'האלטרנטיבה של לא לעשות כלום הרבה יותר גרועה'

ראיון עם אישה אחת, פרופסור למשפטים באוניברסיטת חיפה, שהחליטה לא לשתוק בפני המצב שבו ראש ממשלה חשוד-בפלילים מרכיב ממשלה, ממנה מבקר מדינה, ובינתיים, מצטיין בהתחמקות מן הדין


נויה רימלט, פרופסור למשפטים המלמדת באוניברסיטת חיפה, החליטה לעשות מעשה. ביום ראשון השבוע החלה רימלט סדרה של משמרות מחאה מול בית ראש הממשלה כנגד התנהלות בנימין נתניהו על רקע חקירותיו המשפטיות. הכוונה היא להפגין נוכחות רציפה בכל יום ראשון, ולהזכיר, כפי שציינה רימלט בפוסט בפייסבוק לקראת המשמרת הראשונה, שיש "להילחם על כך שהחשוד בפלילים לא יהיה במעמד לחרוץ את גורלה של מערכת המשפט." (קישור לעמוד של רימלט)

משמרות המחאה מתוכננות להתרחש בכל יום ראשון בשבועות הקרובים החל מ-8:30 ועד 17:00. בסך הכל מתוכננות המחאות להתקיים במשך שישה שבועות.

ספרי בבקשה על עצמך, ועל הרקע שלך כאקטיביסטית

אני חוקרת ומלמדת בנושאים של שוויון מגדרי. מעצם היותי פמיניסטית תמיד הייתי מעורבת באקטיביזם למען קידום שוויון מגדרי.
למשל, לפני מספר שנים ניסחתי הצעת חוק מקיפה לרפורמה בהסדר ההפלות הישראלי. במרכז הרפורמה עמדה ההצעה לתת לאישה זכות להחליט על הפסקת הריונה בשלב הראשון של ההריון. כרגע המצב הנוהג בישראל הוא שאין לאישה זכות בחירה כזו כלל. אישה שרוצה להפסיק את הריונה צריכה לפנות לועדה להפסקת הריונות וזו יכולה לתת לה אישור על בסיס אחת מארבע עילות המנויות בחוק העונשין. רצון האישה אינו עילה רשמית בחוק, אלא ניתן לאשר הפלה רק מטעמים של חשש לבריאות האישה, חשש לבריאות העובר, גיל האישה, היותה לא נשואה או נסיבות פליליות כגון אונס או גילוי עריות. המטרה היתה לבסס את זכותה של אישה לחופש בחירה ושליטה על גופה, לפחות בשלבים הראשונים של ההריון, כפי שמקובל במדינות מתוקנות רבות אחרות.
ההצעה הונחה על שולחן הכנסת על ידי ח"כ זהבה גלאון, אבל נתקעה שם.

נויה רימלט - תמונת פרופיל

פרופ' נויה רימלט

הייתי גם חברה בקבוצה המייסדת שהקימה את 'נשים עושות שלום' בשלהי מבצע צוק איתן בשנת 2014 ומעורבת מאוד בפעילות התנועה בשנה הראשונה להקמתה.

ספרי על הפרויקט הנוכחי שלך, ההפגנות מדי ראשון – על מה מדובר?

ביום ראשון האחרון (19 במאי 2019) קיימתי משמרת מחאה מול בית ראש הממשלה בירושלים. אני מתכננת לעשות זאת מידי יום ראשון.

המסר הוא שראש הממשלה איבד את היכולת לקבל החלטות המשרתות את האינטרס הציבורי כפי שהוא חייב מתוקף תפקידו. ההישרדות הפוליטית שלו מכתיבה את כל המשא ומתן הקואליציוני וכל יוזמה מתגבשת, כמו פגיעה במערכת המשפט – הכל מוכתם באינטרסים האישיים שלו.

אין כאן עניין של ימין או שמאל. קבלת החלטות במצב של ניגוד עניינים פוגעת באינטרס הציבורי ומסכנת את עתידה של מדינת ישראל. מסיבה זו ראש ממשלה חשוד בפלילים חייב להתפטר. אני מניחה שכותרת טובה לפרויקט יכולה להיות 'טובת המדינה קודמת להישרדות הפוליטית של ראש הממשלה'.

למה החלטת דווקא עכשיו להקדיש מזמנך למטרה זו?

אני מרגישה שהגיעו מים עד נפש. כאשר ראש הממשלה מנסה לפרק את מערכת המשפט רק כדי להציל את עורו, הדמוקרטיה שלנו בסכנה ממשית. לנבחר ציבור יש אחריות לשחק לפי כללי משחק מסוימים, שהם הבסיס ליכולתה של דמוקרטיה ליברלית להתקיים. ביבי שבר את כל הכלים. הוא מצוי בעיצומו של מסע הרס שיטתי ואם לא ננסה לעצור אותו עכשיו, כאשר נתעורר יהיה מאוחר מידי. אין קיום לדמוקרטיה ללא בתי משפט חזקים, ללא מערכת של איזונים ובלמים, ללא פיקוח שיפוטי על עבודת הכנסת והממשלה.

מי שמגן על האזרח הקטן מפני עריצות הרוב הם רק בתי המשפט. במקום שאין איזונים ובלמים ואין ביקורת על פעילות רשויות השלטון השונות, אין עוד דמוקרטיה.

כמה זמן את מתכננת להפגין כך?

כרגע אני מתכננת לעמוד שם במשך ששת השבועות הקרובים. אני מקווה שזה יהפוך לאירוע המונים שיימשך עד לתוצאה הנדרשת והיא התפטרותו של חשוד בפלילים מתפקיד ראש הממשלה.

האם עומד מאחורי מחאתך גורם מממן?

לא.

כיצד את מפרסמת את ההפגנה?

בינתיים בפייסבוק.

האם ישנם מצטרפים? ומי הם?

יש המון תמיכה ועידוד. ביום ראשון האחרון עמדו איתי עוד ארבעה אנשים. מקווה שביום ראשון הקרוב כבר יגיעו יותר.

לראיון נויה רימלט

משמרת המחאה הראשונה ליד בית ראש הממשלה, 19 במאי 2019

אם מגיעים להפגנה – מה את מציעה להביא מהבית?

שלטים. זה מאוד פשוט להכין. קונים קאפה ומקל ובוחרים סיסמה קליטה.
כמה רעיונות לסימאות:
'חשוד בפלילים לא יחרוץ את גורל מערכת המשפט'
'ראש ממשלה חשוד בפלילים חייב להתפטר'
'טובת המדינה קודמת להישרדות הפוליטית של ראש הממשלה'
'קבלת החלטות במצב של ניגוד עניינים זה שחיתות'

וגם אפשר את הציטוט של ביבי עצמו מלפני 10 שנים כאשר ידע בדיוק מהו הדבר הנכון לעשות וקרא להתפטרות אולמרט:
"ראש ממשלה השקוע עד צוואר בחקירות קיים חשש אמיתי שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על בסיס האינטרס הלאומי."

מהו המסר העיקרי שאותו את רוצה להעביר?

בימים אלה נחרץ גורלה של מדינת ישראל.  כל סעיף בהסכמים הקולאיציונים המתגבשים, כל שקל שהולך לשותפה כזו או אחרת, כל רפורמה מתוכננת במערכת המשפט, כל מינוי מקצועי מתוכנן לתפקיד מבקר המדינה ועוד מעט לתפקיד פרקליט המדינה –הכל נועד לסייע לחשוד בפלילים לחמוק מאימת הדין. כאשר כך מתנהלת מדינה, זוהי ראשיתו של הסוף. אין לנו מדינה אחרת.

אני קוראת לאנשים ונשים מימין ומשמאל להצטרף אלי. זוהי מחאה של אזרחים ואזרחיות מהשורה שנמאס להם/ן. לא פשוט לעמוד שעות ארוכות עם שלט, אבל האלטרנטיבה של לא לעשות כלום הרבה יותר גרועה.

האם את חושבת שעדיין יש תקווה לישראל?

אני עצמי הייתי מאוד פסימית במשך תקופה ארוכה, התייאשתי, ויתרתי, אבל בסוף הגעתי למסקנה שאסור לוותר. יש לי שלוש בנות ואני חייבת לעשות כל מאמץ להבטיח להן עתיד טוב יותר. סבי ד"ר אלימלך רימלט שהיה מנהיג המפלגה הליברלית, היה מבוניה של המדינה הזו. אנחנו חייבים להם – לאבות המייסדים – וחייבים גם לדור הצעיר להילחם ולא לוותר. ייאוש הוא פריבליגיה שלא קיימת כרגע.

לסיכום: פרטים חשובים על אודות מיקום ושעות

איפה? ליד בית ראש הממשלה בירושלים. רחוב עזה, פינת רחוב בלפור.

מתי? כל יום ראשון בין השעה 08:30 בבוקר ועד השעה 17:00.

נתראה שם


הביאה לפרסום: רונה ברנס

מודעות פרסומת

האישה, הכבוד והמדינה: תגובה מיותרת לבני ציפר

רונה ברנס


עורך מוסף "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ", מר בני ציפר, עשה זאת שוב. שוב הוא הצליח להלהיב את עצמו, לקמט את מצחו, להסמיק, ולהשלים תעלול אינטלקטואלי פורץ דרך. הפעם, הוא יצא להגן על שרת התרבות מירי רגב. הא! איזו מקוריות! איזו תעוזה! איזו מחשבה יוצאת דופן.

ההמון נדהם ונרגש.

בטורו האחרון השווה ציפר בין רפורמת הנאמנות בתרבות של רגב וממשלת נתניהו לבין "ביזוי האישה". כשם שיש להגביל את חופש הביטוי כאשר הוא מביא לפגיעה בנשים, מסביר ציפר, כך יש להגביל את חופש הביטוי כאשר הוא פוגע בכבוד המדינה. כדבריו:  "כדי שנאמין באמת בכנות כוונותיהם של אלה המספרים לנו שהכללים השתנו ושוב אי אפשר לנהוג באי כבוד באשה ולטפוח על ישבנה שלא מרצונה, כן שוב אי אפשר לנהוג באי כבוד בגוף הסימבולי הנקרא מדינת ישראל, גם אם שנים רבות הוא נתן את גוו למכים. לא עוד."

עבור ציפר, נהיגה ב"אי כבוד בגוף הסימבולי של מדינת ישראל" כמוהו כ"טפיחה על ישבנה שלא מרצונה של אישה". ואין ספק כי ציפר נוקט בשפה משפילה זו בכוונת מכוון. שהרי ציפר הוא ריאקציונר ידוע. העדפותיו הידועות והקיצוניות את משפחת נתניהו מעידות על כך, כמו גם התעקשותו להגן על כל סממן אנטי-פרוגרסיבי שהוא מצליח לזהות במרחב. אפשר לצפות בוודאות מסויימת כי כל סימן כזה, אדיוטי ושפל ככל שיהיה, יזכה לחיבוק אוהב והיסטרי מצד אדון ציפר, הרואה עצמו כמגן התרבות האמיתית, אביר הלבבות הנכספים, אימת האינטלקטואלים צרי המוח, וכמובן אויב הפמיניסטיות האכזריות.

אבל למען האמת, הדברים הם פשוטים. כבוד האישה, בניגוד ל"כבוד המדינה" (בהקשר הנוכחי), הוא אחד המאפיינים המגדירים את החברה החופשית. רמיסת כבוד האישה על ידי התייחסות אליה כאילו היא שונה מבני האדם הגבריים, למשל על ידי ביזוי, אלימות וכו', פוגעת באבני הבניין של החברה החופשית. כך הוא גם בגילויי גזענות. הפרמטרים לבחינת קיומם או אי קיומם של ביזוי, אלימות, או גזענות, מתקבלים בדרך כלל על דעת רוב האנשים שלא הקהו את ליבם או ראייתם, או לחילופין, כמו במקרה של ציפר, את הגינותם.

ערך "כבוד המדינה", לעומת זאת, אינו שייך לאותה הקטגוריה. זהו איננו ערך המגדיר את החברה החופשית (אלא את החברה הלאומית), ועל כן אינו זכאי שנתייחס אליו באופן זהה לערכים שהוזכרו לעיל. בנוסף, מדידותו של ערך זה ("כבוד המדינה") אינו ברור מלכתחילה. כפי שציפר עצמו מסביר, המדינה היא "גוף סימבולי", ועל כן היא מקבלת את תוקפה על ידי בני האדם המגדירים אותה. לאותם בני אדם יש תפיסות שונות לגבי "כבודה" (יש כאלה, למשל, המכבדים אותה באמצעות מלמול  מילות ההמנון אל מול הדגל, ויש כאלה המכבדים אותה באמצעות תרומה לקרן החדשה לישראל).

אנשים המצויים כרגע בשלטון הם כאלה המבקשים להציב את כבוד המדינה מעל כבוד האדם. הדרישה המובנת מאליה במצב זה היא להתנגד להעדפה אלימה ומסוכנת זו, שכבר גבתה ותמשיך לגבות את קרבנותיה, עד שלא ייזכרו מספיק אנשים בערכים שלשמם שווה באמת להילחם: כבוד האדם, חופש האדם.

אנשים כמו ציפר שייכים לשוליים הקוריוזיים של הריאקציה. עכשיו אנו אמנם סובלים מהבל פיו המעיק, אך בעוד עשרים שנה, איש לא יזכור את שמו.

_DSC0024_s

 

הימין וההיסטוריה: תגובה לחנן עמיאור

רונה ברנס


חנן עמיאור, עורך האתר הימני – המתחזה להיות אתר ביקורתי – "פרספקטיבה", תקף לאחרונה את ד"ר דימיטרי שומסקי ואת "השמאל" בסילוף "הציונות".

דימיטרי שומסקי הוא מומחה בציונות, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים, ובעברו שימש כמנהל מרכז צ'ריק לתולדות הציונות, היישוב ומדינת ישראל באוניברסיטה העברית.

אבל מה זה לעומת חנן עמיאור, עורך אתר פרפסקטיבה, וכן "חוקר תקשורת וכותב נאומים, בעל תואר ראשון ושני מהאוניברסיטה העברית במדע המדינה וביהדות בת זמננו. לשעבר עיתונאי ב'העין השביעית', 'מעריב' ו'ישראל היום'. נשוי + 5, מתגורר בגוש עציון" (כפי שפרטיו מופיעים באתר שאותו הוא עורך)?

עמיאור מאשים את שומסקי שהוא מציג את הרצל כמי שביקש לייצר חברה אוטופית שתשמש ביתם הריבוני של היהודים, אשר תהיה, רחמנא ליצלן, קוסמופוליטית! אוי ווי!

לפי הפירוש של עמיאור את דבריו של שומסקי, "שומסקי יוצר את הרושם, שהרצל היה הוגה אנטי־לאומי, או לפחות ראה בלאומיות רע הכרחי שיש לרסנו." וכל זה למה? בגלל ששומסקי פשוט מזכיר או מסביר, למי שלא ידע (וכן, יש רבים שאינם יודעים), שהרצל לא דגל בדיוק באותן דעות כמו בנימין נתניהו, או בנט, או מירי רגב…

הרצל היה יהודי וינאי, שהתערבב יפה בסביבתו (מה שנקרא "מתבולל"), והיה שותף להרבה אידיאלים של סביבתו, ובין אלה – אידיאל הליברליזם, השואף לחברה מוארת, נעימה ומנומסת, שאינה מתאכזרת למיעוטיה, אלא להיפך, מתייחסת לכולם בשוויון, מתוך עקרונות הכבוד החברתיים שהיו נהוגים בחברה הבורגנית של מרכז אירופה במפנה המאות ה-19 וה-20.

זאת, דרך אגב, אינה המצאתו של ד"ר שומסקי, וגם לא שלי. על כך מסכימים מיטב החוקרים, וביניהם אלכס ביין, שלמה אבינרי, קארל שורסקה, ישראל ברטל, ורבים רבים אחרים (כולם היו ועודם פרופסורים ידועים ומכובדים).  אלא שאליה וקוץ בה: שהרי, כפי שעמיאור טוען, "שומסקי הוא מייצג נאמן של חברי גילדת השמאל הסגורה השולטת באופן רודני בפקולטות למדעי הרוח בישראל ומשתעשעת דרך קבע בניסיונות לבדוק עד כמה היא יכולה לסלף את הציונות."

שהרי עמיאור (וזוהי תופעה כללית, כידוע, המאפיינת את התקופה) מבקש להחריב את העקרונות הליברליים של מדינת ישראל. אחת הדרכים הקלאסיות לכך הוא הכפשה עקבית ומקיפה של שכבת האינטלקטואלים, עד דילולה. לצערנו, הוא לא לבד במערכה.

עמיאור מתאונן על חוסר היושרה האקדמית, בעוד שהוא והאתר שאותו הוא עורך הם סימן מובהק לחוסר היושרה (הקלאסי) של הימין האלים, המתלהם, האנטי-אינטלקטואלי, והאנטי-ביקורתי.

אתר "פרספקטיבה" מעיד על עצמו כך:

"אתר 'פרספקטיבה' מנטר ומנתח דיווחים, כתבות ומאמרים המופיעים בכלי תקשורת ישראליים, ומוקדש לקידום סיקור תקשורתי מדויק ומאוזן של ישראל והמזרח התיכון. היות ולתקשורת ישנה השפעה עצומה על עיצוב דעת הקהל, 'פרספקטיבה' עומדת על זכותו של הציבור לצרוך חדשות ללא אי-דיוקים ומניפולציות, תוך דרישה מכלי התקשורת לעמוד בסטנדרטים העיתונאיים הגבוהים ביותר ולבסס עובדות טרם פרסומן."

אכן – נשמע ראוי ביותר: ניטור התקשורת היא משימה חשובה. אלא שמבדיקה זריזה באתר מתברר שכמעט כל התכנים האחרונים שהועלו שם נוגעים, איכשהו, לעיתון אחד מסויים (הוא "הארץ"), ולארגון "בצלם". ידיעה אחת הועלתה ממש לאחרונה על "ידיעות אחרונות". ומי נפקד מהמערכת? ניחשתם נכון! "ישראל היום", "מקור ראשון", "ערוץ שבע", "מידה" ועוד ועוד ועוד.

מופתעים? אני מניחה שלא.

את הרומן האוטופי "אלטנוילנד", לא כינה הרצל "מדינת היהודים". החברה החדשה שאותה הוא דמיין, לא הייתה מדינת לאום,  בוודאי לא כזו בדמותה של ישראל דהיום, או בדמות המדינה הלאומנית, המסתגרת והאתנו-צנטרית, שעליה מפנטזים אנשים השותפים לדעותיו של עמיאור, אשר כמדומה,  כל רצונם הוא רק להמשיך ולהעמיק את השוחה הזהותית הצרה (והיהודית!)  שבתוכה הם מתבצבצים להם בהנאה כבר עשרות שנים.

אפילו אחד העם (אשר גינצברג) התלונן, בתלונה מפורסמת מאוד, על כך ש"אלטנוילנד" של הרצל אינה חברה יהודית מספיק, אלא קוסמופוליטית, אשר את כל מקורותיה הרוחניים היא שואבת מחוץ לחברה היהודית. כך הוא כותב בביקורתו על הרומן האוטופי של הרצל:

"ולפי שכל מה שיש בארץ ישראל [של הרצל] לא בארץ ישראל נברא ראשונה, אלא באנגליא ואמיריקא, בצרפת ואשכנז, לכן הכל כאן שייך לא לישראל בלבד, אלא לכל העמים, והיסוד העיקרי של החברה החדשה הוא מפני זה: בלי הבדל דת ולאום. העיקר הגדול הזה הוא "הרוח החיה“ בכל הספור, והוא נשנה וחוזר ונשנה כמעט בכל פרק בהתלהבות ובאריכות יתירה, עד שבהכרח יתעורר חשד בלב הקורא, כי כל מה שטרח המחבר לא טרח אלא 'בשבילם' שיראו ויוכחו 'הם' [כלומר, הגויים], כמה נאה היא 'ציוניות' זו …" (מתוך המאמר אלטניילנד, ראו "פרויקט בן יהודה")

אחד הדברים שמלמדת אותנו ההסתכלות הביקורתית על דברים, היא שהעולם מורכב, ההיסטוריה מסובכת, ואנשים רבים סותרים אפילו את עצמם. אבל את עמיאור ודומיו לא מעניינים כל אלה. הרצל, חוזה המדינה, מקים הציונות המדינית, הוא בוודאי אותו ההרצל שהם מדמים בעיני רוחם. ולא היא. הרצל היה אדם מורכב ביותר, עם פנטזיות משונות ביותר על כוח, אצילות, וגם על קוסמופוליטיות כביטוי מובהק למדינה החדשה שהוא יקים עבור היהודים חסרי הבית. כן, כן, קוסמופוליטיות כביטוי ללאומיות יהודית. בכך, הרצל וודאי לא היה יוצא דופן.

מעורר קבס הנסיון של אנשים מסויימים לפסל את ההיסטוריה בדמות הפנטזיות שלהם. הדרך לפנטזיה הלאומנית המושלמת רצופה כמובן בנסיונות הולכים ונשנים להשתיק כל חשיבה ביקורתית, ואפילו שזו מגיעה מאחד המומחים המובהקים לנושא. אין לי ספק ששומסקי קרא את כל אותם מאמרים שאליהם התייחס עמיאור במאמרו רווי הלעג. אני גם מאמינה כמובן שעמיאור קרא אותם. השאלה היא האם הוא הבין את אותם טקסטים מתחילת המאה העשרים, או שמא משתמש בהם כדי לדברר את רעיונותיו שלו, בני המאה ה-21.

הרצל על חמור באיזמיר 1898 - לשכת עיתונות ממשלתית

הרצל על חמור באיזמיר, טורקיה, 1898 (לשכת העיתונות הממשלתית)

הכותבת היא תלמידת תואר שלישי הכותבת את עבודתה בנושא לאומיות יהודית, בורגנות ומעמד במפנה המאות ה-19 וה-20.  בעבר למדה אצל ד"ר שומסקי.

על מידת הדין – תגובה למור אלטשולר

'יש כנראה מי שחושב שאם לא אף דבר אחר, אולי יהיה זה רירו הדביק של הסנטימנט שיוכל להחזיק את כל חברי החברה המוזרה הזאת יחדיו'

מאת ר"ב ירושלמי


במאמרה, "כשגרוסמן כמעט פרץ בבכי" שפרסמה ד"ר מור אלטשולר בעיתון "הארץ" לאחרונה, נחשף אחד הנגעים המסוכנים בחברה הישראלית – נגע הסנטימנטליות, המאפיין כל כך את החברה, לגווניה. מאמרה של אלטשולר עסק בתגובתו (כפי שהכותבת פירשה אותה) של הסופר דוד גרוסמן לנאומה של מרים פרץ המכונה גם "אם הבנים" (משום שהיא שכלה את שני בניה שנהרגו בקרב), אשר ניתן בטקס פרסי ישראל ביום העצמאות. במאמרה רואה אלטשולר את גרוסמן כמייצג ה"שכל" או לחלופין – את "מידת הדין", לעומת פרץ, המכונה "לב", או "מידת הרחמים".

"המצלמה קלטה את הפנים המיוסרים של דויד גרוסמן," היא כותבת, "[…] ניכר שהוא מתאפק שלא לפרוץ בבכי. גרוסמן נסחף אל מלותיה, נכבש בקסמה, והעניק לנו רגע של חסד, שבו גברה מידת הרחמים על מידת הדין."

במלים אחרות – הכותבת מתארת לנו את המלודרמה של המציאות הישראלית, המאופיינת ב"קסם", "רגעים של חסד" וכמובן ניצחון הרגש על השכל. זהו מעין עיוות אירוני ל"אף על פי כן" הברנרי, גרסת 2018 – "אותו האעפי"כ, שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים…" בישראל של היום, בסוף כל החשבונות השליליים מגיע הקיטש הגדול.

אלטשולר משווה את התנהגותו של גרוסמן, כפי שהיא נראית בעיניה, להתנהגותו של "יעקב אבינו" אשר מתנה את נאמנותו לאל בהתנהגות האל אליו, כלומר – היא משווה התניה זו לזו שמציב גרוסמן לממשלת נתניהו. לעומת זאת, פרץ מבטאת "אהבה ללא תנאי" (למי? לארץ? למדינה? לנתניהו?), וכהולכת בדרכו של "אברהם אבינו, המסמל במסורת את מידת החסד."

כל כך יפה, כל כך ענוג. מה לא בסדר? מה הבעיה? הבעיה היא, כאמור, באותה סנטימנטליות ישנה וטובה, שיותר מחוסר יכולת, מבטאת בדרך כלל את חוסר הרצון להביט נכוחה בדברים המתרחשים סביבנו, מתוך מחשבה קרה, ומתוך ניתוח שמטרתו להבין את עמדתנו ולאן פנינו. הסנטימנטליות כמובן איננה נגע חדש בחברה, אלא ששילובו עם מידת הבערות המשתלטת כאן, הכוחנות, המיליטריזם וכמובן הלאומנות – מקנה לו צבע של סכנה חדשה. אנו עדיין שרויים בבית אבא-אמא הרעיוני, עדיין אוהבים להתרפק על מאכלי סבתא, על הציונות מבית סבא, זו שדיברה על ירושלים של זהב, חלב, דבש, ושרחובותיה מרוצפים באבנים טובות. זוהי הישראליות החדשה – ישראליות של הרגשנות הדביקה.

יש כנראה מי שחושב שאם לא אף דבר אחר, אולי יהיה זה רירו הדביק של הסנטימנט שיוכל להחזיק את כל חברי החברה המוזרה הזאת יחדיו.

נאומה של מרים פרץ, בטקס חלוקת פרסי ישראל, 2018:

 

להמשיך לקרוא

'ובכן, שמא תהיה לנו לבסוף תיאוקרטיה?'

טור דעה: מאת י"ח בצלאל


"צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים.
בענייני המדינה […] אין להם להתערב."

(תאודור הרצל, מדינת היהודים)

white

נראה שהטרנד השולט בשיח הציבורי בישראל בזמן האחרון הוא כזה שניתן לתמצתו בדברים הבאים:  "אף על פי שכולם אוהבים להתלונן, בעצם הכל ממש לא רע! כל ההכללות אינן נכונות! כל הפחדים מוגזמים! החרדים אינם באמת נגד החילונים, הדתיים הציוניים אינם באמת שונים מהציונים החילוניים!" או בגרסה אחרת: "יש קיצוניים משני הצדדים!" [ובלבד שעוסקים ביהודים. כשמדובר בערבים – הצד הקיצוני הרי ברור מעצמו…]

כל זה טוב משום שאם הדברים נכונים וכולם בעצם דומים לכולם, כי אז, אין לנו באמת בעיות…

להמשיך לקרוא

בניגוד לדברי נתניהו, רוב הסיכויים שיוגש נגדו כתב אישום

לפני מספר ימים, נשא ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נאום בכנס פעילי ליכוד בכפר המכביה, וכהרגלו, השתלח בתקשורת ("פייק ניוז"), בהפגנות ("המאורגנות על ידי הקרן החדשה לישראל" – טענה שקרית) ולבסוף הצהיר שאין מה לדאוג, והוא לא מתכוון לזוז מכסאו בקרוב שהרי "לא יהיה כלום, כי אין כלום". הקהל יצא מגדרו. בנוסף לכל אלה, טען נתניהו כי "רוב רובן של המלצות המשטרה… למעלה מ-60% נגמרות בלא כלום", והוסיף חטא על פשע כששילהב את קהלו במילים: "אז יהיו המלצות? אז מה?"

חלק מדברי נתניהו בכפר המכביה (מתוך עמוד הפייסבוק שלו):

בעקבות הנאום, רבים מהפרשנים דיברו על הזילות במשטרה שעודד ראש הממשלה בנאומו, ועל הזלזול בעבודתה, שהשתמע מדבריו. אחרים דיברו על כך שגם אם יוחלט שלא יהיה כתב אישום הרי שעדיין צל כבד מרחף מעל ראש הממשלה. בנוסף לאלה, ראש הממשלה גם הירבה באי דיוקים, למשל בטענתו כי המשטרה המליצה להגיש כתב אישום נגד חה"כ (בזמנו) ראובן ריבלין (הנשיא הנוכחי) בפרשות שחיתות, בעוד שלמעשה המשטרה המליצה שלא להגיש כתב אישום כזה.

אבל עזבו את כל זה, האמת היא שהכשל בדברי ראש הממשלה הוא בסיסי אף יותר. שכן, בניגוד לדברי נתניהו, רוב הסיכויים שדווקא כן יוגש נגדו לפחות כתב אישום אחד.

מדובר בחשבון פשוט:

ראש הממשלה נחקר היום בשתי חקירות, פרשת 1,000 ("פרשת המתנות") ופרשת 2,000 ("פרשת 'ידיעות אחרונות' " או "פרשת נוני-ביבי"). פרטים על החקירות ראו למטה.

בהסתמך על דברי נתניהו, נניח ש-60% מהמלצות המשטרה אינן מבשילות לכדי כתב אישום. לכן, הסיכוי שלא יוגש כתב אישום באף אחת מן החקירות הוא 36% = 60%*60%, כלומר הסיכוי שאכן כן יוגש לפחות כתב אישום אחד הוא כ-64%, ולא 40% כפי שהשתמע מנאומו של ראש הממשלה (אף על פי שגם סיכויים אלה אינם נמוכים).

עד כאן הסתמכנו על הנתונים שאמר נתניהו בנאומו.

אלא שמה שלא צויין בנאום הוא שמצב הדברים בכל הנוגע לחקירות אישי ציבור בכירים, שונה מאוד ממצב הדברים "הכללי".

בגלל רגישות הנושא, המשטרה מתייחסת לחקירות של בכירים ברשויות המדינה (או מה שהיא מכנה "אישי ציבור בכירים") ברצינות רבה. יש נוהל מיוחד לחקירות אלה. התוצאה של זהירות זו היא, שבניגוד לדברי ראש הממשלה ולפי דברי אנשי משטרה, רוב המלצות המשטרה ב"תיקי בכירים" דווקא כן מבשילות לכתב אישום.

לשם הנוחות, נניח שלא "רוב" ההמלצות אלא רק חצי, כלומר 50%, מבשילות לכתב אישום. מה הסיכוי של נתניהו לצאת מהעסק הזה בלא פגע?

נחזור לחשבון הפשוט:

הסיכוי שלא יוגש אף כתב אישום (בשתי החקירות) הוא: 25% = 50%*50%, כלומר 25% אחוז בלבד שלא יוגש כתב אישום נגד נתניהו.

לכן, יש 75% סיכוי שכן יוגש כתב אישום בלפחות אחת מהחקירות נגד ראש הממשלה.

*****


ברקע הדברים – חקירות נתניהו:

נתניהו נחקר היום בשתי חקירות שבהן הוא חשוד: פרשה אחת מתקראת תיק 1,000 ופרשה שנייה מתקראת תיק 2,000. תיק 1,000 הוא הכינוי ל"פרשת המתנות", שבמסגרתה נחשד נתניהו בקבלת מתנות מעבר למה שמתיר החוק, במה שמצטייר (על בסיס המפורסם בתקשורת) כשיטה. המיליונרים ארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר, למשל, חשודים באספקת מתנות וצ'ופרים שונים למשפחת נתניהו בקביעות.

תיק 2,000 הוא החקירה סביב השיחות הידועות לשמצה שהתקיימו בין נתניהו ונוני מוזס, בעלי "ידיעות אחרונות". בשיחות שהוקלטו, השניים נשמעים משוחחים על סיקור רצוי בעיתון עבור ראש הממשלה, כחלק ממשא ומתן כללי בין עורך העיתון לראש הממשלה.

נתניהו אינו אחד החשודים בתיק 3,000, הידוע גם כ"פרשת הצוללות", אבל מקורבו – עוה"ד דוד שמרון (שהוא גם קרוב משפחתו) – דווקא כן חשוד. לפי המגנים על נתניהו, "הוא לא ידע". אנחנו משיבים – אם זה מסריח, לא בא לנו לתת בזה ביס.



מאת: מערכת אשפתון

 

שכחו להיות בני אדם

רונה ברנס


אנשים רבים בישראל מרגישים שהם במתקפה כמעט יומיומית. בכל בוקר מגלים כותרת נוראה אחרת בעיתון, ובדרך כלל יש כמה כאלה ביום אחד. המכנה המשותף של כולן הוא מה שנראה כתקיפה מתוזמרת על שלטון החוק, על הדמוקרטיה (שהיא תמיד רעועה), על האמונה באדם, ועל החיים האזרחיים במדינת ישראל. מדי פעם רואים גם את תוצאות התקיפות הללו, דרך התערערות החיים המוסריים של חלק מהאזרחים, ושינויים מפליגים בערכים הבסיסיים שפעם היו משותפים לרוב בני החברה הישראלית.

יום אחד כתוב שחברי הקואליציה מקדמים הצעת חוק לפיה פלסטינים יידרשו לשלם אגרה הגבוהה פי שלוש כדי לעתור לבג"ץ (חוק מפלה ואנטי-דמוקרטי במובהק), יום אחר כתוב שראש הממשלה יר"ה חותם על מכתב הקורא לנשיא ריבלין להעניק חנינה לחייל הרוצח אלאור אזריה, יום אחר אנו קוראים על הגירוש המסתמן של פליטים אפריקאים לרואנדה בתמורה לתשלום של 5000 דולר לראש לממשלת רואנדה, הידועה בעולם כמושחתת וככזו שמפירה זכויות אדם באופן קבוע, ובו בזמן שמקודמת הצעת חוק שתאפשר הקמת יישובים ליהודים בלבד.

שמחה וששון.

מדינת ישראל היא מדינה שהוקמה על ידי פליטים יהודים שמצאו את העוז להתחיל במלאכה, והיה להם המזל ההיסטורי גם לסיימה. הם הקימו מדינה, ובהרבה מובנים החזירו את הכבוד האבוד לעם היהודי. מה שנשכח מאיתנו בתהליך החזרת הכבוד העצמי הזה (שהוא כמובן פיקציה אנושית, אנושית מדי) –  הוא חמלה, ורגשי סולידריות בסיסית עם אנשים מדוכאים אחרים.

לעם היהודי יש היסטוריה ייחודית, אבל הסבל אינו ייחודי לעם היהודי. עתה משלעם היהודי יש מדינה, היה מקום לקוות כי היהודים, יותר מכולם, יהיו זהירים בכבוד האדם, יהיו זהירים בסולידריות עם "האחר", ויקדמו כמה שיותר חיי שלום , מתוך כבוד לכלל בני האדם.

אבל ככל שהזמן עובר כך עולה הזחיחות של השולטים בעם היהודי בישראל, כך הם משתכרים יותר ויותר מן הכוח המצוי ברשותם, וכך הם מתעמרים יותר ויותר במי שהם יכולים – כי הם הריבון, ומי שלא מיישר איתם קו – הוא בוגד.

המבט של הישראלים נכנס יותר ויותר פנימה. אנו מסתכלים יותר ויותר אל תוך עצמנו, במקום החוצה ופנימה גם יחד. אנו מעסיקים את עצמנו לאין-ערוך יותר במצבם של היהודים החרדים מאשר במצבם של הערבים, שהם אזרחי המדינה, ואחינו למדינה הזאת, בדיוק כמו החרדים. אנו נחלצים לעזרת אוכלוסיה מתבדלת אחת יותר מלאחרת רק משום שזו יהודית וזו איננה יהודית (ואף גרוע מזאת – ערבית, היינו אוכלוסיה שמיוחסת לאויבי ישראל הנוכחיים, כביכול).

ישראל מקדישה הרבה יותר זמן ומשאבים לעוני של החרדים מאשר לעוני אצל הערבים, הרבה יותר למאבק על חזון החינוך אצלם מאשר אצל הערבים.

אנו מקדישים הרבה יותר זמן ומשאבים לתכניות על יהדות, על הדת היהודית, על התפילות היהודיות ובכלל – תכניות העוסקות ביידישקייט מהזן הסנטימנטלי ביותר, מאשר לתכניות שעוסקות, למשל, במהפיכה המחשבתית של הנאורות שהביאה אותנו עד הלום, בדמוקרטיה, במהפיכות של המאה ה-18, ה-19 וה-20, ועל מה זה אומר להיות אדם בעולם.

להמשיך לקרוא