או: האם האוניברסיטה תומכת בטרוריסטים פלסטינים? (התשובה הקצרה היא: כנראה שלא)

---

היה זה יום נחמד להתחיל בו את שנת הלימודים. הסטודנטים סביבי היו נרגשים, צעירים ומבוגרים, ודוכנים צבעוניים הועמדו לאורך השבילים. אפילו העצים צהלו.

הסתכלתי ימינה ושמאלה בסקרנות, מתעכבת בדרך לשיעור, פעם ליד דוכן זה ופעם ליד אחר, עד שהגעתי להתקהלות מסוג שונה.

אנשים, בלי חולצה מזהה ובלי תג שם, עמדו שם מחתימים בקדחתנות עוברים ושבים על דבר-מה, כנראה מעין עצומה.

ניגשתי לראות במה מדובר.

בחורה צעירה יחסית עם מבטא צרפתי ושיער צבוע בלונד עמדה שם, בדיוק מסיימת להחתים מישהו על פיסת הנייר שברשותה.

"מה זה? מה עושים כאן?" שאלתי את הבחורה , ברגע שהתפנתה אליי, מצביעה על האנשים החותמים והמחתימים.

"אנחנו 'אם תרצו', מכירה?"

הנהנתי בציפייה לבאות. וודאי שאני מכירה…

היא כמובן שמחה לדעת שאני מכירה אותם ואת פועלם, ומיד נפנתה להסביר לי במה מדובר ועל מה העצומה:

"אנחנו רוצים לקדם הכרה אקדמית בשירות מילואים", היא הסבירה לי בחיוך מאיר עיניים ומסביר פנים. "שיתנו להם קרדיט אקדמי…" היא המשיכה "שתי נקודות זכות אקדמיות לכל מי שמשרת יותר מתקופה מסויימת במצטבר בשנה".

שאלתי אותה למה היא חושבת שיש קשר בין מילואים לחובות אקדמיות?

במקום לענות לי לגוף השאלה היא השיבה לי ש"ככה עושים במקומות אחרים".

אמרתי לה שבכל המקומות שאני מכירה לא עושים כך, וביקשתי ממנה לתת לי דוגמה של אוניברסיטה שמכירה בשירות מילואים כמילוי חוב אקדמי.

הבחורה החביבה בחרה שלא לענות לי, ובמקום להתמודד עם טענתי פנתה לטקטיקה אחרת:

"האוניברסיטה תומכת בארגונים של מתנדבים ערבים שתומכים בקבוצות טרור!", היא הסבירה לי נרגשת. "אז בטרוריסטים נגדנו תומכים ובנו לא? הם מקבלים הכרה אקדמית! ככה אנחנו נראים!"

 "באמת?", שאלתי אותה, תמהה וכמעט מזועזעת עד עמקי נשמתי.

"אוניברסיטת בר אילן תומכת בטרוריסטים פלסטינים? האוניברסיטה הזאת? את בטוחה?" התקשיתי, משום מה, להאמין לדבריה.

הבחורה התחילה מאבדת את חיוכה. אני לא הדג שאותו ייחלה ללכוד ברשתה. היא התחילה להזיז מבטה אנה ואנה, אולי מחפשת ישועה מהגברת המנדנדת שנחתה עליה.

"כן, כן, אני בטוחה!" הצהירה, "מאה אחוז. האוניברסיטה תומכת! אז למה לא במילואימניקים, שנותנים הכל בשביל המדינה?", הפטירה בקול מאוד בטוח כמובן ומלא פאתוס לאומי.

"אבל איזה ארגון למשל? איזה טרוריסטים?" ניסיתי להבין בכל זאת על מה היא מדברת.

"את רוצה לדעת שמות?" היא שאלה כלא מאמינה. שמות רציתי לדעת! פרטים ספציפיים.

"בטח! אלא מה," אמרתי.

הבחורה עצרה לכמה רגעי מחשבה קצרצרים, ומיד התוודתה בחצי פה. "אה, האמת היא שאני לא זוכרת כרגע…"

"אז איך את יודעת?" שאלתי. "הרי, זה לא נשמע לך קצת מוזר שהאוניברסיטה תתמוך בארגונים שקשורים לטרור?"

"זה ידוע," היא הצהירה וגלגלה קלות את עיניה.

"משהו? שם אחד? שם של ארגון – שאבדוק אחר כך ואראה בעצמי."  ניסיתי בכל זאת.

"אני לא זוכרת עכשיו,” היא ענתה שוב, "אבל אני בטוחה שיש! אז אני אגיד לך מה נעשה…" אמרה והתחילה הולכת לכיוון שולחן שעמד תחת הדוכן, "אני ארשום את הטלפון ואת השם שלך," היא הוציאה בהחלטיות נייר חלק תוך כדי דיבור, ושלפה עט, "ומישהו יחזור אלייך ויגיד לך הכל, בסדר?"

"אבל שיחזרו…" ווידאתי.

"בטח, בטח!" הבטיחה לי.

ומאז ועד היום אני מחכה לטלפון.

מאת: רונה ברנס