יום כיפור בסביבות ירושלים

מאת בתיה גלילי


white

ביום כיפור השנה הייתי עדה לראשונה בחיי הבוגרים למקבץ מעשי בריונות, של חבורת נערים מקרית נגד נערה אחת מקרית גם היא. נקרא לה הנערה ה'.

בזמן שרכבתי ביחד עם ידידי בשני זוגות אופנינו במורד הכביש, כנהוג ביום כיפור אצל החילונים שאינם מאמינים ואינם צמים, מצאתי עצמי סמוך למרכז המושב בית זית. בית זית הוא מושב שכמה מתושביו הם אמידים למדי, עם בתי מידות מפוארים למדי, ונחלות עצומות.

שם קרה המקרה וראיתי פתאום, לא רחוק מהמרכז, נערה שעומדת בצד הדרך, אופניה הוורדרדים שכובים על הצד על המדרכה, כשלידה עוברת חבורת נערים צעירים בני גילה על אופניים, צועקת לכיוונה דברים שלא הבנתי את כולם.

בכל אופן הבנתי בוודאות שהסיטואציה אינה בדיוק שוחרת טוב, והחלטתי לא להמשיך בנסיעה מיד. המתנתי במרחק מה מהמתרחש. ידידי המתין לי במורד הכביש, כמה מטרים הלאה, ולאחר כמה רגעים חזר אחורה מצטרף אף הוא לפוזיציית המעקב בה עמדתי.

מיד התברר כי הנערים קיללו אותה, והיה בין הנערים נער שהיה לבוש כנער חרדי – היינו לבוש שחור ולבן עם כיפה שחורה מקטיפה – שההדיר במיוחד וצעק לה שהיא "לא צנועה". כן, כך ממש, הוא צעק לה שהיא אינה צנועה. בבית זית.

הנערים היו בני עשר- אחת-עשרה בערך. הנער צעק לה "את לא צנועה, גועל נפש", ורכב באיטיות מופגנת לידה, והנערה רדפה אחריו, משאירה מאחור את זוג אופניה, צועקת לו "פחדן" במעלה הרחוב, לכיוון מרכז היישוב. אף מבוגר לא נראה בסביבה.

זמן לא רב לאחר מכן הופיע כמשום מקום נער שמנמן מעט עם חולצה ירוקה, שצעק לנערה ה' אף הוא "גועל נפש", והגדיל לעשות וירק עליה.

ידידי הביע זעזוע מהמעשה. ועם זאת שנינו החלטנו לנהוג באיפוק, כדי לא לפגוע בילדה במעשינו הנחפזים.

כמובן ששנינו רצינו להתערב, אבל  שנינו הגענו לאותה המסקנה, בלי לדבר על כך, כי עדיף לנערה שלא נתערב בענייניה כדי שהיא לא תהיה מובכת מהתערבות זו בזמן עתיד. (האם הייתה זו ההחלטה הנכונה? שנינו איננו אנשי חינוך, ואיננו מבינים בילדים כלל, ולכן שנינו לא היינו בטוחים לחלוטין והמשכנו להתחבט בעניין כמה שעות טובות אחר כך.)

מיד אחרי שהנערים הנכלים והנבזים עזבו, ניגשתי אל הילדה ושאלתי אותה מה קרה. הנערה לא רצתה לדבר, ואמרה "כלום", אבל בלי עניין מיוחד. היא נראתה בסדר גמור, לא מזועזעת, ולא על סף בכי, הכל כרגיל כביכול.  שאלתי אותה אם היא צריכה עזרה, והיא אמרה שלא, ולבסוף שאלתי אותה אם יש לה מים בבקבוק הרב-פעמי שהיא החזיקה בידה, וגם על זה השיבה בחיוב. היינו, היא לא צריכה דבר.

אולי היינו צריכים לעודד אותה באופן יותר ברור. בכל אופן, ידידי ואני הגבנו באופן דומה לרמת הברוטאליות אליה נחשפנו, האלימות של הנערים, והמחשבה שאותה נערה ה' צריכה להתמודד עם החלאות האלה כדבר של יום ביומו.

למען האמת, התמודדותה איתם הייתה מצויינת: היא רדפה אחריהם לפחות פעמיים וכינתה אותם פחדנים, ואולי בשמות נוספים. ואפילו כשהנער המבחיל ירק עליה, ונדמה שפגע בזרועה, היא לא שינתה מהתנהגותה, ולא איבדה את הכלים.

ועם זאת, כמובן שלא ניתן לדעת מה מתרחש בליבה של נערה, וכיצד משפיעים עליה הדברים בהמשך.

white

*

אחר כך, כאמור, ידידי ואני דיברנו על המקרה. הוא שאל שוב מדוע בעצם הגענו למסקנה שעדיף כי לא נתערב? וניסינו להשיב על השאלה. המסקנה אליה הגענו שוב, והפעם באופן מפורט יותר, היא שזהו עולם שאינו לגמרי שלנו, זהו עולם הילדים. "ברור שהיינו מתערבים לו היה מדובר בחבורת מבוגרים הנטפלת לאדם אחר".

ידידי התוודה בפניי שהיה רוצה להרביץ לנער היורק יותר מכל. אני דווקא התאפקתי במיוחד למשמע ההערה על אודות צניעותה כביכול של הנערה. חלאות מעוררות יצרים אלימים בלי ספק. אבל למען האמת, יותר משרציתי להרע לילדים, רציתי לספר להוריהם על ההתנהגות המחפירה של הילדים המשתוללים שלהם ברחוב, רציתי לנטוע בושה גם בהם, אף על פי שייתכן ולא היה להם אכפת כלל.

"אחר כך", אמרתי לו, "הילדים האלה גדלים, והופכים להיות אנשים שמתנהגים זה לזה בנימוס, אבל למעשה הם חלאות". אני תמיד מזהה את החלאות האלה, ואת החלאות מילדותי שלי לא אשכח לעולם, ולא אוכל לסלוח להם גם עכשיו, אפילו שחלקם עוסקים בנושאים הקרובים לעולמי, ולכאורה הם נמנים על "האנשים הטובים בחברה". ילד אלים, נער רשע, תמיד ימשיך לשכון בנפש המבוגר המנומס שבגופו התגלגל.

אחר כך המשכנו באופנינו, בדרכינו למצוא את מאגר המים העונתי של בית זית (שבעונה זו, דרך אגב, עומד יבש לחלוטין), ובדרך ראינו משפחה בהרכב חלקי. היו אלה אמא עם שני זאטוטים שבדיוק יצאו מבית המידות שהיה לו מעין מראה אקולוגי-טבעי, צבוע בצבעי אדום אדמה, בעל גג רעפים, חלון מרכזי גדול, וגינה גדולה המשתרעת מכל צדדיו.

הפעוטה, שהייא כבר ילדה כמעט לכל דבר ועניין, הייתה בלונדינית למראה, כמו אחיה הפעוט הצעיר יותר, ואימם הייתה בלונדינית אף היא, לבושה כדרך ההיפים שוחרי הטבע. אידיליה.

יחד איתם יצאה מהבית כלבה אחת קטנה מאוד וזקנה מאוד, וודאי למעלה מגיל חמש עשרה. וכאן קרה הזעזוע השני שלי ביום כיפור זה:

בעוד האם עסקה בפעוט הקטן יותר, מתיישבת איתו באמצע הכביש (שהרי בכל זאת יום כיפור) הילדונת הקטנה, הבלונדינית, עם הפרצוף התמים למראה ניגשה, כך סתם בנונשלנטיות, אל המקום בו הכלבה הקשישה ישבה, והניעה את רגלה בתנועה מדוייקת לכיוון הכלבה הזקנה שלה.

ואמנם, היא בעטה בה.

הכלבה הזקנה עיפעפה פעמיים, ונשכבה סופית בחוסר אכפתיות, כאילו דבר לא אירע, על מדרכת האספלט בצל. האם לא הבחינה בדבר, והמשיכה לעסוק בתינוקה הרך.

אכן, הבעיטה הייתה חלשה, ולא נגרם נזק אמיתי, אבל למה? מדוע היא בעטה בה? האם זה היה מכוון? שאלתי את עצמי. אבל לצערי, לא היה כאן שום ספק.

הרגשתי מרירה ומאוכזבת. מדוע בני האדם אינם יכולים להפתיע לעתים יותר תכופות?

white

*

אחר כך רצה המקרה והיה לנו פנצ'ר. זה היה משעשע, אך לא נורא. היינו למרגלות ההר והבית היה בפסגתו.

טיפסנו עם אופניי המפונצ'רים מבית זית בשביל שהוביל אל עין כרם, דרך עמק התימנים. משם לקחנו שביל שהתחבר ל"שביל החרוב", ושמנו לב כי מישהו צייר סימן כחול הנראה כעין על כל מיני סלעים בסביבה. "וודאי נגד עין הרע", אמרה לנו מישהי לבושה לבן, שעלתה אף היא בשביל (יחפה) על מנת להתבודד בזמן אחרון זה של יום הכיפורים.

"שביל החרוב" הוביל אותנו חזרה לירושלים, ובסופו של דבר, הערב הקריר ניחם אותנו מן היום.

אופניי אמנם עדיין עומדים חסרי תועלת מחוץ לדלת הבניין של ידידי, אבל לפחות הרגשתי מוגנת בסלון שלו שהיה מואר ומרגיע, וליד אחד הקירות נשען פסנתר חום מהגוני.

כמה שנים לקח לי כדי להגיע לתחושה זו? נזכרתי בימי נערותי, ובכל אותם ריבים אליהם נקלעים נערים תמיד, והסכנה שתמיד מרחפת מעל ראשך בחברת האחרים, וחשתי הקלה גדולה וצער גדול בו בזמן.

 

יום כיפור ירושלים המאגר בבית זית.jpg

האופניים ליד מאגר המים שיבש ליד בית זית, יום כיפור, תשע"ח

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s