זעזוע וחמלה

מאת רונה ברנס


לפני כשבועיים התבשרו צורכי החדשות הישראלים כי גבר בטבריה רצח את אשתו, כרת את ראשה ושרף אותה. אנשים רבים הזדעזעו מהארוע, ובצדק כמובן. רבים פחות כנראה הזדעזעו מסיפורה של סיהאם ראתב נימר שתקפה לאחרונה שוטר מג"ב עם זוג מספריים בכניסה לעיר העתיקה בירושלים, ונורתה למוות בתגובה.

האם הייתה זו עוד מחבלת שניסתה לפגוע בשוטרים ישראלים? לא בדיוק.

הפעם הייתה זו אמא של מוסטפה נימר, שכנראה לא תזכרו. גם אני לא זכרתי. מוסטפה נהרג בשוגג מירי כוחות המשטרה, לאחר ששוטרים סברו בטעות, לטענת המשטרה, כי הוא מתכוון לבצע פיגוע דריסה בשועפט שבירושלים. האמת, שאחר כך גם המשטרה קיבלה, הייתה שהוא חזר מבילוי ביחד עם חברים. ליתר דיוק – לקנות פיצה. כחצי שנה לאחר מכן שלפה האם זוג מספריים וניסתה לדקור שוטר מג"ב.

האם אפשר לזהות פה הגיון כלשהו?

האם אתם זוכרים את המקרה שבו שוטר ירה מטווח אפס בנערה פלסטינית בת 16 שניסתה, ביחד עם קרובת משפחתה בת ה-14, לדקור עוברים ושבים ברח' יפו בירושלים, שוב – בזוג מספריים, לאחר שמישהו כבר "ניטרל" אותה (כלשון העילגת הדומיננטית) עם כיסא?

המשפט הפלילי מקצה מקום של אמפתיה גם לעבריינים הקשים והאכזריים ביותר. לכן יש הבדל בין פסק הדין, המכריע אם האדם אשם או זכאי, לבין גזר הדין. בשלב גזר הדין – כלומר השלב בו מוכרע העונש הניתן לאשם – יש מקום לכל מיני שיקולים אישיים, הנובעים מרצונה של החברה לנקוט בחמלה בסיסית. כאן יכול השופט להתחשב ברקע הנאשם, מצבו האישי, הבריאותי, וכו', וגם בהתאם לכך לגזור את עונשו.

הנקודה היא שהחברה שלנו מקצה מקום נורמטיבי קבוע לחמלה כעקרון מנחה. אף על פי שאין זה פשוט, עלינו להכריח את עצמנו לנהוג גם באלה שאיננו מכירים, ושאנו רואים כאויבינו, בחמלה.

מוסטפה נימר הוא סיפור עצוב במיוחד, על הרג בשוגג של אדם צעיר, שסביר להניח שלא היה מוצא את מותו באופן הזה לולי היה ערבי, ולולי הנסיבות.

מאחר ומדינת ישראל שולטת בחלקים גדולים ביותר של האוכלוסייה הפלסטינית, אם לא באופן ישיר אז באופן עקיף (אישורי עבודה, חתונה, בתי חולים וכו'), ומאחר ונוצר פער קבוע בין האוכלוסיה הפלסטינית והאוכלוסיה הישראלית, הנמצאת במצב סוציו-אקונומי גבוה לאין ערוך  מאלה הראשונים, הולך ומתקבע היחס המזלזל של האוכלוסיה הישראלית בפלסטינית. רואים זאת בכל מקום ובכל זמן.

לפי הארץ, התוקפת בת ה-16 עם זוג המספריים שנהרגה מירי השוטר לפני כשנתיים (שמה: הדיל ווג'יה עוואד), היתה אחות של מחמוד עוואד, שנפגע באורח קשה בעימותים עם צה"ל ליד קלנדיה ב-2013, מת כשנה לאחר הפציעה ובעקבותיה, והוכרז שאהיד.

גם בכתב האישום של בת זוגה לפשע (שהייתה בת 14 בזמנו), שנותרה בחיים לאחר מתקפתן הכושלת, מוסבר כי המעשה היה מעשה נקמה על האח "השאהיד".

אם כן, בשני המקרים, זה שהתרחש לפני כשנתיים וזה שהתרחש לפני כשבוע, יש סיפור משפחתי של נקמה, או של טירוף. בשני המקרים מדובר בנשים שנוטלות עמן כלי נשק לא אפקטיבי במיוחד, ומוצאות את מותן מירי. על אף שמדובר באוכלוסייה שבאופן כללי מוגדרת כאויבת של המדינה הציונית, האם אין מספיק אנשים במדינת ישראל שיכולים לראות את הטרגדיה האנושית הבסיסית בסיפורים האלה?

מקרים אלה מזכירים לנו כי אין דבר כזה "ניהול" הסכסוך. מי מדבר על ניהול הסכסוך? רק מי שנוח לו יחסית בסיפור הזה. הישראלים נהנים, בזכות כישורי מנהיגים לאורך הדורות בלי ספק, מרמת חיים גבוהה בהרבה יחסית למדינות השכנות לה, וכמובן ביחס לאוכלוסייה הפלסטינית החיה בגדה ובעזה. לכן, ישראל יכולה להרשות לעצמה להמשיך לחיות במצב "לא נעים זה" של פיגועים מדי פעם, של מלחמות קטנות מדי פעם, מה שנקרא "מבצעים", וכו'.

רוב האוכלוסיה במדינת ישראל אינה חיה חיים ללא תקווה,  טבולים בייאוש, פחד ושנאה. לפחות זהו המצב כרגע.

עלינו להבין, כי אם המצב ימשיך כך, ייאושם ותסכולם של שכנינו, שבמקרים מסויימים חיים ועובדים כתף אל כתף עמנו, רק יילכו ויעמיקו. מדינת ישראל, אזרחי ישראל, אינם יכולה להתעלם מכך. יש לנו, הישראלים, חובה, גם מתוך אינטרס מובהק שלנו, לעזור לאוכלוסייה הפלסטינית, להושיט יד אמיתית לחיים משותפים בחבל הארץ הקטן הזה.

דרוש כאן רצון טוב אמיתי ועמוק שיקיף את כל חלקי האוכלוסיה. הטרגדיה האחרונה של משפחת נימר היא הטרגדיה של מדינת ישראל, של כל אזרחי מדינת ישראל. אסור לנו להפנות אליה את גבינו, שמא נגזור בכך את גורלנו.

_DSC0010_s

התמונה מתוך התערוכה "הצצה מצמררת" מתוך האתר פרויקט טוקבק. (צילום חמוטל וכטל)

שלום אחרון לבמבי שלג

דברי פרידה אחרונים מאשת העיתונות והמחשבה במבי שלג
מאת חברתה, המתרגמת דינה מרקון

במבי יקרה שלי, כשנפגשנו אז, בסתיו הרחוק ההוא במעונות האלף, לא ידעתי שתהיי המלאך השומר שלי. ראיתי חיוך, פנים מאירות, עיניים גלויות וסקרניות כשל ילדה. כולם הלכו להופעה של יהודית רביץ, אנחנו לא, אז עשינו ארוחה משותפת וכך התחילה החברות שלנו, ארוכת השנים, חברוּת-אמת. לימדת אותי לראות מעבר למראית הדברים החיצונית – כי לא היה כמוך לדלג באומץ מעל למחיצות-לכאורה. את באת מסנטיאגו, אני מריגה, את היית מה שנקרא "דתייה לאומית", אני "חילונית". כל זה לא הפריע לחברות העמוקה שנרקמה בינינו. בזכותך הכרתי, עם השנים, אנשים נפלאים מעולמך, ואת – את החבורה ה"רוסית" שלנו, על ההתכנסויות שלה עד השעות הקטנות של הלילה, עם איזה נופך טיפה נוסטלגי של אנשים שנולדו בארץ אחת וניסו לגדל את עצמם בארץ אחרת.

ואת הכית כאן שורש מהר, ובאומץ הגדול שהיה לך, ובנחישות, ובאהבת החיים העצומה שלך, גידלת את עצמך לתפארת. היית מעורבת תמיד, ובכל הלב – החל מימי סיני ועד שנשאר בך כוח. לא פחדת לשנות את דעותייך, כשהבחנת בסכנה ובשקר שבאידיאולגיה קיצונית. רק בסוף יולי פרסמת מאמר על מה שאת חושבת על ביטול לימודי הליבה במערכת החינוך החרדית – ושמת הכל גלוי על השולחן, בלי לייפות. תמיד אמרת את האמת שלך, ובשנתיים האחרונות היא רק התחדדה והתבהרה והוצגה גלויה לגמרי. ככל שנפטרת מהקליפות בעבודה הפנימית המופלאה שעשית, בייחוד מאז תחילת המחלה – האמת הלכה והצטטלה, משהו הלך והזדכך. ובמחלה, בניגוד למקובל, לא רצית להילחם – בגבורה ובאמונה ובחקרנות האופייניות לך הפכת כל אבן, ניסית לעמוד על טיבה, ביקשת למצוא תיקון. לא הסתייע.

מעולם לא שיתפת פעולה עם השקר, עם הצביעות, עם הבוטות והציניות מחד ועם ההתחסדות מאידך, וגם לא עם החשיבה הסכמטית בשחור לבן, הנוחה כל כך לאסטרטגים של "הפרד ומשול", לאנשי השקר. וכמה שהיית רגישה לשקר ולזיוף. תמיד היית אַתְּ, נאמנה לעצמך, לאמת שלך ולאנשים שאהבת. במבט מהיר, בחושייך החדים, ידעת לזהות בהם את האוצר שהם בעצמם לא ידעו שטמון בהם.

בנית את החיים שלך באומץ האופייני לך, לא פעם השכלת למשוך את עצמך בשערות ראשך, כמו הברון מינהאוזן, לקום ולבחור בחיים.

ארץ אחרת.png

מקבץ חוברות של כתב העת ארץ אחרת, שאותו הקימה וערכה במבי שלג החל משנת 2000 (מתוך ארכיון האתר)

הקמת משפחה נהדרת. אזכור תמיד את השבתות אצלכם – השיחות העמוקות, החמימות והנעימות, הנשמה היתרה ואיזה שקט וחסד השורים בכול.

 

רק אלה שהכירו אותך ידעו על הפגיעוּת שהסתתרה מאחורי החיוניות העצומה, מאחורי הנחישות והאמונה שבהן עשית דברים בעולם הזה שלנו.

סירבתי להאמין. האמנתי בכוחות הפלא שלך. סליחה שהייתי שקועה בעצמי, שלא שמתי לב לסימנים שאולי היו, שלא עודדתי אותך לשים לב לעצמך יותר.

כל כך יחסרו לי שיחות הנפש שלנו (וגם הוויכוחים הסוערים!), שבהן תמיד ידעת להאיר את הדברים מאיזו נקודת מבט מפתיעה, לשאול את השאלה המדויקת, אפילו המראה ששמת מולי לפעמים, ושלא תמיד אהבתי את הדברים שהשתקפו בה, היתה עוזרת לי לקום ולזוז מאיזו "נקודה מתה". כי תמיד ראית ללב הדברים וללב האנשים, מעבר למחיצות, מעבר להגדרות ומעבר לקליפות, מעבר למלכודות הנראֶה ולחיצוני. ראית את החוטים הנסתרים המקשרים בין בני האדם ובין התופעות. שינית את עולמי, שינית את עולמם של אנשים רבים שאהבת ושאהבו אותך. הצלחת לנהל שיחה מעבר למחיצות, ליצור קשר – מעבר להן. איש לא נשאר אדיש, גם אלה שלא הסכימו עם השקפותייך. ולא היית קדושה כלל – היית אנושית מאוד. לא פעם ידעת להיות אישה במקום שלא היו בו אנשים.

היתה בך אמונה בטוּבם של בני אדם (ללא כל אשליה ותמימות) ובטובה הבסיסי של החברה שלנו. שירת חייך באמצע נפסקה. אני רוצה להאמין שהדברים הרבים כל כך שהספקת לעשות ולכתוב ישנו בסופו של דבר את עולמנו. כמיטב יכולתי, אנסה לתרום גם את חלקי-שלי.

כשהחברוּת שלנו עוד היתה בניצניה, הרבינו לדבר על ירושלים, על יופייה ורוחניותה. והנה עכשיו את בהר הזיתים, כנראה במקום הקרוב ביותר ללִבּהּ. ללב העולם, אולי, מי יודע?

***

ראו כתב העת ארץ אחרת, שאותו הקימה וערכה במבי שלג בין השנים 2000-2015
ראו עוד עליה ועל פועלה כאן

 

עקביות וסבלנות: לקחים מברני סנדרס

מאת: מיטל משיח


בארה"ב מתחולל עכשיו מרוץ מרתק לנשיאות. אחת הסיבות המרכזיות לעניין הרב שיוצר סביבו המרוץ הוא סנאטור יהודי וותיק, שמגדיר את עצמו כסוציאליסט-דמוקרט, ושמו ברני סנדרס. רבים מכנים אותו פשוט ברני (קיצור של ברנרד).  גם לאחר הפסדו הצורב של הסנאטור במדינת ניו יורק מול הילרי קלינטון, נראה שנוכחותו של ברני בדעת הציבור ובפוליטיקה לא במהירה תימחה.

ברני סנדרס (נולד בספטמבר, 1941, היום בן 74) הוא הפוליטיקאי ששימש בקונגרס האמריקאי לתקופה הארוכה ביותר בהיסטוריה של ארה"ב ללא שיוך מפלגתי. ב-2015, לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב הצטרף למפלגה הדמוקרטית, אף על פי שגם לפני כן, מבחינת הצבעות ושיתופי פעולה, הוא עבד במשך שנים רבות באופן נרחב עם הדמוקרטים.

באופן מקרי או שלא מקרי, ברלינגטון – העיר שבה כיהן כראש עיר במשך 8 שנים בשנות השמונים – שבמדינת ורמונט, הפכה ב-2015 לעיר הראשונה בארה"ב שניזונה ממאה אחוז אנרגיה נקייה, כלומר אנרגיה ממקורות מתחדשים (בניגוד לאנרגיה המבוססת על משאבים שאינם מתחדשים כמו פחם או גז).

אבל אחד הדברים השובים ביותר בהתנהלות של סנדרס הוא העקביות שלו. פשוט כך. אצלנו בישראל זה דבר שכמעט איננו קיים.

להמשיך לקרוא

המעניק

רונה ברנס

הדברים הבאים פורסמו גם באתר העוקץ


מה פירוש התנאים שהציבה לאחרונה ממשלת נתניהו בענייני התקציב "הניתן" למגזר הערבי-פלסטיני בישראל?

נתניהו ורבים מאוד אחרים חייבים להבין אחת ולתמיד כי הציבור הערבי בישראל אינו חי כאן בזכות חסד השלטון. הוא חי כאן כאזרחים שווים לחלוטין. אי אפשר להמשיך ולהתנהל ביחסי "אדון-מעניק" לאוכלוסיה המהווה יותר מעשרים אחוז מאוכלוסיית המדינה.

חלקים עצומים בציבור היהודי-ישראלי פשוט אינם מבינים זאת, או אינם רוצים להבין זאת. למה שירצו? הם הרי אינם חייבים להבין. אזרחיה היהודים של מדינת ישראל חיים בסביבה שמאותתת להם בדר"כ על חוסר הצורך בהבנה זו, וחמור מזאת – על חוסר נכונותה.

להמשיך לקרוא

נתיב הפחד

רונה ברנס

מאמר זה פורסם לראשונה בשיחה מקומית


המעמד המסוכן ביותר בכל חברה מערבית כנראה הוא מה שאפשר לכנות בדוחק "מעמד הביניים", האמצע, מה שמכונה לאחרונה אצלנו כ"מרכז". בלעדיו לא היו מתאפשרות המהפיכות הפשיסטיות של המאה העשרים, בלעדיו לא היו מתאפשרות זוועות מלחמה רבות.

מדוע זה כך? יותר מדי ספרים וחכמים גדולים עסקו בסוגייה זו מכדי שאנסה בכלל לגשת אליה בכמה מילים מועטות, ועם זאת אולי אפשר לומר בפשטנות מסויימת כי אחת הסיבות היא שמדובר במסה של אנשים עובדים ועמלים למחייתם שאין להם זמן וכוח כדי לחשוב על נושאים גדולים כמו "החברה שלנו לאן?", "מה מנהיגי החברה שלנו עושים בשמנו?" "מה הצבא עושה בשמנו" וכו'.

אפשר לומר כי ציבור זה של אנשים, רוב האנשים, מתאפיין באופן כללי ומובן לגמרי במעין עייפות כללית ותמידית. רוב האנשים (ואין זה משנה כלל אם הם מ"ימין" או מ"שמאל") עובדים קשה מדי מכדי לדאוג בעצמם באופן אישי לענייני הצביון והזהות של החברה בכללותה, והם היו רוצים לחשוב כי הם נמצאים מבחינות אלה בידיים טובות.  הבעיה היא שגם אם הם אינם נמצאים בידיים טובות, הם פשוט, כאמור, עייפים מדי מכדי להתמודד עם זה. אין להם זמן. יש להם ילדים, יש להם חובות, יש להם צרכי פרנסה.

להמשיך לקרוא

מה עושים "שוברים שתיקה"

רונה ברנס


white

"שוברים שתיקה" מדברים על המצב המתמשך שבו חיילי צה"ל, צבא הגנה לישראל, הפכו להיות בפועל הגוף השולט בחיי בני אדם בשטחים רבים, בשם מדינת ישראל.  הם מדברים איתנו, עם החברה ששולחת את החיילים האלה, על המשמעויות של מצב מתמשך זה.

מה קורה כאשר הצבא הוא האחראי על חיי בני האדם (ולא למשל הממשלה)? מה קורה כאשר לבני אדם אין זכויות אזרח? ואיך זה נראה?

ככה למשל חייל ששירת באזור רמאללה ואל בירה ב-2002 מעיד:

זה פשוט היה גועל נפש כל היום הזה. מצאנו את עצמנו רואים את הגמר של המונדיאל- כולם עשו הפסקה והתנחלו בכל מיני בתים- מצאנו את עצמנו רואים את הגמר עם איזו אישה וילדה מסכנות, ישבנו להן בסלון בתוך המחנה פליטים. וכל החוליות התיישבו בכל מיני בתים. ישבנו וראינו את הגמר של המונדיאל בסלון. אני בסוף הייתי מעולף על המדרגות, בכלל לא הייתי.. לא הצצתי אפילו, הייתי גמור. מדברים בקשר, סבבה, גול, פה, שם. סצינה הזויה לגמרי. (ראו עדות מלאה כאן)

להמשיך לקרוא

משירי הקיץ 2

white

רונה ברנס


white

אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל הָיְתָה בַּזֶּה נֶחָמָה.

הוּא יָרַד אֶל הַמִּדְבָּר, אֶל שִׁטְחֵי הָאָבָק וְהָרֵעוּת.

הָיְתָה הִתְרַגְּשׁוּת. הָיְתָה מִלְחָמָה. הָרַדְיוֹ שָׁב לְפַטְפֵּט

כְּתָמִיד בַּזְּמַנִּים הָאֵלֶּה.

וְהוּא אוֹחֵז בַּסֵּפֶר הַקָּטָן שֶׁקָּנָה לְעַצְמוֹ כְּחַיָּל בַּדֶּרֶךְ לַקְּרָב,

בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית שֶׁל בְּאֵר שֶׁבַע.

אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל הָיְתָה בַּזֶּה נֶחָמָה.

הוּא יִקְרָא עַתָּה בְּשָׂפָה זָרָה לְאוֹר יָרֵחַ,

וְכֻלָּם סְבִיבוֹ יְשַׂחֲקוּ בִּקְלָפִים,

וְכֻלָּם סְבִיבוֹ יְגַלְגְּלוּ טַבָּק אָפֹר שֶׁאֶת רֵיחוֹ לָמַד לְחַבֵּב,

וִישַׂחֲקוּ בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתִיהֶם בַּחוֹל.

יְלָדִים נְלְהָבִים יְתְחַכְּכוּ בְּמַדֵּיהֶם, יַצִּיעוּ לָהֶם מַיִם וַעֲנָבִים.

הַגְּבָרִים הַצְּעִירִים יָעִיפוּ בָּהֶם מַבָּט שֶׁל זִלְזוּל,

וְיִקְחוּ אֶת כֹּל אֲשֶׁר יַצִּיעוּ,

כְּקֵיסָרָים מִן הָעוֹלָם הַהוּא.

הָיְתָה תּוּגָה כְּבֵדָה וְנוֹחָה לַבְּרִיוֹת,

וְהֵדֵי פִּצוּצֵי מַרְגְמוֹת הִרְעִימוּ כְּתֻפֵּי הַזְּמַן, כְּאִלּוּ כָּל זֶה לֹא נוֹגֵעַ.

כְּאִלּוּ אֵין הַמָּוֶת קָשׁוּר בְּכָל אֵלֶּה.

וְכָל שֶׁיֶּש הוּא נְעָרִים וּגְבָרִים וּמַיִם וּפְרִי.

אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל הָיְתָה בַּזֶּה נֶחָמָה.

שדה

צילום: חמוטל וכטל

white

פורסם במקור בליריקה