רונה ברנס
אנשים רבים בישראל מרגישים שהם במתקפה כמעט יומיומית. בכל בוקר מגלים כותרת נוראה אחרת בעיתון, ובדרך כלל יש כמה כאלה ביום אחד. המכנה המשותף של כולן הוא מה שנראה כתקיפה מתוזמרת על שלטון החוק, על הדמוקרטיה (שהיא תמיד רעועה), על האמונה באדם, ועל החיים האזרחיים במדינת ישראל. מדי פעם רואים גם את תוצאות התקיפות הללו, דרך התערערות החיים המוסריים של חלק מהאזרחים, ושינויים מפליגים בערכים הבסיסיים שפעם היו משותפים לרוב בני החברה הישראלית.
יום אחד כתוב שחברי הקואליציה מקדמים הצעת חוק לפיה פלסטינים יידרשו לשלם אגרה הגבוהה פי שלוש כדי לעתור לבג"ץ (חוק מפלה ואנטי-דמוקרטי במובהק), יום אחר כתוב שראש הממשלה יר"ה חותם על מכתב הקורא לנשיא ריבלין להעניק חנינה לחייל הרוצח אלאור אזריה, יום אחר אנו קוראים על הגירוש המסתמן של פליטים אפריקאים לרואנדה בתמורה לתשלום של 5000 דולר לראש לממשלת רואנדה, הידועה בעולם כמושחתת וככזו שמפירה זכויות אדם באופן קבוע, ובו בזמן שמקודמת הצעת חוק שתאפשר הקמת יישובים ליהודים בלבד.
שמחה וששון.
מדינת ישראל היא מדינה שהוקמה על ידי פליטים יהודים שמצאו את העוז להתחיל במלאכה, והיה להם המזל ההיסטורי גם לסיימה. הם הקימו מדינה, ובהרבה מובנים החזירו את הכבוד האבוד לעם היהודי. מה שנשכח מאיתנו בתהליך החזרת הכבוד העצמי הזה (שהוא כמובן פיקציה אנושית, אנושית מדי) – הוא חמלה, ורגשי סולידריות בסיסית עם אנשים מדוכאים אחרים.
לעם היהודי יש היסטוריה ייחודית, אבל הסבל אינו ייחודי לעם היהודי. עתה משלעם היהודי יש מדינה, היה מקום לקוות כי היהודים, יותר מכולם, יהיו זהירים בכבוד האדם, יהיו זהירים בסולידריות עם "האחר", ויקדמו כמה שיותר חיי שלום , מתוך כבוד לכלל בני האדם.
אבל ככל שהזמן עובר כך עולה הזחיחות של השולטים בעם היהודי בישראל, כך הם משתכרים יותר ויותר מן הכוח המצוי ברשותם, וכך הם מתעמרים יותר ויותר במי שהם יכולים – כי הם הריבון, ומי שלא מיישר איתם קו – הוא בוגד.
המבט של הישראלים נכנס יותר ויותר פנימה. אנו מסתכלים יותר ויותר אל תוך עצמנו, במקום החוצה ופנימה גם יחד. אנו מעסיקים את עצמנו לאין-ערוך יותר במצבם של היהודים החרדים מאשר במצבם של הערבים, שהם אזרחי המדינה, ואחינו למדינה הזאת, בדיוק כמו החרדים. אנו נחלצים לעזרת אוכלוסיה מתבדלת אחת יותר מלאחרת רק משום שזו יהודית וזו איננה יהודית (ואף גרוע מזאת – ערבית, היינו אוכלוסיה שמיוחסת לאויבי ישראל הנוכחיים, כביכול).
ישראל מקדישה הרבה יותר זמן ומשאבים לעוני של החרדים מאשר לעוני אצל הערבים, הרבה יותר למאבק על חזון החינוך אצלם מאשר אצל הערבים.
אנו מקדישים הרבה יותר זמן ומשאבים לתכניות על יהדות, על הדת היהודית, על התפילות היהודיות ובכלל – תכניות העוסקות ביידישקייט מהזן הסנטימנטלי ביותר, מאשר לתכניות שעוסקות, למשל, במהפיכה המחשבתית של הנאורות שהביאה אותנו עד הלום, בדמוקרטיה, במהפיכות של המאה ה-18, ה-19 וה-20, ועל מה זה אומר להיות אדם בעולם.
כי החינוך הדמוקרטי, ההומניסטי, נעלם ופינה את מקומו ל"חינוך יהודי", המדיר תרבויות אחרות, ובד בבד מאדיר את התרבות היהודית כנזר הבריאה. אם תיכנסו לדיון בנושא זה עם רוב הישראלים היהודים כיום (וגם עם רוב היהודים הדתיים בעולם) תיווכחו לדעת כי רעיון "העם הנבחר" מקנן עמוק וחזק בליבם, דבר בעל השפעות רבות ומסוכנות (שהרי, למרות אוהבי הפלפולים למיניהם, לא רחוקה הדרך מ"העם הנבחר" ל"עם הטוב ביותר").
כמה יהודים ישראלים עוצרים לחשוב על מצבם של הערבים בגדה, החיים חיים המוכתבים על ידי מדינה שאינה מכירה בהם כאזרחיה, ואינה נותנת להם זכויות? כמה אנשים מוטרדים מן המצב בין היהודים לערבים בחבל הארץ שלנו לא רק מן הזווית של הפחד האישי שלהם, אלא גם מצד המחשבה על האחר, החמלה ההכרחית, וההכרה כי אנו אחראים למצב?
המדינה בגדה וממשיכה לבגוד באזרחיה, הערבים בוודאי – אבל גם באזרחיה היהודים. המדינה, כלומר השלטון, הפקיר את רוב הישראלים לחינוך דתי-לאומי שבבסיסו רגשות המתנגדים לפתיחות, להכלה בינלאומית, לאוניברסליזם רעיוני. הבסיס החינוכי והתרבותי החזק ביותר היום הוא הבסיס הלאומני.
אפילו אבי גבאי למשל, יו"ר מפלגת העבודה (מי שאמור לייצג את האופוזיציה!), מבין זאת היטב. לכן הוא מרבה כל כך לעסוק ב"יהדות" ומרבה כל כך להדגיש את הזהות היהודית הלאומית במשנתו (הבלתי-סדורה ובלתי-היסטורית בעליל). האימרה האומללה ש"השמאל שכח להיות יהודים" מכוון בדיוק לזה. מרבית "השמאל", אשר גבאי מתיימר לייצגו, מבקש לשלב בין ערכים מערביים, המורכבים למשל מכבוד בני האדם (באשר הם/הן בני אדם) וחירויותיהם, לבין זהות תרבותית/דתית/לאומית יהודית. לזה כנראה מכוון גבאי כשהוא מדבר על "לשכוח להיות יהודי". במלים אחרות, גבאי, כמו נתניהו, כמו לפיד, וכמו רבים אחרים המובילים את הישראלים, נכנעו לצו הדתי-לאומני הגורס כי ישנה יהדות אחת (פחות או יותר), והיא זו שמייחדת אותנו.
מה שגבאי ואח' לא מצליחים להבין הוא שהיהודים לא שכחו מה זה אומר להיות יהודים – היהודים שכחו מה זה אומר להיות בני אדם. להיות יהודים הם דווקא זוכרים טוב מאוד. בישראל של ימינו קשה מאוד לשכוח. המשימה החינוכית הראשונה במעלה של מחנכים מכל סוג שהוא (בין אם הם מורים, שחקנים, סופרים, עיתונאים, ופוליטיקאים) הוא להחזיר את הידיעה הזאת חזרה למחזור הדם הישראלי, היום-יומי, כדי שאכן נהיה אנשים שלמים, ריבונים אמיתיים, שאינם מפחדים לחיות בשלום עם עמים אחרים ואנשים אחרים. נכון הדבר שלא הכל תלוי בנו, והשלום אינו עניין חד צדדי, אבל לרדיפת השלום של ישראל אנו דווקא כן אחראים, ומשם כדאי להתחיל.
ולסיום – אוסף פריטים שאולי יעודד לצאת לרחובות:
אשפתון להמון 