מאת רונה ברנס
לפני כשבועיים התבשרו צורכי החדשות הישראלים כי גבר בטבריה רצח את אשתו, כרת את ראשה ושרף אותה. אנשים רבים הזדעזעו מהארוע, ובצדק כמובן. רבים פחות כנראה הזדעזעו מסיפורה של סיהאם ראתב נימר שתקפה לאחרונה שוטר מג"ב עם זוג מספריים בכניסה לעיר העתיקה בירושלים, ונורתה למוות בתגובה.
האם הייתה זו עוד מחבלת שניסתה לפגוע בשוטרים ישראלים? לא בדיוק.
הפעם הייתה זו אמא של מוסטפה נימר, שכנראה לא תזכרו. גם אני לא זכרתי. מוסטפה נהרג בשוגג מירי כוחות המשטרה, לאחר ששוטרים סברו בטעות, לטענת המשטרה, כי הוא מתכוון לבצע פיגוע דריסה בשועפט שבירושלים. האמת, שאחר כך גם המשטרה קיבלה, הייתה שהוא חזר מבילוי ביחד עם חברים. ליתר דיוק – לקנות פיצה. כחצי שנה לאחר מכן שלפה האם זוג מספריים וניסתה לדקור שוטר מג"ב.
האם אפשר לזהות פה הגיון כלשהו?
האם אתם זוכרים את המקרה שבו שוטר ירה מטווח אפס בנערה פלסטינית בת 16 שניסתה, ביחד עם קרובת משפחתה בת ה-14, לדקור עוברים ושבים ברח' יפו בירושלים, שוב – בזוג מספריים, לאחר שמישהו כבר "ניטרל" אותה (כלשון העילגת הדומיננטית) עם כיסא?
המשפט הפלילי מקצה מקום של אמפתיה גם לעבריינים הקשים והאכזריים ביותר. לכן יש הבדל בין פסק הדין, המכריע אם האדם אשם או זכאי, לבין גזר הדין. בשלב גזר הדין – כלומר השלב בו מוכרע העונש הניתן לאשם – יש מקום לכל מיני שיקולים אישיים, הנובעים מרצונה של החברה לנקוט בחמלה בסיסית. כאן יכול השופט להתחשב ברקע הנאשם, מצבו האישי, הבריאותי, וכו', וגם בהתאם לכך לגזור את עונשו.
הנקודה היא שהחברה שלנו מקצה מקום נורמטיבי קבוע לחמלה כעקרון מנחה. אף על פי שאין זה פשוט, עלינו להכריח את עצמנו לנהוג גם באלה שאיננו מכירים, ושאנו רואים כאויבינו, בחמלה.
מוסטפה נימר הוא סיפור עצוב במיוחד, על הרג בשוגג של אדם צעיר, שסביר להניח שלא היה מוצא את מותו באופן הזה לולי היה ערבי, ולולי הנסיבות.
מאחר ומדינת ישראל שולטת בחלקים גדולים ביותר של האוכלוסייה הפלסטינית, אם לא באופן ישיר אז באופן עקיף (אישורי עבודה, חתונה, בתי חולים וכו'), ומאחר ונוצר פער קבוע בין האוכלוסיה הפלסטינית והאוכלוסיה הישראלית, הנמצאת במצב סוציו-אקונומי גבוה לאין ערוך מאלה הראשונים, הולך ומתקבע היחס המזלזל של האוכלוסיה הישראלית בפלסטינית. רואים זאת בכל מקום ובכל זמן.
לפי הארץ, התוקפת בת ה-16 עם זוג המספריים שנהרגה מירי השוטר לפני כשנתיים (שמה: הדיל ווג'יה עוואד), היתה אחות של מחמוד עוואד, שנפגע באורח קשה בעימותים עם צה"ל ליד קלנדיה ב-2013, מת כשנה לאחר הפציעה ובעקבותיה, והוכרז שאהיד.
גם בכתב האישום של בת זוגה לפשע (שהייתה בת 14 בזמנו), שנותרה בחיים לאחר מתקפתן הכושלת, מוסבר כי המעשה היה מעשה נקמה על האח "השאהיד".
אם כן, בשני המקרים, זה שהתרחש לפני כשנתיים וזה שהתרחש לפני כשבוע, יש סיפור משפחתי של נקמה, או של טירוף. בשני המקרים מדובר בנשים שנוטלות עמן כלי נשק לא אפקטיבי במיוחד, ומוצאות את מותן מירי. על אף שמדובר באוכלוסייה שבאופן כללי מוגדרת כאויבת של המדינה הציונית, האם אין מספיק אנשים במדינת ישראל שיכולים לראות את הטרגדיה האנושית הבסיסית בסיפורים האלה?
מקרים אלה מזכירים לנו כי אין דבר כזה "ניהול" הסכסוך. מי מדבר על ניהול הסכסוך? רק מי שנוח לו יחסית בסיפור הזה. הישראלים נהנים, בזכות כישורי מנהיגים לאורך הדורות בלי ספק, מרמת חיים גבוהה בהרבה יחסית למדינות השכנות לה, וכמובן ביחס לאוכלוסייה הפלסטינית החיה בגדה ובעזה. לכן, ישראל יכולה להרשות לעצמה להמשיך לחיות במצב "לא נעים זה" של פיגועים מדי פעם, של מלחמות קטנות מדי פעם, מה שנקרא "מבצעים", וכו'.
רוב האוכלוסיה במדינת ישראל אינה חיה חיים ללא תקווה, טבולים בייאוש, פחד ושנאה. לפחות זהו המצב כרגע.
עלינו להבין, כי אם המצב ימשיך כך, ייאושם ותסכולם של שכנינו, שבמקרים מסויימים חיים ועובדים כתף אל כתף עמנו, רק יילכו ויעמיקו. מדינת ישראל, אזרחי ישראל, אינם יכולה להתעלם מכך. יש לנו, הישראלים, חובה, גם מתוך אינטרס מובהק שלנו, לעזור לאוכלוסייה הפלסטינית, להושיט יד אמיתית לחיים משותפים בחבל הארץ הקטן הזה.
דרוש כאן רצון טוב אמיתי ועמוק שיקיף את כל חלקי האוכלוסיה. הטרגדיה האחרונה של משפחת נימר היא הטרגדיה של מדינת ישראל, של כל אזרחי מדינת ישראל. אסור לנו להפנות אליה את גבינו, שמא נגזור בכך את גורלנו.
התמונה מתוך התערוכה "הצצה מצמררת" מתוך האתר פרויקט טוקבק. (צילום חמוטל וכטל)
אשפתון להמון 