מיטל משיח
בן זוגי ואני גרים בשכונת בית הכרם שבעיר ירושלים. מעבר לוואדי נמצאת שכונה חרדית – שמה הר נוף. בכל שישי, כשעה לפני שקיעת החמה, מתחילה להתנגן בדיוק משם, מעבר לוואדי, מוסיקה חזקה ובלתי מעניינת, משעממת, וסנטימנטלית המושמעת בקולי קולות ובביטחה אין קץ. מוסיקת כניסת שבת.
זוהי מעין קריאה (קריאת אזהרה?) למאמינים הטובים – להזכיר להם שהנה עוד מעט, עוד רגע, תנחת עליהם הקדושה. הנה עוד מעט, עוד רגע, דירבאלק, תבוא שבת, התכוננו, האזינו, הכינו נפשותיכם למלאכים, לקדוש ברוך הוא, לשכינה, אלוהים יודע למה. צריך שעה בשביל זה, כנראה.
אין הרבה דברים השנואים עליי יותר מהרעש הזה הבוקע בקולי קולות מהרמקולים הארורים של שכניי החרדים שמעבר לוואדי.
למה הם עושים זאת? האם הם חושבים שבכך הם מסייעים ל"קירוב לבבות" (הביטוי הכל-ישראלי האולטימטיבי)? אני מבקשת להודיע להם שההיפך המוחלט הוא הנכון.
גסות הרוח של המנגנים החרוצים, שבזמן האחרון מאופיינת בשירים בעלי אופי "מזרחי" מעורבים עם איזה ניגון חסידי, לעולם לא תסייע למישהו שאינו נמנה גם כך עם עולמם הצר להטות אוזן, או לב. ההיפך הגמור – הלב נאטם. מדוע הם צריכים לחדור למרחב הכללי?בשם מה הם רואים לנכון להחריב שעה מזמני, ולא לאפשר לי שקט בביתי, אפילו כשכל חלונותיו סגורים?
לפני שהתחלתי לכתוב את המילים האלה, ישבתי בביתי, בחוץ ירד גשם שקט, ליטף לי את החלון, החתולה ישנה, התינוק למעלה חלם חלומות, והזקנה מלמטה נחרה בשלווה. באיזו זכות הם, מפעילי הרמקול האדוקים, מקלקלים לי כל זאת ביום שישי אחר הצהריים? זכות קדושים כנראה.
אני מניחה שמתחסדים שונים ישוו את הדבר למואזין, אבל אין בהשוואה זאת ממש, משום שהשירים האלו מושמעים בכוונה להשתלט על המרחב במעין אזהרה כאמור כי הנה מגיעה השבת. המואזין קורא לאנשים לתפילות כחלק ממנהג התפילות מימים ימימה, דבר שאינו נמשך שעה שלמה בדרך כלל. עם זאת – גם אני מתנגדת לרמקולים האדירים והמוגזמים לחלוטין שבהם מצטיידים המואזין.
לעומת המואזין, שירי השבת הסנטימנטליים שמתעקשים להשמיע בכמה אזורים בעיר, הם טרנד חדש יחסית, מהעשור האחרון (אולי שני עשורים), והם עוד שלב בהשתלטות הכפויה של הדת במרחב הכללי. חפצה נפשכם במוסיקה חסרת מעוף ועניין? אדרבא! בין כותליכם השמיעו אותה ככל שתרצו. רק דאגו להנמיך את עוצמת הדציבלים כך שהיא לא תחדור גם לבין קירותיי.
בסוף, דרך אגב, יש גם צפירה. צפירה של שבת.
נראה שמדינת ישראל זקוקה למחשבה מחדש בכל הנוגע לרעש המותר במרחב הציבורי. אותו הדבר אמור לגבי רכבי הנח-נח-נחמן המרבים טמטום בעולם עם המוסיקה השמחה שלהם, כי מוכרחים, מוכרחים, פשוט מוכרחים להיות שמח, כל הזמן, ועדיף גם לא לחשוב, שמא לא תהיו שמחים חלילה.
במקרה דנן, אולי מה שצריך לעשות הוא להעמיד זוג רמקולים אדירים בצד שלנו של הוואדי ולהשמיע את שרית חדד או מריה קאלאס במשך כל אותה שעת הסנטימנטליות הנכפית עלינו משכונת הר נוף. אולי כך שכנינו החביבים יבינו כי ככל שהם לא יכבדו את המרחב שלנו, כך גם אנו לא נכבד את המרחב שלהם.
אשפתון להמון 