בתיה גלילי מדווחת מהדרכים
"מה זה כל הצעקות האלה, אבא?"
"סתם, אנשים צועקים סתם, מפגינים סתם."
כך קיבלה אותי כיכר פריז בירושלים במוצ"ש (10.12.17) כשהתקרבתי אליה בהליכה מרחוב רמב"ם, מעט אחרי תחילת ההתרחשות.
אבל האנשים הצועקים לא צעקו סתם, אלא כי הרגישו שעובדים עליהם ושנמאס עליהם, שיש יותר מדי הילה של עולם תחתון בכנסת ושנמאס להם, ושהם לא מוכנים שחבורת אנשים שמכרה את נשמתם לאלוהי הממון והכוח ימשיכו לקבל החלטות יומיומיות שמשפיעות על החיים שלהם ושל ילדיהם.
במקומות אחרים כבר שמו לב לפרופיל יוצא הדופן של המפגינים בהפגנות מהסוג הזה נגד השחיתות השלטונית בישראל, וציינו את העובדה שבינתיים, לא מהפכנים צעירים ונרגשים רואים בהמוניהם בהפגנות אלה (לפחות אלה שבמרכז הארץ), אלא דווקא הרבה מהבורגנות הנינוחה בדרך כלל. אבל בירושלים, כמו בירושלים, הכל מעט אחר.
אמנם, בתחילת הערב הירושלמי הזה, בשעה 19:30 בערך באחת הנקודות הקרות בעיר (כיכר פריז, כאמור) ראו בעיקר אנשים שחצו את קו השבעים. הם היו נחושים, אבל בעיקר מנומסים, לפעמים חוזרים אחרי ססמאות שנצעקו במגאפון, אבל בעיקר מהנהנים ומסתכלים בצעירים המעטים שבסביבה. אכן, דרכו של עולם. וגם זה היה מראה מעודד בזכות עצמו. רבים מהם היו מהגווארדיה הוותיקה של ירושלים, שראו הרבה הפגנות בחייהם. לאקטיביסטים הירושלמים סגנון מיוחד, ובגיל שבעים זה לעתים רק משתבח.
אבל כאן לא הסתיים הערב. בתוך חצי שעה, התחיל המקום להתמלא עוד ועוד צעירים, עם חולצות שונות המשייכות אותם לארגונים שונים – "המשמרת הצעירה של העבודה", "עומדים ביחד", ועוד. גם אז המאזן נותר עומד על כחצי-חצי ואולי אף יותר מזה לטובת הוותיקים יותר, אבל היה במספר הצעירים שבאו די כדי לעשות קצת רעש. בסך הכל הגיעו כמאה – מאה וחמישים אנשים.
עכשיו גם התחילו לצעוק, והמכוניות העוברות והשבות מסביב, ענו מדי פעם בצפירות חזרה, או בקללות חזרה מן היושבים בתוכה.
צעקו ססמאות כמו "הון, שלטון, עולם תחתון", "מושחתים בכנסת, המדינה קורסת", "ביבי, ביבי, תתפטר, הציבור שווה יותר", "העם רוצה צדק משפטי", וגם "נתניהו מסוכן, גם מושחת וגם גזען".
היו שם מכל מיני מקומות – קבוצות שמאל מובהקות, אנשי מרכז נעימי-סבר, הרבה חילוניים ומעט דתיים, פרופסורים באוניברסיטה, פקידי שלטון לשעבר, סטודנטים, ואפילו שוביניסטים מזדקנים! (אבל זה כבר עניין לפוסט אחר).
באיזשהו שלב, סביב השעה 20:10, ובאופן מתבקש ביותר, ההפגנה החלה לנוע מכיכר פריז אל עבר רחוב בלפור, שם שוכן מעון ראש הממשלה הרשמי, כידוע, מרחק דקה הליכה מכיכר פריז.
האדון כנראה לא היה בבית, מאחר והוילון השחור והשערורייתי המכסה את הרחוב בזמן שהוד רוממותו מצוי באיזור, הורם למעלה. (נתניהו היה בדרכו לפריז בעניינים מדיניים, ביחד עם רעייתו.)
אבל איש לא חשב על זה, וגם לא היה טעם לחשוב על זה.
המפגינים נעמדו בסמוך לשער, אבל לא חסמו את התנועה ושרו שירים כמו "באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש" ועוד. היו שלושה מגאפונים בקהל, בשניים אחזו גברים ובאחד אישה. היה כיף בסך הכל לענות אחריהם בהד. המפגינים גם ארגנו שלטים קטנים ועליהם נכתב "מושחתים נמאסתם" ועוד שלטים שסופקו על ידי הארגון "דרכנו", עליהם נכתבה סיסמה הדורשת מהממשלה לעבוד לטובת הציבור.
היה גם דגל ישראל גדול למדי, לכל מקרה שלא יבוא, ובסוף ההפגנה, סביב 20:30, אפילו הייתה שירת התקווה. אחרי הכל – אנשים מתגעגעים כנראה לממלכתיות.
כולם יצאו מרוצים. אורך ההפגנה היה לרצון כולם אף הוא – בלי יותר מדי דיבורים (אחרי הכל היה קר מאוד). היו עוברים ושבים שהביעו תמיכה, היו כאלה שזלזלו, אבל בסך הכל היה טוב לעמוד ליד ביתו של ראש הממשלה אשר ריח השחיתות עולה מלשכותיו באופן חריף ביותר בשנים האחרונות, ולצעוק סיסמאות שנועדו לערער את שלטונו, את האמון בשלטונו, ואת ההצבעה העיוורת מסביב לטובתו ולרעת כולנו.
פחות טוב היה לחזור הביתה ולדעת שכלום, בינתיים, לא השתנה. אבל תמיד יש את שבוע הבא. מתחילים בשבע בערב, בכל מוצ"ש. מושחתים הביתה, ויפה שעה קודם. (דבר פרקטי לעשות בימים אלה הוא לקנות מגאפון.)
לדף אירוע ההפגנה המתקיימת מדי מוצ"ש בכיכר פריז
אשפתון להמון 