לעורר את שריר ההתנגדות

רונה ברנס

"האם ההפגנות יעזרו?" "נראה לכם באמת שלנתניהו אכפת ממה שקורה שם?" "ולמה צריך את כל אווירת המסיבות הזאת?" – אלה דוגמאות לשאלות שחוזרות בזמן האחרון בהקשר ההפגנות הנוכחיות נגד נתניהו ושלטונו המושחת.

נפתלי רז – איש שמאל וותיק ועתיר זכויות ומאבקים– אמר לאחרונה במסגרת כתבה מדוברת על רצח אמיל גרינצוויג שהפגנות בדרך כלל לא עוזרות. "זה בעיקר בשביל הבטן שלנו," אמר האיש למוד הקרבות (וההפגנות). כלומר, יש טעם בהפגנות בעיקר כדי שאנו נרגיש בנוח עם עצמנו, ועם המצפון שלנו. אבל הפגנות, ובייחוד ההפגנות המתרחשות בשבועות האחרונים בבלפור ובכל הארץ נגד שלטונו המסית של נתניהו, הן חשובות בהרבה יותר מובנים מאשר להשקיט את מצפוננו. ההפגנות האלה הן הראשונות מזה מי יודע כמה שנים שבהן רואים צעירים שמביעים דעה פוליטית אנטי-ממסדית בריש גלי, ובמסות גדולות. ולא רק זה, אלא שרבים מהם מצאו את הדרך גם להנות מזה. "פסטיבלפור", "עולות לבלפור", הצעירים מתעוררים", הן רק חלק מהססמאות הנמצאות בימים אלה בכל מקום ברשתות החברתיות, אשר משמשות את המפגינים  לעודד אחד את השנייה, וכמובן להפגין גאווה קבוצתית אותנטית.

ההפגנות האלה, על מופעיהן, שלטיהן, ריקודיהן ושלל ההתרחשויות המשונות המאפיינות את המחאה משוחררת הרסן הזאת – מציתות את הדמיון, ובזה עיקר חשיבותן. המפגינים הרבים, היוצאים על אף הפחד, על אף ההסתה הכבדה נגדם מצד האנשים החזקים ביותר במדינה, הם גיבורי התקופה הזאת.

חשיבותן של ההפגנות האלה היא גם באימון שריר המחאה, שדומה כי כמעט התנוון לחלוטין בשנים האחרונות. למעשה, ברחבי הארץ – אך בעיקר בירושלים – נולדת בימים אלה שפת מחאה חדשה לצעירים. צעירים אלה, רובם לא הכיר את אפשרות המחאה מקרוב, ועד לאחרונה הם בדרך כלל הסתפקו בצפיה מבוישת בסבים ובסבתות עקשנים שהפגינו בקבוצות קטנות של לא יותר ממאה איש מול מעון ראש הממשלה.

רבים מבני השלושים והעשרים חשים זה שנים רבות שהם אינם יודעים כיצד להביע את זעמם הפוליטי, שאין להם מקום לבטא את תסכולם. הם לא רצו להצטרף למחאות הקבועות בפתח תקווה נגד היועמ"ש, וגם לא טרחו, ברובם, להצטרף להפגנות העקביות נגד השחיתות בשנים האחרונות – אשר נפרשו במוקדים רבים ברחבי הארץ – מירושלים ועד חיפה. עתה אותם צעירים מוצאים סוף סוף את השפה שהייתה כל כך דרושה להם כדי להביע את הזעם המצטבר.

עובדה היא שההפגנות האלה מצליחות להוציא מביתם גם אנשים שבדרך כלל אינם מפגינים. הן גם מביאות אנשים שבימים כתיקונם מעדיפים להזדהות כא-פוליטיים לקחת עמדה חד משמעית ולמחות כנגד השלטון הרע הזה. אין ספק שהמשבר הכלכלי היה הקש האחרון שהביא להתפרצות המחאות הנוכחית, אך אי הנחת העמוקה מן המצב הפוליטי המתמשך בישראל (שחיתות, הסתה לאלימות, חוסר תקווה לשלום עם שכנינו הפלסטינים) היא המניע האמיתי שלהן.

לצערנו, בינתיים אין ספק גם שנתניהו וסובביו ימשיכו בעתיד הנראה לעין בדרכם הרעה. אף ייתכן שההפגנות רק מגבירות את האלימות מצידם. אך התקווה הרבה שאותה מפיחים המפגינים היצירתיים, מלאי האנרגיות, מלאי האופטימיות, היא מדבקת ובלתי נשכחת.

רבים מהמפגינות והמפגינים של הקיץ הזה כבר לא יוכלו לדבוק באפאתיות פוליטית שאפיינה כל כך את רוב צעירי ישראל (ולמעשה את רוב האזרחים בכלל). למרות האלימות המופנית כלפי המפגינים, האדרנלין, היצירתיות, ההכנות מראש (שלטים, תלבושות, כלי רעש ונגינה) הם שייחרטו בזכרונם של רוב המשתתפים. מן המחאות האלה אולי תצאנה קבוצות פעולה חדשות בנושאים שנמצאים בשולי שיח המחאה – כמו הקריאה ל"צדק לאיאד" – קריאה שנמצאת בשוליים, אבל נוכחת ומורגשת מאוד. יש היום גם כמה התארגנויות של קבוצות שונות המבקשות להעשיר ביחד את "ספריית המחאה" שלהם, באמצעות מפגשי לימוד משותפים, סביב המוקד הפיזי של המחאה (כמו למשל המפגשים שמארגנת קבוצת "הפקולטה לבעלי הבית" בגן העצמאות בירושלים, אשר במרכזם דוברים שמגיעים לדבר עם המפגינים על סוגיות חברתיות שונות, בתקווה להשתכלל על סמך היכרות עם אסטרטגיות מחאה שונות).

אבל גם אם לא תנבע תנועה משמעותית מהמחאות הללו, הרי שהאזרחים המשתתפים עצמם ייצאו מתקופה זו כשהם שונים. בעתיד, כשהם לא ייצאו מבתיהם הנוחים כדי למחות על עוולות המכאיבות לליבם, תגבר בהם תחושת אי הנוחות. עבור רבים, שזוהי להם התנסות הפגנתית-פוליטית ראשונה, משמשות המחאות הללו בית ספר מזורז להתנגדות אזרחית בסיסית, שנמצאת בהישג יד של כל אחד ואחת מאיתנו. ההתנגדות לרע היא אפשרית, ובדרך כלל הבחירה בדרך ההתנגדות גם ממלאת ברגשות נעימים וטובים של תקווה באשר למקומך בחברה, ולעתידך כאן בתור יחיד או יחידה. שריר ההתנגדות עכשיו מתעורר בקהלים הולכים ומתרחבים, שמגלים כי מחאה היא איננה עסק רק למטיפים עבשים העומדים יחידים וצודקים בצידי הדרכים, אלא היא יכולה להיות מסיבה עצבנית, פסטיבל מתמשך אל תוך הלילה, המקום שאליו מגיעים כדי לראות ולהיראות.

Image may contain: 2 people, people on stage, crowd and text
מתוך עמוד הפייסבוק של קבוצת הבעלבתים

מחשבה אחת על “לעורר את שריר ההתנגדות

להגיב על מנשה לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s