשעת הלילה הים נצבע באדום שנזרק עליו מאורות המסעדות הקטנות, שבשנים האחרונות הלכו והשתלטו על הטיילת. ובעצם גם הטיילת הלכה והשתלטה על הים, והרעיון המפלצתי של הטיילת הזאת שראש העיר כל כך אוהב, שהחריבה לנו כמה מהחופים המסתוריים היחידים בארץ, עוד ממשיך להתרקם בתוכניות הרחבה.

אני זורק אבן אל תוך הים בעצבים של חשיבות עצמית.

בועט בבקבוק פלסטיק בכל הכוח, ולא מצליח להעיף אותו רחוק. כמה גרגירים מתעופפים למעלה ונדבקים לי למכנסיים. גם הגרביים הכחולים, שקיבלתי לפני שנים מאבא שלי ז״ל לפסח, נרטבו כבר מהשטות הזאת.

אני הולך מצד אחד אל האחר, לא מצליח להיפטר מהאורות. אני כמעט ושומע עכשיו טוניסאים מוכי חופש שחותרים בסירות גומי מאפריקה לאירופה, מושפרצים לחופי איטליה בהמוניהם, רשרוש של שמלות שחורות וכבדות, של גלימות נשיות, מוטבעות במים בחוסר אונים, ניגֵרים שמשילים בגדיהם למרגלותיה של ספרד האדישה. אני כמעט ושומע עכשיו את הכלכלה האמריקאית קורסת.

עוד בקבוק פלסטיק. את זה הפעם אני מרים וממשיך ללכת איתו עד שאני רואה פח שבתוכו נשארה שקית שנשכחה במלאכת האיסוף של הערב. היא עפה ברוח שבאה מהים, נאחזת בקושי בלולאת המתכת שחובקת אותה. אני מנסה להקשיב. שקט וגלים. מנסה להתקרב אל הים. שקט. כפות הרגליים הכבדות שלי משמיעות עתה צליל קלוש על גרגירי החול הרטובים, והים הולך ונסוג, ובא ושוב חוזר. לא רחוק, חבורת נערים רוסים מדליקה מדורה קטנה על חוף הים. כלביהם רבים ביניהם, מתיזים רוק זה על זה, על נתח עוף שנזרק אליהם בחטף. מכוניות שחורות, עם שתי דלתות, נוסעות מהר מדי בשביל האזור הזה, ומתוכן נשמעת מוזיקה מוכרת לעייפה.

אני כותב לעצמי על מחברת שמצאתי באחד מתאי הטלפון, ליד הקפטריה בבניין מדעי החברה: אני איש קטן. נולדתי בתוך חבית בלי מים, והייתי תינוק ירקרק ומכוער. כשגדלתי, נהייתי גבר מכוער וקטן מידות, מקומט מגיל שש־עשרה. אני מחייך לעצמי. רואים שאין לי חוש הומור.

black line 21

לא הייתם רוצים לפגוש אותי ברחוב. איש לא היה מספר עליי סיפורי איי וולסים ובטהובן. אני אף פעם לא רוקד. גם במוזיקה אני לא מבין דבר. והיות שכמעט לא יוצא לי לדבר עם איש, גם איני רהוט בשפה העברית, שהיא לי שפת אם מבטן ומחבית. איני מתכוון להצהיר על עצמי בסוף פרק זה כי אני מלך מאספמיא. אני אפילו לא אציל מזדמן. אולם מאז ששמעתי לראשונה את הסיפור על האיש המרקד באי, אני מגיע לים יום יום. אני אוהב אגדות. כלומר, זה לא שאני מתמוגג מנחת או משהו. אינני נאנח לאט, ואינני יודע לדבר בהברות עמוקות שיוצאות לי מתוך הנחיריים. אני גם לא אוכל דגים. אבל משעמם לי בחיים, ואני מכוער, כך שאין לי הרבה תקווה.

black line 21

המחברת הישנה הזאת קצת מתפוררת בשוליים, ואני מרגיש עכשיו את הקרירות הראשונה של סוף ספטמבר מעקצצת לי בקצות שערות הקרסוליים. בקרוב יהיה הים שטוח ושקוף, וכל הבריכות הקטנות ייראו כמו בדולח. אני חושב על תומר, ועל איך שהוא לא מאמין לשום דבר שאני אומר לו בזמן האחרון, וחושב לעצמי שהוא צודק.

אני סוגר את המחברת הזאת, ושם לב שיש בה איזה צבע אדום שלא ראיתי לפני כן. ואז אני מבין שאלה שוב אותם האורות מהטיילת. אני מקשיב עכשיו בכל הכוח, כופה על עצמי איזו העמדת פנים שקפצה עליי מתוך השעמום, שאולי הוא טיפוסי לאנשים בודדים בשעות מסוימות של היום.

אני חושב על תום הקטן עדיין, ועל איך שהוא מסתכל על הדברים, ונגעל מעצמי לכמה שניות… כמה זה היה בלתי צפוי, איך שהכול קרה מהר כל כך. ובעצם, אם להיות כן – אפשר היה לכתוב את כל זה כבר לפני עשר שנים. פתאום מישהו לועג לי בקבוצת הנערים שם, קורא לעברי או משהו כזה, יורק לכיוון שלי, עושה איזה משהו עם היד, כאילו מאונן. הוא רזה מאוד, לובש גופייה שחורה שנראית גדולה עליו בכמה מידות, ושׁרשר כבד וגדול מזהב תלוי לו על הצוואר. אני נבהל, ומתרחק משם, מעמיד פנים כאילו לא שם לב. אני שומע אותם עושים הרבה רעש, צוחקים ומקללים. בלסתות הדוקות אני כופה על עצמי קצב הליכה אחיד לכיוון אחר. אבל אני לא מצליח להיפטר מקולות הנביחות של הכלבים שלהם, וגם לא מצליח להחזיק את המחשבות שלי ליותר מכמה שניות. אני שומע רדיו מכמה כיוונים בו־זמנית, ולא מבין אף אחת מהשפות שבהן נשמעים השירים. לבסוף גם מגיעות החֲרָקוֹת שנשמעות כרגיל בשעה הזאת מכיוון הגשר שמתחת לכביש שתיים. אני מקלל את העיר הזאת ואת הרוסים ואת הערבים, ואת הכלבים שלהם ואת הגרביים הרטובים שעכשיו קצת מגרדים לי מתחת לקרסול, מפשפש בכיס הג׳ינס האחורי, מחפש את קופסת הסיגריות, ונזכר שהשארתי אותה בז׳קט הז׳מש שבאוטו. עוד סימן שכדאי להסתלק כבר ולהתקרב שוב אל מגרש החניה.

בדרך הארוכה חזרה אני עובר את אמפי הבטון שעכשיו עומד ריק שקוע בתוך החול ועוד כמה שעות ודאי יתמלא נערים ונערות שיכורים. כל הקירות מכוסים בלוחות מודעות על בניינים חדשים שעומדים לקום בסמוך לטיילת החדשה, מכרזים, הצעות, מלונות חדשים ומסעדות. משהו גם על בניין הקזינו בבת גלים. אני לא מעוניין לעצור ולקרוא, וכבר מגיע לחלק שבו אפשר לשבת על הדשא. כמה קבוצות עושות כאן על האש.

אני ממשיך ללכת עוד צפונה, ומאט את הקצב, כי התעייפו לי הרגליים וחם לי, והנה פתאום ישר מולי, אני רואה שוב את הנער ההוא. אני מזהה את הגופייה הגדולה מרחוק, והוא מתקרב ישר מולי עם עוד שני חברים, גם הם בגופיות, הולכים כאילו הם מנסים לתפוס את החוף כולו. אני לא מבין כל כך איך הם הצליחו להגיע מהכיוון הזה פתאום, ואני נמלא חרדה.

כל הסביבה שלי מקבלת איזה צבע אחיד, ואני לא שם לב ממש למה שאני עושה. משום מה אני ממשיך ללכת ישר אליהם, אולי אפילו מגדיל את הצעדים שלי. אין לי מושג. מוזיקת הרגאיי נכנסת לי אל תוך האזניים, ואני ממשיך ללכת, נכנס היישר אל תוך האורות החזקים שיוצאים מתוך המסעדה. אנחנו כבר ממש קרובים עכשיו, ואני לא מסתכל אליהם. אבל יש המון אנשים מסביב, ואני נרגע יחסית מהר מאוד.

זוגות בגיל שלי בערך, שוכבים על הספות, שותים בירה צהבהבה. אני נזכר שאני מוגן ועוצר בדיוק בנקודה הזאת, שאליה בעצם רציתי להגיע מלכתחילה, שהרי מכאן יוצאים אל מגרש החניה שבו איפשהו השארתי את הרכב. אני אומר לעצמי עכשיו שכל הבהלות שלי לא סבירות בכלל, וששום דבר לא יכול לקרות לי. אני אפילו מכיר את הבעלים של המסעדה. הבן שלו היה עם תומר בגן. פתאום מישהו נוגע לי בכתף, ואני נבהל. נפל לך.

המחברת שלי. אני מרים אותה גבוה ומסתכל בפנים בלי לראות כלום. אני מרגיש אומלל וקטן, ולא יודע מה לעשות עם עצמי. בינתיים אני מספיק לראות שהם בכלל פנו ימינה, אפילו די רחוק קדימה, נכנסו שלושתם לשירותים הציבוריים שבדרך היוצאת אל החניון, ואני מרגיש הקלה אבל גם לא לגמרי נוח עם עצמי. כל שנותר לי עכשיו הוא למולל את השוליים המתפוררים של הנייר המואדם על החול התקוע בין אבני הטיילת, וחתיכות זעירות של לחלוחית ונייר נופלות לי מבין האצבעות. אני מרוצה כל כך מהחלק הזה של הטיילת, המרכזי, המוקף בשירי גלגלצ שבולעים את הים בלי למצמץ. אני מרוצה מזה כל כך שהם בולעים את הים ככה, ושבחרתי לשים כאן את הרכב איפשהו לא רחוק, ומרוצה מהנשים השרועות על הספות, עם הגברים שלהן, שמי יודע מה הם עושים במהלך היום, ומרוצה שהם כולם בגיל שלי. הם מדברים בקול רם, וקוטעים זה את זה בביטחון מלא אנרגיה בקבוצות קטנות של חברים שמכירים מאז ימי בית הספר. ואני יושב עכשיו בתוך אחת הפינות הרחוקות שבמסעדה, במרחק בטוח, אף אחד לא שם לב אליי בכלל, מחכה שההם שם יצאו סוף סוף מהשירותים, כדי שאוכל לראות לאיזה כיוון הם ילכו, וכדי שאוכל להתקדם כבר, לצאת.

נועה שניר.png

נועה שניר, אי(ש) בודד, 2014, אקריליק על נייר 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s