'מנגינה מתגוררת בראשו של אדם'

קטעי סיפור מאת נועה גולן


 

(-)

כשאדם נולד קשה לדמיין את הרגע שבו יחליט לשכב במיטת בתו הקטנה (כיוון שרגליו כושלות והוא אינו מסוגל לעלות למיטתו שבקומה העליונה) ויסרב לצאת ממנה חודשים ארוכים.

(-)

כשאדם נולד מתחברות כל הנקודות בעולם לרגע אחד ומיד מתפזרות. משך כל חייו ינסה אדם להשיב אותן למקומן (במרדף אחר כל הדברים שיכול היה להיות) וייכשל. מנגינה מתגוררת בראשו של אדם כל תקופת חייו והוא מחיה אותה בכל תיפוף אקראי על שולחן, בכל טיפוף צעדים על אספלט בשעה מאוחרת, בכל אנחת ייאוש קצת-ארוכה-מדי, בתוך כל נעימת אמבולנס שישמע.

(-)
בערב שישי או בערב חג, מוחו של אדם מסרב לשתף איתו פעולה. הארוחה שהוגשה למיטתו עומדת מיותמת והוא מרגיש את רגליו נשמטות ממנו על אף שלא עשה בהן שימוש כבר שעות. אדם מנסה להתרומם אך לא זוכר כיצד. הוא יודע שהשנה היא שנת '83 ולא מבין למה ילדיו מתעקשים לערער על הידיעה הברורה הזו ומזמינים אמבולנס. אדם מתנגד בתוקף ומעלה, כנראה, טיעונים טובים לכך, אך ילדיו לא מכירים את השפה בה הוא מדבר וגם הוא לא.

(-)

דמעות בעיניו של אדם מזדקן במחלקה הנוירולוגית. זיפים כסופים צומחים על שדות המרעה שבפניו (מעולם לא נתן להם לגדול בעבר). הוא לוגם בדממה מרק חיוור. כשאדם נולד קשה לדמיין את הרגע שבו ישיט דמעות יהלום גדולות בקערת מרק מפלסטיק במחלקה הנוירולוגית.

(-)

כשאדם מתבגר קשה לדמיין שישוב להקיץ משנתו ביבבה קולנית. באמצע הלילה מבקש אדם מזדקן מאח בית החולים לקלח אותו. כשאדם מזדקן צצים לפתע כיסאות כתר לבנים בתוך מקלחות. כל הלבבות ששבר לפני שנים פועמים בלחן שונה והוא אינו מצליח או מעוניין לשמוע אותם, אלא את ליבו, המפורק למרכיביו. הנקודות מוסיפות להתרחק זו מזו בכל שעה – החל מרגע לידתו, דרך הולדת ילדיו ועד לכניסתו של אדם לחדר 65 במחלקה הנוירולוגית.

(-)

אדם יושב על מיטה במחלקה הנוירולוגית ומתאמץ לזכור את ריחה של האישה הראשונה שאהב אבל כל שעולה בראשו הוא שם הכלב שהיה לו.

האישה הקולנית בחדר הסמוך בטוחה שבתו היא בתה. היא שואלת בחיוך ששמור לדמויות מצוירות מתי נגמר הסבל והאם אלוהים שכח ממנה. "ביום חמישי זה ייגמר, דיברתי איתו, הוא לא שכח" מבטיחה הבת שאינה שלה, מתאמצת שלא לאכזב. האישה מביטה בה במבט חלול ופורשת ידיה לחיבוק. היא מדיפה תערובת ריחות של זיקנה וקרם ידיים במבצע. שיערה המלבין מתחכך באפה של הבת שממלמלת חג שמח ומרחרחת את הצעיף בצאתה. כשתשוב לחדר 65, תביט הבת בחמלה באדם הישן, שהוא גם אביה וגם אמה וכבר זמן רב לא מסוגל למלא אף אחד מהתפקידים.

(-)

אדם מסתיר כל חייו מחשש לפגיעה בשמו הטוב. כשהמילים שבמוחו מתפרקות לו בפה ושלל הברות חסרות משמעות מתפזרות בחלל המחלקה, ילדיו לוחשים לרופאה חלק מהסודות שטרחו ללקט לאורך השנים. הוא כועס. כשיחזור לחבר משפטים יבקש מהם ללכת לתמיד. ילדיו של אדם עוזבים את חדר 65 ויודעים שישובו מחר. אדם נעלב כשמקשיבים רק לבקשה הזו שלו. הוא לא יודע אם ישובו.

(-)

נר שלישי של חנוכה במחלקה הנוירולוגית, גברים בכובעים שחורים שרים "מעוז צור" ליד עמדת האחיות ומחלקים סופגניות מצומקות לתושבי המחלקה. אדם משנן בראשו את החנוכיה שעמדה בבית הוריו, את סימני החלודה שאכלה בה לאורך השנים ואת כתמי השעווה שצלקותיהם ודאי עדיין נמצאות על אדן החלון. הוא אוכל ברצף שלוש סופניות – לזכר הוריו ולזכרה של החנוכיה.

(-)

אדם נשען על בתו ומתקדם בצעדים מגומגמים אל השירותים. הם נראים כמו זוג שצועד אל החופה. היא מנסה למנות את מספר הפעמים בהן הייתה יכולה לצלוח את המסלול הזה הלוך ושוב בעצמה לפני שאביה היה מגיע לסופו. אדם מתנשם ובתו נושמת עמוקות.

(-)

אדם חולם על בריחה ועל אנשים שאינם עוד. רגליו כואבות והוא מפציר בבתו שתחזיר אותו למיטתה (שם הוא לא חולם על בריחה). הבת מסבירה שהיא לא המכריעה בנושא, היא לא הביאה אותו לכאן והיא אינה יכולה להוציא אותו. הוא מביט במנת הפלאפל שהביאה לו בבוז וטוען כי לא אכפת לה ממנו, מהאינטרסים שלו, מהתזונה שלו, שהיא הגורם לכך שהוא עדיין נמצא בבית החולים. סכר נפרץ בדיבורו והוא מסביר לה שהסיבה לכל הפרידות שלה היא שכל כך קשה לאהוב אדם שמסרב להקשיב פעם אחר פעם.

(-)

אדם מתקשר להתנצל בפני בתו. הוא אומר כך: "אני מצטער שכעסת עליי".

(-)

אדם מתגעגע לכלב שפעם דאג לו. הוא קורא לו בלחישה, כמו שקוראים למישהו רחוק שמזהים באולם קולנוע חשוך, אבל החדר מואר והכלב כבר איננו. אדם מתקשר לבנו לעדכן אותו בגעגוע שעלה בו והבן מתאמץ לנחם את אביו על האובדן המחודש.

(-)

כשכלב מזדקן הוא נעשה מהורהר יותר, עיניו עצובות ועכורות והוא עומד בפינת החדר ובוהה בבעליו מרבית שעות היום. כשאדם מזדקן הוא שוכב במיטתו ובוהה בכלבו מרבית שעות היום. אדם מזדקן וכלב מזדקן לא מצליחים לדאוג יותר זה לזה והילדים צריכים לקחת אותם לרופאים ולטמון חצאי כדורים בתוך קערות האוכל.

(-)

אדם מזדקן לומד ללכת בעצמו. אח מתלמד מוחא לאדם כפיים כשזה חולף על פניו. אדם שומר על ארשת פנים רגועה מתוך אמונה שלמה שהוא יכול היה ללכת כל הזמן הזה, פשוט לא ראה צורך בכך.

הוא גורר הליכון משומש על רצפת בית חולים וסולד מהמחשבה על ידיים מזדקנות אחרות שאחזו בהליכון לפניו. הוא מחייך בנימוס אל האישה הקולנית ששואלת אם יום חמישי כבר הגיע.

 

 

עופר ללוש - דקל בנוף 1983 - לטקסט של נועה גולן

עופר ללוש, דקל בנוף, 1983, צבע מים על נייר. צולם מתוך הספר "אופקים רחבים – 120 שנות אמנות ישראלית" (עבודות נבחרות מאוסף גדעון עפרת)

 

נועה גולן, בת 22, היא סטודנטית לפסיכולוגיה ומשפטים באוניברסיטת תל אביב. זהו קישור לעמוד הפייסבוק שלה.

מחשבה אחת על “'מנגינה מתגוררת בראשו של אדם'

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s