טור דעה: מאת י"ח בצלאל

---

"צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים.
בענייני המדינה […] אין להם להתערב."
(תאודור הרצל, מדינת היהודים)

נראה שהטרנד השולט בשיח הציבורי בישראל בזמן האחרון הוא כזה שניתן לתמצתו בדברים הבאים:  "אף על פי שכולם אוהבים להתלונן, בעצם הכל ממש לא רע! כל ההכללות אינן נכונות! כל הפחדים מוגזמים! החרדים אינם באמת נגד החילונים, הדתיים הציוניים אינם באמת שונים מהציונים החילוניים!" או בגרסה אחרת: "יש קיצוניים משני הצדדים!" [ובלבד שעוסקים ביהודים. כשמדובר בערבים – הצד הקיצוני הרי ברור מעצמו…]

כל זה טוב משום שאם הדברים נכונים וכולם בעצם דומים לכולם, כי אז, אין לנו באמת בעיות…

אתן דוגמה אחת: לפני כמה ימים נסעתי במכונית, ושמעתי את אחת מתכניות הרדיו (החנפניות בדרך כלל) של "כאן" – תאגיד השידור החדש בישראל. נדמה לי שזאת הייתה תכנית בתחנה המתקראת בשם החתרני "כאן תרבות" (לשעבר, "רשת א"). באולפן היה השדרן, ואיתו הייתה אורחת חרדית.

האורחת החרדית גרה באשדוד, מקום שבו מתקיימת לאחרונה מלחמה על המרחב הציבורי בשבת – מלחמה שבין הציבור החרדי בעיר, לבין הציבור שאינו דתי. המאבק הוא בעיקר על פתיחת חנויות ומתחמי קניות בשבת.

גם השדרן, שלפי דבריו מנהל אורח חיים שאינו דתי, הוא אשדודי במקור כנראה, ולכן השניים ניהלו שיחה על המתרחש בעיר, ומתוך זה גם על "חרדים" ו"חילוניים" באופן כללי. הנקודה שחזרה על עצמה שוב ושוב לאורך השיחה הייתה שלמעשה – החרדיות היא לא קטגוריה כל כך אחידה, ושלמעשה – הציבור הישראלי עושה עוול בהתייחסו אל הציבור החרדי כיחידה אחת, ושלמעשה – רב המשותף על השונה בין השדרן, שאינו דתי, לבין האורחת, החרדית.

יש לציין כי האורחת והשדרן הכירו זה את זה היטב, והיו מיודדים מאוד (לפחות כך זה נשמע), דבר שאולי מסביר את הצורך האנושי והברור לטשטש את הבעיה הכללית והבלתי אישית שבה הם היו אמורים לעסוק. קרי – המאבק על ההסכמה הכללית על יסודות החיים המשותפים בארץ בין ציבור ליברלי לציבור אנטי-ליברלי.

למותר לציין שסוגיות היסוד המרכיבות את הנושא שבו דובר – חופש מול דת, בחירה אישית מול כפיית המדינה – לא עלו כלל בשיחה.

המסקנה הברורה שעלתה מן התכנית הייתה שלמעשה אין הבדל כל כך גדול בין אלה המוגדרים חרדים, לבין אלה המוגדרים חילוניים, ולמעשה כולם יכולים לחיות בשלום. לראיה, סיפרה האורחת כי היא מתגוררת ב"שכונה מעורבת" – שבה חיים חרדים וחילוניים יחד. (ייתכן ולו היו שואלים תושב חילוני מאותה השכונה הוא היה מדבר דווקא על חששו מהתחרדות, משום שכפי שהאורחת סיפרה – הסיבה שהיא עברה לשכונה "מעורבת" היא כי נגמרו המקומות בשכונות החרדיות…)

בכל מקרה – האורחת תיארה את חייה בשכונה "המעורבת" באשדוד כמעין אידיליה פרטית מנקודת מבטה הפרטית (החרדית) וזו הוכלה בתכנית כמסקנה (האופטימית כמובן!) לגבי המצב הכללי בארץ (שיטת היקש שחוזרת על עצמה רבות בתכנים המוצעים ב"כאן", דרך אגב).

כמה נחמד וכמה טוב – כולם יכולים לחיות עם כולם בשלום, והכל יופי.

זוהי רק דוגמה אחת מתוך תכניות רבות, המשודרות במדיה ההמונית והמגיעים לעשרות ומאות אלפי אנשים, ששבות ומעלות את הטענות שבעצם כל האוכלוסיה היהודית בישראל (על הערבים כמובן נמנעים מלדבר בדרך כלל) היא בעצם "אחת", אחים,  ביחד, כולם הם מעין קהילה אחת שחיה תחת אותו גורל יהודי מוזר.

אולי בעצם זהו סוג חדש של יידישקייט. אבל ליידישקייט הזה יש השלכות חמורות ביותר – שכן הוא מעוור אנשים מראות את המצב העגום כפי שהוא באמת.

את מי משרת הטרנד השטחי הזה? את שלטון הבורות (המחזק את היסודות האנטי-ליברליים בחברה), שאינו מעוניין להתעמת עם הבעיות הרבות הקיימות בארץ – ובראש כולן, התרופפות המדינה הדמוקרטית הישראלית, המושתתת על יסודות מערביים מודרניים. לא פחות.

האם שמתם לב למשל שהמלחמה נגד שילוב נשים בצה"ל רק הולכת וגוברת? האם שמתם לב לכך שאנו שומעים על יותר ויותר מקרים של הדתה בבתי הספר, במערכת החינוך, בצבא, ובתרבות הישראלית? הסיבה שאנו שומעים על כך יותר ויותר היא לא בגלל שהתקשורת מחפשת סיפורים עסיסיים (היא תמיד חיפשה סיפורים עסיסיים), אלא שעתה כבר לא ניתן להתעלם מכך. עבודה חשובה וראויה לציון בעניין זה עושה עיתונאי הארץ אור קשתי, שחושף מקרים בולטים שבהם אנו עדים להפרדה בין נשים וגברים הנהוגה כבר מזה שנים באקדמיה הישראלית בתכניות מיוחדות המותאמות לאוכלוסיה החרדית היהודית, להחדרת תכנים דתיים לחוברות חינוך בנושאי מדע ואזרחות, לחדירת גורמים דתיים-קיצוניים לצה"ל  – ועוד רבים.

אלה – התרופפות היסודות המערביים של שוויון וראציונאליות למשל – הם תהליכים וותיקים ביותר שעוברים על מדינת ישראל, בהיעדר בסיס אידיאולוגי איתן, שצריך היה להיות מושתת על איתנותה של חברה שאינה מבוססת על הדת, אלא על עקרונות ליברליים והואמניסטיים, המאמינים באדם, ביכולותיו, ובהישגים שאליהם יכולים להגיע בני האדם, כשהם מאוחדים ועובדים למען מטרות משותפות.

אבל בבתי הספר ובתרבות הפופלארית מעדיפים לדבר על "ערכים יהודיים"…

גם מהחרדים לא נעלמה המגמה הזאת, המיטיבה כמובן עם תפיסות עולמם הבדלני והאנטי-מודרני, והנה עתה הם מעלים חוק המבקש להעדיף את ערך לימוד התורה על פני ערך השוויון, כדי לאפשר את אי גיוסם של אברכים לומדי תורה…

מרוויחים עיקריים נוספים ממצב זה שבו מצויה החברה הישראלית הם הלאומנים כמובן – הן דתיים והן החילוניים.

במקום להכביר מילים נוספות, אביא ציטוט מאת תיאודור הרצל, מייסד ומקים תנועת הציונות הפוליטית. וכך כותב הרצל בחיבורו "מדינת היהודים", בסעיף שכותרתו "תיאוקרטיה":

"ובכן, שמא תהיה לנו לבסוף תיאוקרטיה? לא! האמונה מלכדת אותנו, המדע עושה אותנו חופשיים. על כן, לא ניתן לשאיפות התיאוקרטיות של כוהני הדת שלנו לבצבץ כלל. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כמו שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בענייני המדינה […] אין להם להתערב. כל אחד יהיה חופשי ובלתי מוגבל באמונתו או בכפירתו, כמו בלאומיותו."

(פורסם ב-1896, בגרמנית – התרגום לפי תרגומו של שמואל פרלמן)

עלינו לשאול, לא רק בחוגי המשפחה שלנו, לא רק בלחישות בשקט, רגע לפני שהולכים לישון – שמא תהיה לנו לבסוף תיאוקרטיה? האם זה מה שקורה כאן? מתי נגיע לנקודת האל-חזור? לי אין תשובות עדיין. גם אני שואל בלחישה את בן זוגי לפני שאני הולך לישון  – מה יהיה? מה נעשה? מתי יהיה מאוחר מדי?

אין לנו תשובות, אז אנו נרדמים, וחולמים חלומות, וקמים והולכים לעבודה, ושוב נרתעים לפני השינה, שואלים, מביטים, נרדמים, וחוזר חלילה. מה שאני לפחות משתדל לעשות הוא לדבר עם אנשים ככל האפשר. כשאני מדבר עם אנשים השונים ממני באמונתם אינני נרתע מעימות, גם במקום העבודה.

כל החרדים שאי פעם דיברתי איתם באופן אישי הפגינו נטיות אנטי-מערביות מובהקות, אנטי רציונאליות, אנטי-דמוקרטיות. זוהי הרי תפיסת העולם שבאמצעותה הם מגדירים את עצמם. טיפשי מאוד לנסות ולטשטש זאת. כל מי שדיברתי איתו מהציבור החרדי לאורך השנים, כולל גם חברים לעבודה למשל, היה בדעה שהרבנים גדולי-התורה הם חכמים יותר מכל מדען שאי פעם הילך על פני כדור הארץ. שכל השפע הזה שסביבינו כמוהו כאפר, בסופו של דבר. קומסטיקה. לפחות בדיבורים – טענו בפניי חבריי החרדים – לא אחד ולא שניים – שהם מוכנים לוותר על הכל, שהתורה חשובה יותר מהכל, ושהתורה היא דבריהם של הרבנים הגדולים. (אני, דרך אגב, לא מאמין שהם מוכנים לוותר, למשל, על הטכנולוגיה המאפשרת להם להשתמש בשירותים מודרניים, ולהנות ממים זורמים ונקיים בברזים).

כן, שמעתי שיש חרדים שאינם חושבים כך, ואיתם באמת הייתי שמח לחיות ביחד. למה לא? אבל עוד לא שפר מזלי, ועוד לא פגשתי בהם באופן אישי…

ויש גם ציוניים דתיים שאינם חושבים שנשים אינן צריכות ללמוד תורה, שאינם חושבים שלנשים יש איזה "מקום טבעי" במערכת האנושית (לטפל בילדים ולחנכם לתורה ומצוות). זה נכון כמובן. אותם דווקא פגשתי לא מעט. אבל פגשתי רבים מאוד גם מהצד השני, לצערי הרב.

מי ישאל את השאלות הקשות? ובכן – אל תסמכו על תאגיד השידור שיעשה את העבודה הקשה, זה בטוח.

הקרב עוד לא תם, אבל יש לומר לפחות שזהו קרב. מתחוללים היום שברים אידיאולוגים חמורים ביותר בחברה הישראלית, ובינתיים, אין מספיק אלה הקמים לעשות מעשה, והדמוקרטיה, זכויות האדם, וכבוד האדם וחירותו עומדים היום בפני סכנה הולכת וגוברת.

למעלה: מצעד הגאווה בירושלים, 2017.

למטה: חברי הפלג הירושלמי, תנועה חרדית המתנגדת לכל מגע עם רשויות הצבא, אפילו לשיתוף פעולה שיוביל לפטור גורף עבור כל "בחור" שיצהיר כי "תורתו אמנותו". חברי הפלג מצולמים בהפגנה קבועה שמקיימת התנועה בסמוך ללשכת הגיוס בירושלים מזה חודשים ארוכים. לעתים ההפגנה כוללת גם התנגשויות אלימות. שתי התמונות צולמו ב-2017.

---

* הדעות המובעות בעמוד זה הן של הכותב ואינך משקפות בהכרח את השקפת האתר.