אנחנו ליברליים

רונה ברנס


המחנה הליברלי הגדול בישראל צריך לקחת את עצמו בידיים.

קודם כל הוא צריך לקרוא לעצמו בשם הראוי. אנחנו צריכים, חייבים, לומר לעצמנו: אנחנו ליברליים.

כלומר, אנחנו מאמינים בכבוד האדם, בחירות האדם לנסות ולמצוא לעצמו את גורלו, את אושרו, את הצלחתו, את סיפוקו. אנחנו מאמינים במחשבה רציונאלית, בבחינה אנליטית, מבוססת עובדות, של המציאות. אנו מאמינים כי המלחמות והמאבקים הליברליים של העבר, לא רק של היהודים, אלא של האנגלים, הצרפתים, האמריקאים, של הארגנטינאים, הדרום-אפריקאים ושל כל אומות העולם – שייכים כולם למאבק שאותו אנו מנהלים היום. המאבק על חופש האדם, ועל חברה חופשית וטובה שתהיה מחוייבת וערבה לאיכות חייהם של כלל חבריה.

אנחנו צריכים, חייבים, לומר לעצמנו: אנחנו רוצים ישראל ליברלית. לא רק לכל יהודיה, אלא לכל אזרחיה.

המחנה הליברלי חייב לזכור: מי שהוא אדם ליברל אמיתי שייך לשורותיו.

אבן הנגף הקשה והארסית ביותר של המחנה הליברלי היא הלאומיות, אשר מעמידה בסתירה ובקונפליקט מובנה את הציבור היהודי אל מול הציבור הערבי והפלסטיני בישראל.  

אך מחנה ליברלי חזק, היודע על מה הוא נלחם, יוכל להכיל בתוכו זהויות לאומיות שונות. ההכלה תבטל את הסתירה, שהרי בניגוד למה שאנו נוהגים לחשוב – לזהות היהודית הישראלית כמו גם לזהות הפלסטינית-ערבית יש שני בסיסים חזקים ודומים בצורותיהם: בסיס זהותי אחד עתיק ובסיס זהותי אחר מודרני. כך הוא הדבר עם כל לאום מודרני.

הבסיס העתיק מבוסס על תרבות עניפה וגלובאלית (יהודית /ערבית), והבסיס המודרני מבוסס על תרבות חדשה השואפת אל חבל ארץ מסויים (הוא כמובן "ארץ ישראל") כדי להקים בו את מדינת הלאום וכדי להיות שייכים לקהילת האומות הכללית (זהו גם הסיפור הישראלי וגם הסיפור הפלסטיני) .

אין לנו, הליברלים החיים כאן, ברירה אלא להתאחד על בסיס המכנה המשותף, אשר לרוב נתפס כמובן מאליו – הרצון לקיים חיים חופשיים, בשאיפה לשיפור רמת החיים ואיכותם. זהו הבסיס. בתוך הבסיס הזה אפשר שיהיו מחלוקות עזות, כמו למשל אופן ההתמודדות עם סוגיית שטחי יהודה ושומרון ועם היהודים והפלסטינים החיים בהם.

האיחוד הרחב (לא זה המתקיים כבר שנים בחוגים אינטלקטואליים אליטיסטיים) בין היהודים והערבים אינו יכול להתקיים על בסיס הפניית עורף ללאומיות, אלא על אימוצה והכלתה בתוך הדוקטרינה הליברלית הרחבה, שהיא הבסיס בר-הקיימא היחיד לעתיד טוב.

אבל לקראת הבחירות הבאות יש לחזק את הזהות הליברלית המשותפת לרבים מאזרחי ישראל, ולתת לה קדימות על פני כל זהות אחרת. במובן מסויים, יאיר לפיד החל לפלס את הדרך לכיוון זה, אך הסנטימנטליות הזהותנית שלו מנעה ממנו ללכת עוד צעד קדימה ולהושיט יד כנה ושוחרת-שיתוף-פעולה-אמיתי לחבריו מנהיגי הציבור הערבי. לו היה עושה זאת, והוא יכול היה לעשות זאת לו היה מחדד לעצמו ולציבור בוחריו את חשיבות הסוגייה הליברלית, היה המחנה הליברלי מנצח בבחירות אלה.

אל לנו לשכוח שמבחינה אלקטוראלית ההצבעה נחלקה כמעט שווה בשווה בין הבוחרים הליברליים לאלה שבחרו בממשלה הלא-ליברלית שמתגבשת עתה. הליברליים נחלו הפסד, אך עדיין רחוקים מתבוסה ויש לפעול עתה כדי לחזק את הבנתו העצמית של המחנה הליברלי, כדי שיידע להיאבק על מרכיבי זהותו ומול כל אלה המבקשים למנוע ממנו את החיים הטובים שלהם ראוי כל אדם.

ירושלים: הערה, הפגנה

בתיה גלילי


היום בצהרי היום הלוהטים מצאתי עצמי משוטטת בירושלים. השמש קופחת, אין ענן לרפואה. אדם נחנק, והמכוניות נוסעות עד אינסוף ומזהמות כתמיד.

ובתוך כל זה עמדה ילדה קטנה, חמודה, בלונדינית כמו בשבדיה, עם שמלה אדומה ויפה, וגרביים לבנות משוכות מעט למעלה, שתי צמות קלועות משיערותיה הצהובות. כמה ריחמתי עליה, הקטנה. היא עמדה שם עם אביה, בחור חרדי אשכנזי, בעל פנים גלוחות, "מודרני", בן כעשרים וחמש, שאחז בידה.

פתאום החליט האבא המסור לקחת את ילדתו המתוקה למראה, לאסוף אותה בזרועותיו, ולהרימה אל העבר השני של הרחוב (מדובר בשדרות הרצל, והכל התרחש בתחנת הרכבת הקלה שסמוכה לגשר המיתרים).

ולאן פנו הילדה והאבא באופן פתאומי ונחוש זה? ניחשתם נכון! להשתין באמצע הרחוב (אבל בצד השני).

המקום הנבחר לפעולה ההכרחית: כניסה ראשית לאחד הבניינים.

כזהו הגועל היומיומי. כה רגיל עד שאיש לא העלה בדעתו להעיר להם דבר.

האבא היעני-אלגנט, הסיר את תחתוניה הוורודים של ביתו, ומעל המדרכה המרוצפת (אפילו לא מעל פיסת אדמה זנוחה), הציב אותה ואת שמלתה האדומה בתנוחה שתאפשר לה להטיל את מימיה בפרהסיה, מן האוויר, משל הייתה כלבה קטנה מעופפת. לא הייתה זאת הפעם הראשונה שאני רואה אנשים לוקחים את ילדיהם להשתין כך באמצע הרחוב, והסברה הבטוחה היא שלא תהיה זאת האחרונה.

אבל כל אלה עדיין אינן סיבות טובות להפגין בקיץ הזה החם. לא השמש, לא הילדה בשמלה האדומה ולא אביה, חסר הנימוסים, שאולי יגדל את בתו לנהוג כמותו עם צאצאיה. לעומת זאת, התנהלותו של ראש הממשלה שלנו היא סיבה מצויינת לצאת להפגין, והפעם קרוב לבית, הבית שלו כמובן. מזג האוויר הערבי, במיוחד בנקודה הגבוהה שעליה ניצב בית רה"מ, היא סיבה משנית אמנם, אך בהחלט נעימה.

ההפגנה ביום חמישי הקרוב תתקיים מול רחוב בלפור (כנראה בלפור-פינת עזה), ירושלים, בשעה 19:30.

מפגינים נגד ראש הממשלה שמנסה להביא להשחתתה הגמורה של מדינת ישראל, והכל כדי למלט את עצמו מן הדין, ולשמור על עמדת השלטון ככל שיוכל. אל תתנו לזה לעבור בשקט.

בואו בתופים והביאו גם מצילות, שלטים, דגלים, ומחבתות.

בקיצור, נתראה שם.

הפגנה 29.5.19

קובץ רביעי בסדרת עֵירוּבִין לספרות ואמנות: הודעה והשקות

עירובין ד', קובץ ספרותי, 164 עמודים, 45 ש"ח


בימים אלה יוצא לאור הקובץ הרביעי בסדרת "עירובין" לספרות ואמנות, וכרגיל, אתר "אשפתון" משתתף בשמחה, ומתכבד להזמינכם לשתי ההשקות הראשונות המתוכננות.

הראשונה תתקיים בירושלים, ב-28.3.19, בשעה 20:00, ב"מקום לשירה", רח' המערבים 9

השנייה תתקיים בתל אביב, ב-17.4.19 בשעה 19:30, ב"תולעת ספרים", רח' מאז"ה 7

הקובץ החדש עשיר במיוחד, וכולל סיפורים, מסות, שירים, ריאיון, פואמות ותרגומים, ביחד עם אמנות דיגיטלית, צילום, קולאז', רישום וציור.

כריכה קדמית עירובין ד.png

דימוי: חן כהן, ללא שם, 2014

מה בקובץ?

תרגום ראשון לעברית של הסופר הפולני סטניסלב וינצֶנץ, שכונה "הומרוס של הרי הקרפטים". על אף שהוא עצמו לא היה יהודי, וינצנץ הִרבה לכתוב על דמויות יהודיות וגם על בני לאומים קטנים אחרים בתקופה שבין מלחמות העולם. סיפוריו פותחים חלון נטול-סנטימנטליות לעולם רב לאומי ומבולגן שלא יחזור עוד. במרכז הסיפור חבורת בעלי עגלות יהודים, אמונותיהם ושיחותיהם המשונות לעיתים, שמערבות ענייני פרנסה עם דיונים תיאולוגיים. התרגום מפולנית נעשה על ידי עילי הלפרן.

שירה סתיו במסה חדשה על המשורר יעקב ביטון ועל עמדת התבוסה העמוקה – הכלכלית, הלאומית והרוחנית – שבבסיס כתיבתו ותפיסת עולמו. באמצעות עיון מחודש בשירתו של ביטון, אחד הבולטים והמשפיעים בשדה השירה העכשווית, מציעה סתיו מודל חלופי של שירה שאינה נכנעת לכלכלת האינטרסים של עולם הספרות, שאינה ניתנת לתרגום ושמאתגרת את הייצוג הלאומי. אחרי הכול, לא כל המשוררים רוצים להיות פרצופים על שטרות כסף…

שירים חדשים של ענת זכריה (שריאיון איתה מופיע גם כן בקובץ), נוית בראל, רעואל שועלי, שי מנדלוביץ', מיתר מורן, קובי חיינה, עומר ויסמן ועוד.

תרגומים חדשים של ריינר מריה רילקה וג'ון דון, מאת חתן פרס ישראל לתרגום, פרופ' שמעון זנדבנק, ותרגומים של מעין איתן ושירה סתיו לשיריהם של המשוררת הקנדית קארן סולי ושל המשורר האמריקאי אושון וונג.
על הכריכה מופיעות האמניות חן כהן ולירון כהן, שמלוות את הקובץ ביחד עם האמנים גאיה קולמן, דנה דרויש, אלי מגזינר, רות פתיר, נטלי אילון, אור פורת ונדב יהל.

עריכה: אמיר מנשהוף, רונה ברנס | עיצוב ואוצרות: אוהד חדד

הקובץ רואה אור במסגרת עמותת בר-קיימא לתרבות, אמנות, מוסיקה ושלום (ע"ר) ובתמיכת בית שלום עליכם בתל אביב, מכון הספר הפולני, ותומכים נוספים

לרכישת הקובץ החדש וקבצים קודמים לחצו כאן

לפרטים נוספים:  eyruvin@gmail.com

השקה ירושלים עומדתהשקה תל אביב עומדת

בית המשפט איננו אשם

"עתה היא השעה להזכיר  ולדרוש – הפרדת דת ממדינה" | גרסה של מאמר זה פורסמה גם בהארץ.

מאת: רונה ברנס


 

לפני ימים אחדים דחה בג"ץ ערעור בדבר פסיקת בית הדין הרבני הגדול, אשר קבע כי אישה בהליך גירושין אשר נמצאה "אשמה" ב"בגידה בבעלה" אינה זכאית לחצי מן הרכוש המשותף של משק הבית.

זוהי פסיקה מעניינת מאוד מאחר והיא הפרה את ה"סטאטוס קוו" שהתקיים עד אז בישראל (החל מ-1994), אשר לפיו בית המשפט העליון הגדיר את "גבולות בית הדין הרבני". ב-1994 נקבע על ידי בית המשפט העליון כי במחלוקות הנוגעות לרכוש יש לדון לפי הדין האזרחי, ולא הדתי, ובמידה ובית הדין הרבני לא יעשה כן, יש מקום לבג"ץ להתערב בהחלטה.

כלומר, עד הפסיקה האחרונה של בג"ץ, הנורמה המשפטית (אך לא החוקית) הייתה כי בענייני רכוש אין לקחת בחשבון שיקולים שנתפסים לפי הדין האזרחי כ"לא ענייניים", כמו "בגידה" למשל.

אין ספק שהנורמה המשפטית שהנהיג בג"ץ בשנות התשעים נתפסה כהכרחית על מנת להגן על האישה, אשר בישראל נמצאת במצב נחות מבחינה נורמטיבית, שהרי דינה מסור בידי בית הדין הרבני, אשר נודע כבעל נטיות המעדיפות את הגבר, במיוחד במצבים כמו "בגידת האישה" בבעלה.

קצף רב יצא כנגד החלטה זו של בית המשפט העליון, אשר אחד ממנסחיה היה השופט החדש אלכס שטיין (שבמינויו תמכה עד מאוד שרת המשפטים איילת שקד). במאמר המערכת של הארץ, שיצא נגד הפסיקה, נכתב כי "בית המשפט אמנם לא הורה לסקול את האשה, אך בהחלט נתן ידו לקיפוח זכויות הרכוש שלה."  וכן כי הפסיקה היא "בגדר נסיגה לעולם ישן ופרימיטיבי, שבו מענישים את הנואפת באמצעות סנקציות כלכליות."

אך האם האשם האמיתי אינו המחוקק הישראלי, אשר איפשר למצב זה, שבו אזרחי ישראל נתונים, בכל הנוגע למעמדם האישי, תחת חסותם של רבנים? האם אין המדינה אשמה בכך שהיא הותירה על כנו "סטאטוס קוו" מיושן, אנטי-מערבי, ואנטי-דמוקרטי, אשר מניה וביה מקפח באופן קונסיסטנטי זכויות אזרחיות של  קבוצות אוכלוסיה מגוונות?

מחדל היעדר אפשרותם של נשואים אזרחיים בישראל נובע מאותו מקור נורמטיבי עצמו, וכך גם כל מדיניות הגיור במדינת ישראל, אשר משאירה את המונופול בידי קבוצת רבנים מן הזרם האורתודוכסי בעיקר, ובכך לא רק שהיא משמרת מצב קיים, אלא אף מחזקת אותו, ככל שמצב זה נשמר ומתקבע כנורמה.

האשם בפסיקת העליון לגבי דינה של האישה, איננו בשופט שטיין או בחברו לדעה – השופט דוד מינץ, אלא  במדינה. אמת נכון הדבר שגם השופט שטיין יכול היה לשחק את המשחק האהוב כל כך על ישראל ולהציל את ישראל מעצמה, אבל הוא החליט לנהוג כפי שהוא מאמין שרשות שופטת אמורה לנהוג ולא להתערב בסמכויות חוקיות של הרשות החוקקת. ואמנם, גישתו מעוררת חששות כבדים, במיוחד לנוכח האווירה הפוליטית הרעילה שבתוכה אנו חיים. אך האם באמת אנחנו רוצים להיות במצב שבו הרשות השופטת היא המגן הנורמטיבי שלנו? האם לא הגיע הזמן לדרוש מן הרשות המחוקקת לפעול בנושא הסדרת מעמדם האישי של אזרחי ישראל, ולעגנו בדין האזרחי ולא בזה הדתי?

לפחות בסוגייה זו – סוגיית המעמד האישי בישראל – נראה כי דעת הקהל עשויה לתמוך במדיניות שתפעל לצמצם את תחום סמכותם של הרבנים, ולהפריד, סוף סוף, בין הדת והמדינה בישראל. בניגוד לסוגיות הנוגעות ל"עקרון השוויון" או "כבוד האדם וחירותו", אשר מערבות פעמים רבות סוגיות הנתפסות כ"בטחוניות" (למשל ערך כבוד האדם וחירותו כשהוא מתנגש ברצון המדינה להרוס בית של משפחת מחבל פלסטיני), סוגיית "הדת והמדינה" והצורך להפריד בין תחומי חיים אלה, הולכת וקונה אחיזה בציבורים גדולים ומגוונים, כולל בקרב דתיים יהודים רבים, ושומרי מסורת.

אין שום ספק שהתוצאה היוצאת מן הפסיקה האחרונה של בית המשפט העליון מעוררת שאט נפש, ובצדק  מעוררת זעקה.  אלא שזעקה זו אינה צריכה להיות מופנית אל בית המשפט אלא אל המדינה, בדרישה לבטל את המצב הקיים שבו מעמדם האישי של אזרחי מדינת ישראל מופקר בידי רשות דתית באופן כמעט בלעדי.

פסיקה זו עשויה לשמש כזרז לפעילות לשינוי כזה של מדיניות. אמנם, איילת שקד היא פוליטיקאית שמרנית, אבל השמרנות שאיתה מזוהה שקד אינה כזו שתתנגד בהכרח לבידול הדת מן המדינה. להיפך. במידה מסויימת, חבל שפסיקה כמו זו של שטיין לא הקדימה בעשר שנים ויותר, שהרי כך לא היו יכולים אזרחי ישראל (לפחות היהודים) לשקוע באותה פיקציה כאילו הם חיים במדינה דמוקרטית "נורמלית". לו יותר אנשים היו נפגעים מן הדין הדתי, הקיים ועומד כנורמה חוקית מחייבת, אולי היה הדבר מזרז את היווצרות תנועת נגד בקרב הציבור ומתוך כך בקרב מייצגיו כנגד מצב זה. כל שעשה שטיין הוא להסיר את הלוט מעל הפיל הלבן שניצב באמצע החדר.

לא בית המשפט צריך להיות אמון על יצירת המערכת הנורמטיבית שתוביל להטבה מירבית בחיי האדם, אלא המחוקק. אין ספק כי יש להשתמש במומנט זה ובזעם הציבורי על העוול שנגרם לאישה בהליך גירושיה משום שיקולים שאינם נתפסים כענייניים לפי תפיסת העולם המודרנית, ההומניסטית. אך יש להפנות את הזעם הציבורי לגוף הנכון, וזוהי המדינה. עתה היא השעה להזכיר  ולדרוש – הפרדת דת ממדינה. אסור להשאיר את מטלת ההגנה על זכויות האזרחים בידי הרשות השופטת. חובת הציבור לדרוש את הגנתו לפי חוק מידי הרשות המחוקקת.

 

משה מילנר - לעמ

בניין הכנסת בירושלים, 2008. צילום: משה מילנר/לע"מ 

 

עברייני הווליום, נאמני השבת

מיטל משיח


בן זוגי ואני גרים בשכונת בית הכרם שבעיר ירושלים. מעבר לוואדי נמצאת שכונה חרדית – שמה הר נוף. בכל שישי, כשעה לפני שקיעת החמה, מתחילה להתנגן בדיוק משם, מעבר לוואדי, מוסיקה חזקה ובלתי מעניינת, משעממת, וסנטימנטלית המושמעת בקולי קולות ובביטחה אין קץ. מוסיקת כניסת שבת.

זוהי מעין קריאה (קריאת אזהרה?) למאמינים הטובים – להזכיר להם שהנה עוד מעט, עוד רגע, תנחת עליהם הקדושה. הנה עוד מעט, עוד רגע, דירבאלק, תבוא שבת, התכוננו, האזינו, הכינו נפשותיכם למלאכים, לקדוש ברוך הוא, לשכינה, אלוהים יודע למה. צריך שעה בשביל זה, כנראה.

אין הרבה דברים השנואים עליי יותר מהרעש הזה הבוקע בקולי קולות מהרמקולים הארורים של שכניי החרדים שמעבר לוואדי.

למה הם עושים זאת? האם הם חושבים שבכך הם מסייעים ל"קירוב לבבות" (הביטוי הכל-ישראלי האולטימטיבי)? אני מבקשת להודיע להם שההיפך המוחלט הוא הנכון.

גסות הרוח של המנגנים החרוצים, שבזמן האחרון מאופיינת בשירים בעלי אופי "מזרחי" מעורבים עם איזה ניגון חסידי, לעולם לא תסייע למישהו שאינו נמנה גם כך עם עולמם הצר להטות אוזן, או לב. ההיפך הגמור – הלב נאטם. מדוע הם צריכים לחדור למרחב הכללי?בשם מה הם רואים לנכון להחריב שעה מזמני, ולא לאפשר לי שקט בביתי, אפילו כשכל חלונותיו סגורים?

לפני שהתחלתי לכתוב את המילים האלה, ישבתי בביתי, בחוץ ירד גשם שקט, ליטף לי את החלון, החתולה ישנה, התינוק למעלה חלם חלומות, והזקנה מלמטה נחרה בשלווה. באיזו זכות הם, מפעילי הרמקול האדוקים, מקלקלים לי כל זאת ביום שישי אחר הצהריים? זכות קדושים כנראה.

אני מניחה שמתחסדים שונים ישוו את הדבר למואזין, אבל אין בהשוואה זאת ממש, משום שהשירים האלו מושמעים בכוונה להשתלט על המרחב במעין אזהרה כאמור כי הנה מגיעה השבת. המואזין קורא לאנשים לתפילות כחלק ממנהג התפילות מימים ימימה, דבר שאינו נמשך שעה שלמה בדרך כלל. עם זאת – גם אני מתנגדת לרמקולים האדירים והמוגזמים לחלוטין שבהם מצטיידים המואזין.

לעומת המואזין, שירי השבת הסנטימנטליים שמתעקשים להשמיע בכמה אזורים בעיר, הם טרנד חדש יחסית, מהעשור האחרון (אולי שני עשורים), והם עוד שלב בהשתלטות הכפויה של הדת במרחב הכללי. חפצה נפשכם במוסיקה חסרת מעוף ועניין? אדרבא! בין כותליכם השמיעו אותה ככל שתרצו. רק דאגו להנמיך את עוצמת הדציבלים כך שהיא לא תחדור גם לבין קירותיי.

בסוף, דרך אגב, יש גם צפירה. צפירה של שבת.

נראה שמדינת ישראל זקוקה למחשבה מחדש בכל הנוגע לרעש המותר במרחב הציבורי. אותו הדבר אמור לגבי רכבי הנח-נח-נחמן המרבים טמטום בעולם עם המוסיקה השמחה שלהם, כי מוכרחים, מוכרחים, פשוט מוכרחים להיות שמח, כל הזמן, ועדיף גם לא לחשוב, שמא לא תהיו שמחים חלילה.

במקרה דנן, אולי מה שצריך לעשות הוא להעמיד זוג רמקולים אדירים בצד שלנו של הוואדי ולהשמיע את שרית חדד או מריה קאלאס במשך כל אותה שעת הסנטימנטליות הנכפית עלינו משכונת הר נוף. אולי כך שכנינו החביבים יבינו כי ככל שהם לא יכבדו את המרחב שלנו, כך גם אנו לא נכבד את המרחב שלהם.