פיליבסטר אמנים נגד מדיניות הממשלה – הזמנה!

15.10, פתיחת מושב החורף של הכנסת, כיכר יק"א, ירושלים, 9:00–19:00

עשר שעות של רכבת אמנים מול הכנסת במחאה על מדיניותה הלאומנית של הממשלה הנוכחית

מתחילים בתשע בבוקר, מסיימים בשבע בערב

 ארוע בפייסבוק

אתר הארוע הרשמי


כרזה- דוד רוזנברג - פיליבסטר כנסת 2018.jpg


ה-15.10 הוא היום הפעיל הראשון במושב החורף של הכנסת, ואנחנו נהיה שם כדי להצהיר

שאנחנו מתנגדים למדיניות הממשלה הנוכחית.

למה בדיוק אנחנו מתנגדים?

אנחנו מתנגדים ללאומנות שדומה כי מאיימת על כל פינה בחיינו, מתנגדים להעדפת הלאום על פני האדם, ה"אחדות" המדומה על פני חופש הביטוי, אנו מתנגדים לדרכם של ראש ממשלת ישראל ושותפיו לנצל את הפערים הקיימים בחברה הישראלית לרעת האזרחים ולטובתם הפוליטית. אנחנו מתנגדים לדמוניזציה של ארגוני השמאל, ארגוני זכויות האדם, דמוניזציה של מבקרים פוליטיים, דמוניזציה של הפלסטינים, ולשימוש פסול בכוח האדיר שניתן לנבחרי הציבור בנאמנות.

ביום החגיגי של פתיחת מושב הכנסת נגיע כדי להתנגד לכל אלה.

זוהי ממשלה שהעבירה חוקים מפלים כמו "חוק הלאום", רפורמות אנטי-דמוקרטיות כמו "נאמנות בתרבות", חוק המכפיף את הרשויות המקומיות לתפיסות הלכתיות צרות, כמו "חוק המרכולים". זוהי ממשלה שעומדת לצד תפיסות מסוכנות, אנטי-דמוקרטיות, הדוגלות בקדושת הארץ ולא בקדושת האדם, שלפי תפיסות אלה מקדמת מה שרבים מכנים "סיפוח זוחל", באמצעות נסיונות "הסדרת" שטחים כבושים, ובאמצעות חוקים אשר נועדו להקשות על עתירות פלסטינים נגד מדינת ישראל בבג"ץ.

לרוח הלאומנית ולמדיניות זאת של הממשלה, אשר פסקה לראות מולה את האדם, אנו מתנגדים.

פיליבסטר הוא פעולת התנגדות פרלמנטרית נגד הצעת חוק. מדובר ברצף של העלאת התנגדויות, במטרה לעכב הצבעה על חוק, על ידי נאומים על פני זמן ממושך.
קראנו לארוע "פיליבסטר", משום שממש כמו פיליבסטר, גם אנו נבקש לעצור את הזמן באמצעות 10 שעות של רכבת אמנים, מוסיקאים, משוררים, סופרים, ואנשי רוח,שיביעו את התנגדותם, איש איש בדרכו.

לאור הנצחון הזמני של רעיון הלאומנות בישראל ובמקומות רבים אחרים בעולם, נילחם ברעיון באמצעות רעיון – מול הלאום והקדושה נציב את האדם והחופש.

בסופו של דבר מה שחשוב הוא האדם.

הצטרפו אלינו! הנוכחות חשובה. יהיה שמח, יהיה מתסכל, יהיה מעניין, יהיה ארוך, ותהיה תקווה.

זוהי התארגנות פרטית לחלוטין, וציבור האנשים הפרטיים מוזמן להביע את קולו במחאה נגד המתרחש במדינת ישראל ובחסותה.

נקבל בברכה כל עזרה מהצד הלוגיסטי וההפקתי.

רשימת אמנים ומשתתפים אחרים תתפרסם בהמשך.

לפרטים נוספים, והצעות, אפשר לפנות ל: filibuster.omanim@gmail.com

ארוע בפייסבוק


מיקום:

מודעות פרסומת

על המעשה החלקי

הדברים הבאים פורסמו במקור בקובץ א' של "עירובין" – סדרה לספרות ואמנות, שנת 2013


 

"הם באים בשם החיים. אבל מה זה – חיים?
כלום סוד הוא שלחיים במובן המקובל אין צורך בשום ספרות?
שלחיים במובן המקובל יש צורך רק בשביסים ובשהרונים ובבתי-קפה ובקרקסים?
שספרות-החיים במובן המקובל אינה אלא גליונות-נייר גדולים עם מודעות גדולות
על עסקים גדולים ואכילה ושתיה ומחול?"
("דפים" / י.ח. ברנר, המעורר, ינואר 1906)

white

והרי המעשה, בהכרח ותמיד, בלתי גמור הוא. עם יציאת המילים מן המחשבה מקבלות הן צורה שבאוויר או בדף, וממילא נדונות לשיפוט ערכי מוחלט. על כן, נכון יותר להגדירו, את המעשה, כבלתי גמור ועם זאת כגמור מוחלט, ובעל כורחו. שהרי התפתחותו, שיכלה להימשך עד קץ, מתעצבת באחת, עיצוב כמעט מקרי על רצף הזמן, אך נצחי אף על פי כן.

**

כל המעשים חלקיים הם. וכל מעשה עלוב יותר מן המחשבה שהניבה אותו. על כן גם גדולתו של מעשה (שעולה היא תמיד על גדולתה של מחשבה). במיוחד נכון הדבר היום, כשהאינטלקטואל המבוהל עוטה על עצמו עוד ועוד שריונות-מודעוּת, עוד ועוד ידיעות על אי ידיעותיו, ועל ידיעות האחרים, שמונעים הם כולם את הדיבור החד, הברור, השוטף והעיקש.

האינטלקטואלים גמגמנים הם, שהרי הם מנסים (בכל זאת ואף על פי כן!) לומר את האמת. והאמת היא הדיוק, והדיוק מחייב זהירות. אך רבות הן השאלות האינטלקטואליות העולות היום במוחות צעירים לא זהירים, לא מדויקים בעליל, בורים ובטוחים. שאלות בלתי זהירות אלה דורשות ודאי תשובות בלתי זהירות: אודות – מה עכשיו, ואיך אפשר – – – כך, כך בדיוק – – – איך אפשר? וכבר נראה ששבענו בהחלט ממילים מנופחות של פרופסורים זקופים-מדי על "היופי", כדבר המסביר את עצמו, שכביכול אמור להסביר בדיוק את היותנו כאן ועכשיו, קוראים את המילים, בימינו הספורים. שהרי כבר איננו יכולים להגיע לכיתות מדושני עונג מיושב, דבר שכנראה אפשרי היה אפילו במקומותינו, לכמה רגעים חולפים ומהירים בהיסטוריה.

ואמנם, עדיין רבים הם האנשים "המתעניינים" גם היום, ו"עניינם" נינוח ומוכר. אוהבים, האנשים, לקרוא ספרים. גם רבים למדי הם הסטודנטים בירושלים הנכנסים ובאים לכיתות בהן נלמדים מעט ומהר ניטשה וגתה, עם קריצה זהירה לכיוונו של הגל. ואולם רק תרעד מעט יותר בדברך על אחד מאלה, כך באיזה אופן רציני להפליא, מיד תיחשד רומנטיקן, ודווקא על ידי אותם אלה המתעקשים להגן על טמירותו של היופי. והרי, כידוע, סרו-הסתלקו ימי הרומנטיקה.

אכן, אין צורך לשוב לאחור, ואף לעולם אין אפשרות כזו. אולם הרצינות הבסיסית, הרצינות הבסיסית לאהבת הדבר, הרצינות הבסיסית, היחידה המאפשרת התרגשות כנה, ולא פלפול אינטלקטואלי; היחידה המפרידה בין המשכיל ליודע, נפלה משום מה אף היא, באותה הרשת שבה נפלה הרומנטיקה. והרי אין ההתרגשות, אין רום-הרוח, בבחינת רומנטיקה בלי סייגים. ההתרגשות הכרחית היא להליך הלמידה המדוקדק, הקפדני, המניע עצמו הלאה ועוד. וכיצד תנוע בלא תשוקה רצינית להפליא, מגוחכת ועלובה, מכמירת-לב ופתטית.

כן – בינתיים, האוחזים בה, באותה תשוקת לב רצינית, עוד נדמים לליצנים גרוטסקיים, ומקיפה אותם איזו הילה שמנונית-רכרוכית ידועה, הדורשת, כביכול, מעמד שכבר לא קיים.

ולא כך. נדמים הם לכאלה אך משום חוסר הברירה שמציבה האופנה; הרצינות הכרחית היא בשביל לחמוק מבורותיה הצרים של ההתחכמות, של האינטלקטואליות הצינית אשר מזמן כבר חדרה לספרות ולהבנתה. היופי, מהו זה היופי. ומהי אותה רומנטיקה אשר בשמה מגנים כל שמאלץ וקיטש. אין זאת כי אם קצה קצהָ המאוס של הרומנטיקה.

**

ועוד מספרים לנו כי פס כזב-האחידות. זה, משיירי הנאורות, לפיו יכולה המחשבה להתאחד ולהבין, באופן עקבי וחָלָק, את העולם. לא, לא. שהרי עתה, כך מספרים לנו, כבר איננו שבויים באותו קונספט מטעה של "מחשבות טובות" ו-"לא מועילות", או לפי ניסוחן הפופולארי – "עליונות ונחותות". לא ולא. כביכול, הגיעה עתה סוף סוף השעה לממש אפשרות של פלורליזם אמיתי.

אלא שדווקא במסגרת הפלורליזם הפוסט-מודרני הזה, מוצאים את עצמם שֵדוני הרוח שוב ושוב במבחנה ההכרחי של התועלתנות הישנה והמוכרת. באותו המבחן שבו לעולם לא יוכלו לעמוד בכבוד. וכך בלי הרבה מאבק, יותר ויותר מאיתנו מנסים, ואף בחשק רב, לספק "תשובות" שתצגנה (סוף סוף!) את ייחודם המוחלט של "מדעי הרוח" ואת מעלתם המובהקת בהשוואה ל"מדעים המדויקים" ול"מדעי החברה". בניסיונות אלה שהולכים וגוברים כמתוך פרכוסים אחרונים של גוסס עקשן, דוחקים בָּאֵי כּוֹחַ מדומים אלה את כל גדולת יומרותינו העלובות אל איזה צינור דק ומדויק – ושמו תועלת. בשם תועלת זו, אנו מצופים להיות טובים תמיד, חכמים תמיד, מחושבים וכמובן מועילים. אמנם, ניצח המדע העליז, והצליח לסתום את הגולל על הרצינות ההווייתית, הדיוניסית דווקא.

בהקשר זה עולה גם השאלה הקשה של התיווך, זאת שהיא היא אולי ענייננו העיקרי כאן:

ציון חשיבותו של התיווך החיצוני ודאי לא יחדש דבר, אולם כאן נראה שהכרח להזכירה. שהרי זוהי אחת מן הבעיות המרכזיות הניצבות בפני אנשי המעשה. אכן, דומה כי טיבו של המתווך הולך ומשתנה. פחות ופחות אנשי רצינות ותשוקה, פחות ופחות תסכול וייאוש אישיים מוצאים אנו בעורכי ההוצאות הגדולות, כתבי העת, ובמנהיגי הפקולטות. והרי התשוקה, והייאוש שבא ממנה (וכן – גם המרמור והתסכול), הכרחיים הם לחיפוש התמידי של הטוב הבלתי מושג; זהו החוסר המניע כל תנועה מעבר למעגל הקיום ההכרחי. שכן יודעים אנו, כפי שידעו גם לפנינו – האמנות אינה הכרחית. ועל כן לא נמצא לה צידוקים הכרחיים לעולם. ודווקא משום כך – חובה היא להיות צודקים במעשה, אף זה החלקי ביותר. רק כאשר נצדַּק, מתוך כורח פנימי שבא אל קצה גבולו, רק אז נוכל לעמוד בפני השאלות התכליתיות, הצודקות תמיד, אודות הכרח קיומנו כאמנים וכפילוסופים – היינו, אודות הכרח קיומו של האדם הבלתי-הכרחי.

מאת: רונה ברנס


מתאגרפת טל גלבוע גליון א עירובין

מתוך קובץ א' של עירובין – סדרת קבצים לספרות ואמנות

חולים

סיפור קצר

מאת ר"ב ירושלמי


בזה אחר זה נכנסו הגוססים למרפאה. אבל הוא ישב בעיניים חצי עצומות, ממלמל לעצמו כהוזה – "על הפרצוף", אמר שוב ושוב, עם תנועות משונות של היד, מעפעף בעיניים, "על הפרצוף". אחד אחר שחצי דעתו בראשו הולך בפרוזדור מזמזם לעצמו מנגינות. הלוך ושוב הלוך ושוב. הרופא יושב מאחורי הדלת הסגורה, שנפתחת מדי כמה דקות על ידי אחות היסטרית, שדופקת רגע אחד ומייד פותחת את הדלת, זה צריך את זה וזה צריך את זה.

הגוסס מלעלע בעפעפיו, יש לו חום גבוה, ואיש אינו שם לב אליו, חוץ מאלה המתרחקים ממנו, כדי שלא ישתעל עליהם, כדי שלא יתעטש עליהם. הם צודקים.

שעת התור היעודה עברה וחלפה לה. הגוססים נכנסים בזה אחר זה לרופא. אין לו בשורה עבורם, והם יוצאים ממשרדו כשבידם ניירות לבנים שעליהם הודפס משהו כדי לצאת ידי חובה. בחוץ רוחש השוק, וירקות ירוקים ואדומים עומדים למכירה בערבובייה. כולם מחפשים אחר דבר מה, ולרובם אין במה להיאחז. מה הם עושים כל האנשים האלה? מה יש להם בכלל לעשות בעולם הזה, שהם אינם מוכשרים לו?

אחד הולך ברחוב, ועל אף שלא נעים לספר זאת לקורא האלמוני, לא נעים לספר כלל, הוא מחטט באף כאילו אין זה מפריע לאיש, כאילו הוא לבדו הולך בעולם, וכל תוויו האסתטיים אינם משנים לאיש. אולי זה היה נכון לולי היה מחטט באף. התנהגותו הדוחה משימה אותו על הבמה מבחינתי, וכל עורי מתחלחל. הבושה הייתה מצילה אדם זה, אבל הוא אינו מוכשר להבין זאת כלל.

"על הפרצוף", מילמל הגוסס הסופני בהחלט. "איזה דבר", שב וחזר. הוא היה שמן וגדול, ונראה כאילו לא התקלח זה זמן רב. עור פניו היה בלתי מגולח, ועיניו היו אדומות מרוב חוסר שינה. הוא השתדל להפנות מבטו בכל פעם שבחורה צעירה עברה לידו, מנסה לתפוס כל תנועה בעיניו העייפות. אף אחת לא החזירה לו מבט. הוא רצה להיכנס מבעד לדלת הרופא. ובכל פעם שהיא נפתחה, אפילו כדי חריץ בלבד, הוא הושיט את ידו בתנועה לא מבוררת, בחצי תנועה אפילו לכיוון. איש כנראה לא הצליח להבין במה מדובר, במה הוא מעוניין.

זקנים דוברי רוסית תמכו אחד בשני בהלכם, זה לבדיקת דם אחרונה, לפני שסוגרים את המעבדה, זה לקנות סנדוויץ' מהגברת שהייתה עומדת בדלפק המוזר בפרוזדור, מוכרת לחמניות ממולאות בחסה, עגבנייה וגבינה צפתית ארוזות בניילון או בנייר מגבת, מוגשות על ידי ידיה העטופות בכפפות מנתחים.

הכל היה סטרילי מסביב, הכל היה לבן, והחולה ישב וגסס. הדלת נסגרה ונפתחה, נפתחה ונסגרה, אחיות באו והלכו, התחלפה המשמרת. הוא פקח את עיניו, מלעלע בעפעפיו, זיעה קלה בצבצה על מצחו. הוא היה כל כך שמן. כל כך אהב לאכול פעם. עכשיו הוא לא הבין מה מתרחש. הוא לא הבין למה זה הוא מת פתאום. למה הוא יושב כאן, למה הכל לבן. למה האחיות, למה הרופא. הוא יושב מנומס. איך הוא הגיע לכאן? הוא לא זוכר, משהו עם איציק, שהיה הבוס שלו במסעדה, משהו עם זה שהוא אמר לו ללכת לרופא, אחרי שהתעלף לו בחנות, ולא יכול לעמוד יותר. הוא לא היה חולה מימיו. הוא הצליח לחשוב. "פרצוף, על הפרצוף" שב ומלמל לעצמו. כולם התרחקו. אף אחד לא ישב בכסאות שהונחו ליד הכסא שלו, שאת כל נפחו מילא בגופו, שעטה חולצה אפורה ומכנסי עבודה.

אולי הם חשבו שהוא מסריח. האמת הייתה שהוא נראה רע מאוד. חולה מאוד. לא רצו לנשום את האוויר שהוא נושם. והוא, לעומת זאת, רק רצה לנשום, אבל הרגיש כיצד גופו כבד וקורס אל תוך הכסא, מתאחד עם הכיסא לבלי הפרד.

ברחוב, כולם ידעו, השוק המה אדם. היה זה יום חמישי, והכל היה מלא צבע. היה זה אמנם סוף פברואר, אבל העונה הייתה חמה במיוחד, והסוחרים פחדו שהסחורה תירקב להם על הדוכנים. כבר בפברואר היו זבובים וזבובונים קטנים שהיו מציקים לקונים, ולקחו את מסי הבשר שלהם מהתותים הרכים שעוד נותרו. בקרוב הכל ייהפך למשחה אחת אדומה ומהבילה. נשים עניות, יראות שמיים, עמדו בתור בדוכן שבו אפשר היה לאסוף הכל בקרטונים קטנים, ולשלם בזול. הן יכינו ריבות ומרקחות מכל זה, ואיש לא ירגיש בהבדל. הן אוטמות את האף ועומדות בתור, והוא יושב בכיסא וממתין גם כן.

בסוף היום, שהרי הייתה זאת קופת חולים בסך הכל, ושעריה נסגרו בשעה שמונה וחצי בדיוק, גילו אותו שם עוד מונח על הכיסא כמו שק. "איך לא נפל?" אמרה אחת. "ואיך לא שמת לב?" שאלה אחרת. התחיל ריב. הרופא כבר הלך. חלף על פניו כנראה. הוא כבר לא מלמל "על הפרצוף", ואמנם הצליח שלא ליפול. אין בבניין אף אחד, הכריזה אחת המנקות. האחות לא האמינה לה – אולי בגלל שהיא הייתה רוסייה והמנקה הייתה ערבייה – וירדה לבדוק בעצמה. האחות השנייה כבר נוכחה לדעת שאין דופק, ואין עוד מה לעשות בעניין זה.

היא לא רצתה להושיט את ידיה אל כיסיו ולבדוק את זהותו. היו לה דאגות, אבל זו לא הייתה אחת מהן. אין אף רופא בבניין, הכריזה לבסוף האחות הרוסייה שחזרה מביקור בשתי הקומות. כולם הלכו. היא הושיטה ידיים אל הכיס הימני של המכנס, ששם נראתה תפיחה של ארנק, בעודה מאזנת את האיש בכתפיו. לא הצליחה להוציא. פחדה שייפול ודי. "נחכה לאמבולנס", אמרה ודחפה את האיש, שעיניו היו עתה עצומות. האחות הצעירה יותר וודאי עשתה זאת בזמן שהיא ירדה למטה. כמה זה מוזר. על הכיסא. וכיצד אינו נופל. אולי זהו חסד אחרון, הייתה מעין מחשבה כזו שעברה בראשן של אחת מהן, בלא שתתנסח בדיוק כך.

הפרוצדורה הייתה רגילה, רופא הגיע ישר, מאחר והאחיות אמרו שמדובר כנראה במקרה של מוות בטוח. החולה הורד מכסאו סוף סוף, והושכב על הקרקע. בוצעו פעולות החייאה. האחיות ננזפו על חוסר האונים שגילו בכך שהותירו אותו על הכסא. השוק כבר נהיה אפור בחוץ, ומסעדות ובתי המשקה כבר החלו להתמלא נערים ונערות נלהבים מהזדמנות לשתות ביחד כוסות בירה, לבושים בבגדים צמודים.

המשטרה אמרה שהוא גר לבד. אמו מתה, ואביו מת מזמן. אשתו לשעבר גרה בנתניה ויש להם בן אחד. כל זאת לא נאמר מצד המשטרה, אלא נהיה ידוע בדרך אחת הנשים ששמעה את הסיפור באחד הימים הבאים. גסיסתו הייתה בסך הכל מהירה, מתובלת הזיות מעטות, שהובילו אותו בפרוזדור הלבן של קופת החולים אל המוות. וזאת יודע רק הסופר לבדו.

Fortunato Depero - Ritratto di Clavel 1917

Fortunato Depero, Ritratto di Clavel, 1917

 

סיפור מהצבא

מאת: אופק קהילה


הסיפור הקצר שלפניכם לקוח מתוך "ירושלים תשע שבע-עשרה", ספרו החדש והשישי של אופק קהילה, שמגייס עתה סכום למימון הוצאתו דרך ההדסטארט.
לגבי סגנון הניקוד המשובש, כותב המחבר כך:
"אני מנקד את כל ספריי בשיטת ניקוד ייחודית שפיתחתי ושמטרתה היא לקרב כמה שיותר את הצליליות של העברית הכתובה לעברית המדוברת. בנוסף, אני מנסה לנקד בצורה שבה הקורא יוכל לקרוא את הספר ולשמוע אותו כמו שאני שומע אותו. ההגמשות התחביריות והלקסיקליות הרבות שאני עושה מחייבות אותי לנקד, ושיטת הניקוד שבו אני משתמש עונה על הצורך לייצר בסיס צלילי חזק ויציב לשפה."

 

WhatsApp Image 2018-06-11 at 9.45.36 AM

צילום: חמוטל מנשהוף

להמשיך לקרוא

הגדר

דיווח בדיוני על ארוע שלא התרחש

 מאת רונה ברנס


האנשים הלכו בלי לחשוב על הגדר שמולם. אחד מהם יכול היה להיות משורר. אבל הוא לא יודע את זה. אחת מהן יכולה הייתה להיות עורכת מהוללת בעיתון, אבל היא לא יודעת את זה. ואף על פי שהם אינם הולכים לכוון הים, הם שומעים אותו תמיד, מלווה אותם משמאל. הם רצו להוציא את מה שהם מרגישים, כי הם חשבו שמה שהם מרגישים הוא חשוב. הם אהבו לראות את כל הצלמים הזרים שבאו איתם, אפילו אהבו לראות את החיילים. את החיילים הם לא אהבו, אבל אהבו לחשוב שאפשר ללכת לכוון הגדר למרות שהם שם.

הגאווה היא דבר יוצא דופן ברגע הזה. היא מאפשרת לך להיות גיבור, כי אם תיפגע הרי שתיפגע כאדם גאה, ואלה תמיד זרעים מבטיחים לסיפורי אגדות. אגדות אינן יכולות להיכתב על אנשים בלי גאווה. אפשר לפתח את הנושא הזה הלאה, אבל איש לא עשה את זה, וכדאי להמשיך בצעדה שעכשיו עוטפת אותם מכל הצדדים. כי הם מצטרפים לעוד אנשים, וגם האנשים הללו הם גאים, למרות שהם לא יכולים היו להיות משוררים, ולא יכולים להיות עורכים מהוללים. אולי אחד מהם יכול היה להיות מנהל מלון. אולי אחד מהם יכול היה להיות שר פופוליסט, או צייר. אולי מישהי יכולה הייתה להיות מורה, אולי אישה אחרת יכולה הייתה להיות פסנתרנית, לו היה לה פסנתר בבית. הם כולם הולכים לקראת הגדר בכוח הרגליים שלהם שנושאות את הגאווה שהם מרגישים, בלי להתעכב עליה. כולם שמחים, אפילו עליזים, בגלל שעדיין אף אחד לא נפצע, ולא נורה אף כדור. המחשבה על הירי משלהבת את חלקם, במיוחד את הצעירים שבהם, אבל גם את הציירים והמשוררים שבהם. העורכת מעט מפחדת.

הרופאה הייתה רוצה שכל זה לא יהיה הכרחי. היא רואה את החיילים מולה, ואין לה חמלה עליהם כמובן, מפני שהם האויבים שלה, ובגללם היא תקועה במקום הזה, והם מייצגים את כל מה שאינו הוגן בעולם. היא לא חושבת על אשמים בדרך כלל, היא עושה את עבודתה בדרך כלל, אבל עכשיו כשהסיטואציה כל כך ברורה, ויש גדר, ויש חיילים, ויש שמיים בהירים וכחולים יפים כל כך מעל עשן הצמיגים השחור, קשה שלא לחשוב על כל הדברים האלה, וקשה שלא להרגיש את הרגליים נושאות אותך על רגשי הגאווה, ואפילו השנאה. הרופאה החליטה שלא להתקרב. בכל זאת חששה מן הירי, ובכל זאת, היא יודעת במה כרוך המוות, והיא לא רצתה לעזוב את השמיים האלה שהיא רואה עכשיו. היא הסתכלה על קבוצות הצעירים ממשיכות, ועמדה בינתיים בין האוהלים הרבים שהוקמו מול הגדר על ידי הזקנים, שישבו במעגלים ושתו קפה, ודיברו עם תנופות ידיים.

היה עדיין יחסית מוקדם בבוקר. אף אחד לא הזמין אותה לשבת, והיא לא התכוונה לנסות להתחבב על איש. לפתע היא זיהתה את חברתה, זאת שיכולה הייתה להיות עורכת מהוללת. היא הייתה עם המצלמה שלה, והלכה עם המשורר. הם נופפו  לה לשלום בצורה שנראתה לה מעט מוגזמת, והמשיכו לגדר. היה משהו משכר בתחושה הזאת, שהכירה, של העמידה בחוץ אל מול התנאים המוחלטים שלא אפשרו לאף אחד במקום הזה להיות מרוצה. זוהי חלקת אדמה מקוללת, היא חשבה, מהמהמת לעצמה שורה שהכירה משיר שאהבה. אין יציאה מכאן. אין מחשבה מכאן. היא הייתה רוצה להיות עכשיו בירדן, במצרים, הכי הייתה רוצה להיות בלבנון, אף על פי שגם שם המצב נראה בלתי מבטיח. היא ניסתה להבין. היא התבוננה בקבוצות. היא הרגישה גאווה. לא היה לה מה לעשות נגד זה. היא הרגישה שאולי זה לא במקום, שעוד מעט יתחיל הירי, אבל היא הרגישה כאילו היא בסרט, ותוך כדי שהיא הרגישה את עצמה מרגישה כך, היא הבינה שזוהי הרגשה מאוד מטופשת. אבל היה בזה משהו ממכר.

ואז הגיעו עוד אנשים, והשמיים היו כחולים ויפים. וזה היה יום מושלם. ואז התחיל הירי, ואנשים התחילו לרוץ. היא התכופפה כדי לא לקבל בטעות כדור בראש, למרות שהיא לא ידעה מה הן הוראות האש של החיילים. היא הלכה לעמוד מאחורי אחד האוהלים. היא הסתכלה כל הזמן. היו יריות, היו רימוני גז, היה המון עשן שחור סמיך מצמיגים בוערים. ומדי פעם היא ראתה אש בשמיים בצבע כתום אדום שחור. מקסם שווא.

היא לא הייתה רופאה באמת. רק יכולה הייתה להיות רופאה. היא בוודאות יכולה הייתה להיות רופאה לו הייתה בירדן, או במצרים או בלבנון, היא הייתה בטוחה בזה. אבל במצב שלה כאן היא הייתה אחות, ואפילו לא אחות מקצועית ממש. המשמרת שלה הייתה צריכה להתחיל בעוד ארבעים דקות, וצריך היה עוד למצוא דרך להגיע לבית החולים, שאמנם לא היה רחוק, אבל בכל זאת הייתה צריכה ללכת ברגל, ויש הרבה מהומות, והיא לא רצתה לאחר, כי יש אנשים שמחכים לה. אבל היה קשה לה להינתק מכל מה שקורה, היא לא יכלה שלא לשאול את עצמה מדוע היא איננה שם עם בני גילה, מדוע היא לא הולכת לגדר אלא עומדת פה מאחורי האוהלים של הזקנים. היא כעסה על עצמה, אבל בכל זאת לא יכלה להיפטר מחוסר הרצון להתקהל עם כולם. זה לא היה הוגן. היא לא אשמה במצב, והיא לא צריכה ללכת עם כולם. היא אמנם הרגישה שהיא שונאת את החיילים, ולא הבינה מה כל כך קשה לתת לאנשים האלה לעבור את הגדר, מה היה כל כך קשה לתת להם לעבור את הגדר, ולתת להם לשוב אל הבתים שלהם. זה היה טיפשי שאי אפשר היה לעבור את החיילים היהודים. אבל היא ידעה שאי אפשר לעבור את החיילים היהודים, והיא ידעה שהיא בעצמה, לו הייתה מתקרבת לגדר הייתה מתה. גם זה נראה לה טיפשי, אפילו לחשוב על זה נראה לה טיפשי.

היא הסתכלה לכוון כפות הרגליים שלה, וראתה את שמלתה השחורה הנגררת מאחוריה מעט יותר מדי, מכסה את בהונות רגליה הבולטות מבעד לסנדל שנקרע מאחור ועתה הודבק והוחזק באמצעות שרוך. גם זה היה טיפשי.  גם אביה היה טיפשי, היא חשבה פתאום, וגם כל מה שהיא יכולה לעשות בעולם הזה הוא טיפשי טיפשי טיפשי. הדבר היחיד שלא היה טיפשי במה שהיא עושה בעולם הוא לעזור לאנשים מסויימים בבית החולים. זה לא היה טיפשי. לא היה טיפשי לעזור לחיים, לא היה טיפשי להתקדם בחיים. לא היה טיפשי לספר לילדים קטנים על מקומות יפים שבהם לא ביקרה מעולם, ולומר להם שאולי הם יוכלו לבקר בהם. אבל היא לא יכלה להיפטר מרגש הגאווה המטופש, הטיפשי, שהיה מנקר לה בראש, והיא התחילה לצעוד חזרה אל העיר, מתרחקת מאוהלי הזקנים, מתרחקת מחבורות הצעירים, מתרחקת מצלילי הירי והאש, במהירות הרבה ביותר האפשרית. בכל זאת, לא רצתה שיירו בה. היא התרחקה, הגיעה אל פאתי הכביש והתחילה לצעוד. אף אחד לא הסתכל עליה, כרגיל, והיא הרגישה לבד ביום היפה הזה. כל זה בעצם לא היה משנה, ובסוף היום תיאלץ לחזור לביתה ולאביה, שיביט בה ובשמלתה השחורה ובסנדלה הקרוע, ולא יחייך אליה לשלום.

 

Munch - the-sun-1916

אדוארד מונק, השמש, 1911–1916

שלום למשוררים

היום אנשים כבר לא אומרים שלום זה לזה.

זה קורה מכל מיני סיבות. אחת מהן, בושה להודות בכך, היא הרשתות החברתיות. העובדה שכולם כביכול כבר מכירים את כולם, כבר עוקבים אחרי כולם. ויש כמובן את אלה שעוקבים אחריהם יותר. הם וודאי שלא אומרים שלום. הם לא יודעים שום דבר על אף אחד שעוקב אחריהם. זה מאוד מסתורי.

אבל עיקר העניין הוא שזה לא מנומס.

אתמול השתתפתי באירוע שירה. הגעתי לברך את המשורר, ולקרוא משיריו לפני קהל. למרבה השמחה היה קהל רב. זה מצויין וטוב. בתום הערב הרשמי, ישבתי עם מעט חברים, אחרי שהחמאתי לאחד המוזיקאים שהופיע, וסיפרתי לו שבוריס שץ באוטופיה שלו ("ירושלים הבנויה") לא היה נותן למוזיקאי לנגן בחברת המופת שלו מבלי שהקהל ייתן לו את מלוא תשומת הלב.

הייתי במצב רוח דידקטי!

להמשיך לקרוא

נונשלנטיות קדחתנית והומור

על ספרה השני של חיה לוי, "אחת חיה" (שירה)

מאת: רונה ברנס


יש משהו ישר להפליא בספרה החדש, השני, של חיה לוי (לשעבר סדן). אכן, "לשעבר סדן", והדבר נוכח מאוד בספר. סיפור הגירושין של המשוררת מרחף כמו הד מעל הספר כולו, לא בצורה מתלוננת, לא בצורה מתפנקת. ההיפך הגמור – בצורה הפשוטה ביותר – מרחף כמו הד, כמו כאב בלתי מושג, בלתי נתפס במובן המוחשי, אבל נמצא תמיד:

" אֲנִי יוֹדַעַת אֵיךְ קוֹרְאִים לִי / קוֹרְאִים לִי אֵקוֹ ", היא כותבת באחד השירים. " תֵּכֶף יֵעָלֵם גּוּפִי וְיִשָּׁאֵר רַק הֵד".

אהבה שאבדה, הזדמנות שהוחמצה, חיים שלמים שנחיו. אבל זהו סיפור אופטימי. והאופטימיות שלו מורגשת תמיד, אפילו במצבים הקשים ביותר בספר, שבו המשוררת מנסה ללמד את עצמה איך לחיות: " אָמַרְתִּי / שְׁלוֹמִי טוֹב / וּשְׁלוֹמִי הָיָה מְצֻיָּן/ אֲבָל שְׁלוֹמִי לֹא הָיָה טוֹב/ וְלֹא מְצֻיָּן / וְלֹא הָיָה אֲפִלּוּ מִי שֶׁיָּבוֹא/ לֹא הָיָה אֲפִלּוּ מִי שֶׁיָּבוֹא או לֹא יבוֹא."

להמשיך לקרוא