דברי פרידה אחרונים מאשת העיתונות והמחשבה במבי שלג
מאת חברתה, המתרגמת דינה מרקון
במבי יקרה שלי, כשנפגשנו אז, בסתיו הרחוק ההוא במעונות האלף, לא ידעתי שתהיי המלאך השומר שלי. ראיתי חיוך, פנים מאירות, עיניים גלויות וסקרניות כשל ילדה. כולם הלכו להופעה של יהודית רביץ, אנחנו לא, אז עשינו ארוחה משותפת וכך התחילה החברות שלנו, ארוכת השנים, חברוּת-אמת. לימדת אותי לראות מעבר למראית הדברים החיצונית – כי לא היה כמוך לדלג באומץ מעל למחיצות-לכאורה. את באת מסנטיאגו, אני מריגה, את היית מה שנקרא "דתייה לאומית", אני "חילונית". כל זה לא הפריע לחברות העמוקה שנרקמה בינינו. בזכותך הכרתי, עם השנים, אנשים נפלאים מעולמך, ואת – את החבורה ה"רוסית" שלנו, על ההתכנסויות שלה עד השעות הקטנות של הלילה, עם איזה נופך טיפה נוסטלגי של אנשים שנולדו בארץ אחת וניסו לגדל את עצמם בארץ אחרת.
ואת הכית כאן שורש מהר, ובאומץ הגדול שהיה לך, ובנחישות, ובאהבת החיים העצומה שלך, גידלת את עצמך לתפארת. היית מעורבת תמיד, ובכל הלב – החל מימי סיני ועד שנשאר בך כוח. לא פחדת לשנות את דעותייך, כשהבחנת בסכנה ובשקר שבאידיאולגיה קיצונית. רק בסוף יולי פרסמת מאמר על מה שאת חושבת על ביטול לימודי הליבה במערכת החינוך החרדית – ושמת הכל גלוי על השולחן, בלי לייפות. תמיד אמרת את האמת שלך, ובשנתיים האחרונות היא רק התחדדה והתבהרה והוצגה גלויה לגמרי. ככל שנפטרת מהקליפות בעבודה הפנימית המופלאה שעשית, בייחוד מאז תחילת המחלה – האמת הלכה והצטטלה, משהו הלך והזדכך. ובמחלה, בניגוד למקובל, לא רצית להילחם – בגבורה ובאמונה ובחקרנות האופייניות לך הפכת כל אבן, ניסית לעמוד על טיבה, ביקשת למצוא תיקון. לא הסתייע.
מעולם לא שיתפת פעולה עם השקר, עם הצביעות, עם הבוטות והציניות מחד ועם ההתחסדות מאידך, וגם לא עם החשיבה הסכמטית בשחור לבן, הנוחה כל כך לאסטרטגים של "הפרד ומשול", לאנשי השקר. וכמה שהיית רגישה לשקר ולזיוף. תמיד היית אַתְּ, נאמנה לעצמך, לאמת שלך ולאנשים שאהבת. במבט מהיר, בחושייך החדים, ידעת לזהות בהם את האוצר שהם בעצמם לא ידעו שטמון בהם.
בנית את החיים שלך באומץ האופייני לך, לא פעם השכלת למשוך את עצמך בשערות ראשך, כמו הברון מינהאוזן, לקום ולבחור בחיים.
מקבץ חוברות של כתב העת ארץ אחרת, שאותו הקימה וערכה במבי שלג החל משנת 2000 (מתוך ארכיון האתר)
הקמת משפחה נהדרת. אזכור תמיד את השבתות אצלכם – השיחות העמוקות, החמימות והנעימות, הנשמה היתרה ואיזה שקט וחסד השורים בכול.
רק אלה שהכירו אותך ידעו על הפגיעוּת שהסתתרה מאחורי החיוניות העצומה, מאחורי הנחישות והאמונה שבהן עשית דברים בעולם הזה שלנו.
סירבתי להאמין. האמנתי בכוחות הפלא שלך. סליחה שהייתי שקועה בעצמי, שלא שמתי לב לסימנים שאולי היו, שלא עודדתי אותך לשים לב לעצמך יותר.
כל כך יחסרו לי שיחות הנפש שלנו (וגם הוויכוחים הסוערים!), שבהן תמיד ידעת להאיר את הדברים מאיזו נקודת מבט מפתיעה, לשאול את השאלה המדויקת, אפילו המראה ששמת מולי לפעמים, ושלא תמיד אהבתי את הדברים שהשתקפו בה, היתה עוזרת לי לקום ולזוז מאיזו "נקודה מתה". כי תמיד ראית ללב הדברים וללב האנשים, מעבר למחיצות, מעבר להגדרות ומעבר לקליפות, מעבר למלכודות הנראֶה ולחיצוני. ראית את החוטים הנסתרים המקשרים בין בני האדם ובין התופעות. שינית את עולמי, שינית את עולמם של אנשים רבים שאהבת ושאהבו אותך. הצלחת לנהל שיחה מעבר למחיצות, ליצור קשר – מעבר להן. איש לא נשאר אדיש, גם אלה שלא הסכימו עם השקפותייך. ולא היית קדושה כלל – היית אנושית מאוד. לא פעם ידעת להיות אישה במקום שלא היו בו אנשים.
היתה בך אמונה בטוּבם של בני אדם (ללא כל אשליה ותמימות) ובטובה הבסיסי של החברה שלנו. שירת חייך באמצע נפסקה. אני רוצה להאמין שהדברים הרבים כל כך שהספקת לעשות ולכתוב ישנו בסופו של דבר את עולמנו. כמיטב יכולתי, אנסה לתרום גם את חלקי-שלי.
כשהחברוּת שלנו עוד היתה בניצניה, הרבינו לדבר על ירושלים, על יופייה ורוחניותה. והנה עכשיו את בהר הזיתים, כנראה במקום הקרוב ביותר ללִבּהּ. ללב העולם, אולי, מי יודע?
***
ראו כתב העת ארץ אחרת, שאותו הקימה וערכה במבי שלג בין השנים 2000-2015
ראו עוד עליה ועל פועלה כאן
אשפתון להמון 
עצוב לשמוע שבמבי שלג נפטרה. והדברים יפים ומרגשים.
אהבתיאהבתי