תמונות משדה בוקר

כתיבה וצילום: בתיה גלילי


במהלך החג טיילנו בסביבות שדה בוקר – האין זה נפלא? האמינו לי – זה נפלא. אינני רוצה לחלוק את הסוד הידוע הזה לרבים  – אבל נחל צין הוא כנראה אחד הנופים היפים בעולם. אם אני הייתי בני ישראל במדבר, והמדבר היה נראה כך – לא היה מזיז לי להישאר באזור ארבעים שנה, כל עוד החבילה כוללת מים, אוכל וצל. צל אין הרבה בשדה בוקר, או בכלל במקומות היישוב בארץ הזאת (ועל כך ראו כאן), אבל בתקופה הקצרצרה של האביב הישראלי, מחסור זה עדיין נסבל.

ובכן – מה תמצאו בשדה בוקר? יעלים מזדנבים לארוחת בוקר דשנה מאחד השיחים שבגינתכם, לבן וצהוב וכחול בעיניים, ושקט, ואנשים טובים מאוד וגם – דמותו של בן גוריון המרחפת מדי פעם מעל כל מיני דברים באזור. ולא רק הרוח מרחפת. ולמעשה על כך רציתי להעיר.

גם דגלים מרחפים. ולא רק דגלי ישראל.  ליד מדרשת שדה בוקר, ליד היציאה או הכניסה מגן לאומי עין עבדת, עומדת "אחוזת הקבר" של ראש ממשלתנו הראשון. "מה הוא, ביבי?" שמעתי מישהי שמלמלת בעצבים לבן זוגה, "קיסר?"

ובכן, אין זו ממש אחוזה, אלא יותר גן, פארק, ירוק ויפה ונעים ביותר, הצופה אל עמק צין המרהיב ביופיו. ובגן, ליד הקבר עומד דגל – למעשה, עומדים שניים, שני דגלים: האחד  דגל ישראל, והשני דגל – שימו לב – – – של רשות הטבע והגנים.

כן. שני דגלים בלבד עומדים מעל שני קבריהם (החשופים אגב) של פולה (לבית מונבז) ודוד בן גוריון – דגל ישראל ודגל רשות הטבע והגנים, ממש כאילו היו דגלים אחים, בעלי אותה חשיבות וסמליות עצמה לאותו ראש ממשלה ראשון, שעמד בראשי מקימי הארץ ומוסדותיה. כשעמדתי שם והשתאיתי מעט, אבל רק מעט- כי אחרי הכל זה רק דגל, הגיע גבר מקומי בשנות הארבעים לחייו, והחל מפנה את קברו של בן גוריון מאבנים.

"רק את האבנים הגדולות", הוא אמר בעודו גורף מספר אבנים אל הארץ בזרועו החשופה. "זה ילדים זורקים".

דגלי ישראל ורשות הטבע והגנים ליד קבריהם של פולה ודוד בן גוריון

*

השקט של המדבר הוא דבר בלתי רגיל, שכן הוא דורש ממך להיות מדברי. אינך יכול לשוטט בתוך עצמך בתוך המדבר. עליך להיות קשוב לשמש, לצל, למקומות מחבוא אפשריים. לשים לב גם לשטפונות, אם אתה בוחר לטייל, בימי הגשם האחרונים של האביב. אתה לומד מהן השעות העדיפות להיות בחוץ. אתה לומד מתי עדיף לעסוק בפעילות מחשבתית. ואתה לומד את הצבעים ואת זמני היום בקירבה אינטימית.

*

עוד דבר שלמדתי במדבר הוא שכל הטוקבקים אותו הדבר. טוקבקים של מדבר הם כמו טוקבקים של עיר, וכדי שלא להלאות אתכם בתיאורים מעייפים – אומר רק שהטוקבקים כמעט הטעו אותנו בדרכנו במדבר: אנחנו, חבריי ואני, חיפשנו מסלול מומלץ בסביבה והגענו לאתר טיולי (מבית "למטייל"). באתר מתואר היה המסלול שכלל ירידה חדה בסופו (למתעניינים: מדובר בירידה מחוד עקב, הממוקם במרחק לא רב מעין עקב).

למטה, בתחתית התיאור נערמו להם הררי טוקבקים זועמים שהתריעו בפני המבקרים במקום שלא להקשיב להמלצת האתר, וללכת את מסלול ההליכה דווקא מן הכיוון ההפוך לזה המומלץ. היינו מן הסוף להתחלה. "הירידה תלולה מדי", הם  הזהירו אחד אחרי השני, והתריעו והפצירו במבקרים ללכת מן הצד השני. למען האמת, נבהלנו, וחשבנו גם אנחנו לשמוע ל"חכמת ההמונים" ולבוא  מן הכיוון ההפוך  מזה שהמליץ עליו האתר. איזה מזל שלא עשינו זאת! הירידה מן הנקודה ההררית הגבוהה לא הייתה נוראה כלל ועיקר, ולעומת זאת, לו היינו עושים אותה כעליה – כהמלצת הטוקבקים חסרי המנוח – כי אז היינו מצטערים על כך, ואולי אף משלמים בפיתוח כושרנו הגופני מעבר לרמה הנדרשת. מסקנה: יש טוקבקים שטועים גם במדבר.

הירידה הנחמדה, אך התלולה, מחוד עקב

חוד עקב, מצדו השני, זה הנגדי לכוון ממנו מגיעים מעין עקב, מרחק כמה שעות הליכה ממדרשת שדה בוקר, או מרחק קצר הרבה יותר אם נעזרים בג'יפ

*

באחד הערבים בשהותי במדבר נחה עליי הרוח – איזו רוח? רוח הדו"ח! איזה דו"ח – דו"ח מס הכנסה. כן, כן, כבר עברה שנה, ואני צריכה למלא דו"ח ובו לעדכן על כל הכנסותיי כעוסקת פטורה! אני מתה על זה. מסדר לי את המוח ואת החיים. אני אסירת תודה למס הכנסה על הדו"ח ועל הרוח.

בדיוק כשהתיישבתי לי ליד השולחן בשעת הערב המוקדמת, הסתכלתי מבעד לחלון, והנה שוב, זוג יעלים חרוץ, שבא לאכול מעט מן הלואיזה שבגינה. מיד קפצתי ממקומי, כדי להגן על הלואיזה הירוקה שהחזיקה כל כך יפה בשמש המדבר.  הסתלקו יעלים! צעקתי בלי מלים, עם תנועות ידיים זריזות – אוצו רוצו אל הלואיזה של השכן. בסופו של דבר הן הבינו את הרמז, וראיתי את גופיהן, שלא נראו קלילים בכלל, מתקדמים בחינניות אל עבר הגינה שליד.

עכשיו שוב יכולתי להתיישב, ולפתוח את הדו"ח, ולהתמסר לעבודת הכספים. אך אבוי!

האתר קרס, וסירב לפתוח את הדף שבו הייתי אמורה למלא – או כלשון מס ההכנסה, למלא ו"לשדר" – את הדו"ח. איזו עגמת נפש! פניתי אם כן אל החלון, ונזכרתי שוב שאפשר לראות את הצבעים. את האדום, את הצהוב, את החום, והגרגירי.


ועוד כמה תמונות בלי הרבה מלים:

עין עקב, כשעתיים הליכה ממדרשת שדה בוקר, אפשר גם להגיע בג'יפ

מאהל בדואי המחכה לעולים ממדרשת שדה בוקר בדרכם לעין עקב במסלול הסרפנטינות – הדגל אמור לשדר תחושה ביתית למטיילים 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s