על מידת הדין – תגובה למור אלטשולר

'יש כנראה מי שחושב שאם לא אף דבר אחר, אולי יהיה זה רירו הדביק של הסנטימנט שיוכל להחזיק את כל חברי החברה המוזרה הזאת יחדיו'

מאת ר"ב ירושלמי


במאמרה, "כשגרוסמן כמעט פרץ בבכי" שפרסמה ד"ר מור אלטשולר בעיתון "הארץ" לאחרונה, נחשף אחד הנגעים המסוכנים בחברה הישראלית – נגע הסנטימנטליות, המאפיין כל כך את החברה, לגווניה. מאמרה של אלטשולר עסק בתגובתו (כפי שהכותבת פירשה אותה) של הסופר דוד גרוסמן לנאומה של מרים פרץ המכונה גם "אם הבנים" (משום שהיא שכלה את שני בניה שנהרגו בקרב), אשר ניתן בטקס פרסי ישראל ביום העצמאות. במאמרה רואה אלטשולר את גרוסמן כמייצג ה"שכל" או לחלופין – את "מידת הדין", לעומת פרץ, המכונה "לב", או "מידת הרחמים".

"המצלמה קלטה את הפנים המיוסרים של דויד גרוסמן," היא כותבת, "[…] ניכר שהוא מתאפק שלא לפרוץ בבכי. גרוסמן נסחף אל מלותיה, נכבש בקסמה, והעניק לנו רגע של חסד, שבו גברה מידת הרחמים על מידת הדין."

במלים אחרות – הכותבת מתארת לנו את המלודרמה של המציאות הישראלית, המאופיינת ב"קסם", "רגעים של חסד" וכמובן ניצחון הרגש על השכל. זהו מעין עיוות אירוני ל"אף על פי כן" הברנרי, גרסת 2018 – "אותו האעפי"כ, שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים…" בישראל של היום, בסוף כל החשבונות השליליים מגיע הקיטש הגדול.

אלטשולר משווה את התנהגותו של גרוסמן, כפי שהיא נראית בעיניה, להתנהגותו של "יעקב אבינו" אשר מתנה את נאמנותו לאל בהתנהגות האל אליו, כלומר – היא משווה התניה זו לזו שמציב גרוסמן לממשלת נתניהו. לעומת זאת, פרץ מבטאת "אהבה ללא תנאי" (למי? לארץ? למדינה? לנתניהו?), וכהולכת בדרכו של "אברהם אבינו, המסמל במסורת את מידת החסד."

כל כך יפה, כל כך ענוג. מה לא בסדר? מה הבעיה? הבעיה היא, כאמור, באותה סנטימנטליות ישנה וטובה, שיותר מחוסר יכולת, מבטאת בדרך כלל את חוסר הרצון להביט נכוחה בדברים המתרחשים סביבנו, מתוך מחשבה קרה, ומתוך ניתוח שמטרתו להבין את עמדתנו ולאן פנינו. הסנטימנטליות כמובן איננה נגע חדש בחברה, אלא ששילובו עם מידת הבערות המשתלטת כאן, הכוחנות, המיליטריזם וכמובן הלאומנות – מקנה לו צבע של סכנה חדשה. אנו עדיין שרויים בבית אבא-אמא הרעיוני, עדיין אוהבים להתרפק על מאכלי סבתא, על הציונות מבית סבא, זו שדיברה על ירושלים של זהב, חלב, דבש, ושרחובותיה מרוצפים באבנים טובות. זוהי הישראליות החדשה – ישראליות של הרגשנות הדביקה.

יש כנראה מי שחושב שאם לא אף דבר אחר, אולי יהיה זה רירו הדביק של הסנטימנט שיוכל להחזיק את כל חברי החברה המוזרה הזאת יחדיו.

נאומה של מרים פרץ, בטקס חלוקת פרסי ישראל, 2018:

 

אלטשולר כביכול דורשת מאיתנו להכיר בהכרחיות שני האישים האלה – גרוסמן ופרץ: "החברה בישראל זקוקה לשניהם: לעמדה הנבואית המייסרת וגם לנבואת הנחמה, המקרבת ומפייסת." אלא שבכך מתעלמת הכותבת מכך שרק אחת מהגישות הללו זוכה במיקרופונים, בתקציבים, ובגיבוי המדינה. היא מתעלמת מכך ששתי הגישות האלה אינן שוות מעמד, ושלפיכך – המחזקים את עמדתו הביקורתית יותר של גרוסמן, עומדים מול נחשול גדול של לאומנות המגובה במדינה ימנית, שמרנית, ובדלנית. המצדדים בעמדת פרץ, דבקים בעמדת הרוב, ואינם נדרשים להיאבק על השמעת קולם.

אלטשולר כביכול מבקשת לפייס בין הגישות ("חסד" מול "שכל", כדבריה), אלא שהיא בוחרת שלא לראות, כי בכך היא משרתת בבירור את הצד החזק במשוואה. דבריה של פרץ כוונו בזהירות מירבית אל המיינסטרים הישראלי, שאינו מבקש לחשוב ברצינות על אותם "תהומות", כפי שהתבטאה בנאומה, המפרידים בין חלקי האוכלוסיה השונים. פרץ חושבת שאפשר לבנות מעל תהומות אלה "גשרים". אין ספק כי אלו הן המילים הנכונות, שנאמרו ביום הנכון. אבל בואו נתבונן ברצינות על חזונה: מדבריה של פרץ עולה כי היא כנראה חושבת שמשיחיסטים המעוניינים בבניין המקדש יכולים להסתדר עם חילוניים גמורים, וכי אלה האחרונים יחיו בשלום במרחב שבו יש יותר ויותר מגבלות על נשים (אני מדברת על הכפיה הדתית והחרדית). ועוד סוגייה פעוטה, שדומה כי לא זכתה להתייחסות: ערבים מול יהודים, אזרחים לעומת חסרי-זכויות אזרח, זכויות קולקטיביות, מול זכויות אינדיבידואליות – איפה היו אלה בנאומה של פרץ? ואיפה נמצאים אלה במשוואה הפייסנית שמציגה לנו אלטשולר?

מידת הרחמים שאלטשולר מבקשת למצוא בדבריה של פרץ, היא למעשה מידת רחמים יהודית ליהודים. ואמנם נאומה של פרץ, כמו מרבית הדוברים בטקסי הימים האחרונים, כוון מראשיתו ועד סופו לאזניים יהודיות בלבד (במדינה בה למעלה מעשרים אחוזים מאזרחיה הם אינם יהודים).

האמת היא שאלטשולר בסך הכל נהנתה מהשואו. הסופר הדגול, השמאלי, שאיבד את בנו בקרב, הראה, שאחרי הכל גם הוא "אחד משלנו", והיא התרגשה. אכן, הפטריוטיות והלאומיות אינם דברים להקל בהם ראש. אלה הם סמים קשים, שהשפעתם ניכרת היטב, גם עליי. גם אני התרגשתי מנאומה של פרץ. אבל אסור לשכוח את ההקשר של נאום זה – הקשר של טקסים, שבמקום ממלכתיות דמוקרטית עודדו פוליטיקה דורסנית, כראוי לממשלה השולטת בישראל, וכיאה לעומד בראשה. בימים שבהם כמעט כל הרמקולים משמיעים את אותה המנגינה ("אין כמו ישראל!", "רק ביחד ננצח!", "ובעצם כולנו עם אחד, עזבו אתכם שטויות"), משקלם הסגולי של הרמקולים יוצאי הדופן הוא רב יותר. מרים פרץ משרתת בקולה את הנראטיב הכוחני שמנסה להשליט הממשלה הנוכחית ושותפיה. ואין בכך דבר מן החסד. קולו של גרוסמן לעומת זאת, מבקש לדבר בקול אחר. זוהי איננה מידת הדין, אם כבר – זוהי מידת הרחמים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s