שלום למשוררים

היום אנשים כבר לא אומרים שלום זה לזה.

זה קורה מכל מיני סיבות. אחת מהן, בושה להודות בכך, היא הרשתות החברתיות. העובדה שכולם כביכול כבר מכירים את כולם, כבר עוקבים אחרי כולם. ויש כמובן את אלה שעוקבים אחריהם יותר. הם וודאי שלא אומרים שלום. הם לא יודעים שום דבר על אף אחד שעוקב אחריהם. זה מאוד מסתורי.

אבל עיקר העניין הוא שזה לא מנומס.

אתמול השתתפתי באירוע שירה. הגעתי לברך את המשורר, ולקרוא משיריו לפני קהל. למרבה השמחה היה קהל רב. זה מצויין וטוב. בתום הערב הרשמי, ישבתי עם מעט חברים, אחרי שהחמאתי לאחד המוזיקאים שהופיע, וסיפרתי לו שבוריס שץ באוטופיה שלו ("ירושלים הבנויה") לא היה נותן למוזיקאי לנגן בחברת המופת שלו מבלי שהקהל ייתן לו את מלוא תשומת הלב.

הייתי במצב רוח דידקטי!

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

נונשלנטיות קדחתנית והומור

על ספרה השני של חיה לוי, "אחת חיה" (שירה)

מאת: רונה ברנס


יש משהו ישר להפליא בספרה החדש, השני, של חיה לוי (לשעבר סדן). אכן, "לשעבר סדן", והדבר נוכח מאוד בספר. סיפור הגירושין של המשוררת מרחף כמו הד מעל הספר כולו, לא בצורה מתלוננת, לא בצורה מתפנקת. ההיפך הגמור – בצורה הפשוטה ביותר – מרחף כמו הד, כמו כאב בלתי מושג, בלתי נתפס במובן המוחשי, אבל נמצא תמיד:

" אֲנִי יוֹדַעַת אֵיךְ קוֹרְאִים לִי / קוֹרְאִים לִי אֵקוֹ ", היא כותבת באחד השירים. " תֵּכֶף יֵעָלֵם גּוּפִי וְיִשָּׁאֵר רַק הֵד".

אהבה שאבדה, הזדמנות שהוחמצה, חיים שלמים שנחיו. אבל זהו סיפור אופטימי. והאופטימיות שלו מורגשת תמיד, אפילו במצבים הקשים ביותר בספר, שבו המשוררת מנסה ללמד את עצמה איך לחיות: " אָמַרְתִּי / שְׁלוֹמִי טוֹב / וּשְׁלוֹמִי הָיָה מְצֻיָּן/ אֲבָל שְׁלוֹמִי לֹא הָיָה טוֹב/ וְלֹא מְצֻיָּן / וְלֹא הָיָה אֲפִלּוּ מִי שֶׁיָּבוֹא/ לֹא הָיָה אֲפִלּוּ מִי שֶׁיָּבוֹא או לֹא יבוֹא."

להמשיך לקרוא

הקובץ הספרותי עירובין ג': הצצה וטריגר

 

הודעה לקהל הקוראים והקוראות!

הקובץ השלישי של סדרת הקבצים לספרות ולאמנות "עירובין" ראה אור זה עתה בירושלים ומופץ ברחבי הארץ ובאינטרנט.

במקביל להפצה הרגילה, הושק קמפיין הדסטארט לתמיכה בהוצאת הקובץ הבא באמצעות רכישת הקובץ החדש, או לחלופין – באמצעות רכישת הקבצים הקודמים, או תשורות יפות אחרות.

אנו מאיצים בכם להיכנס ולהתרשם…

cover eyruvin 3 שער עירובין ג .png

white

להמשיך לקרוא

פרגמנטים ליום בשבוע

ארבעה קטעים שיש לקראם כנפרדים לחלוטין.   מאת: ת. עמית

סנדרה

היא התבוננה עכשיו במכונה במבט פחדני קצת ואולי גם מתוסכל. היא ידעה שזוהי רק הראשונה, ואחריה יבואו עוד הרבה. אחת הקופאיות האחרות אמרה לה אתמול בחמת מיאוס (מחווה גופנית שהיא קינאה בה) שהסופר רק מנסה להרוויח זמן, ומנסה למנוע הפגנות המוניות. אם יטפטפו אותן ככה, אחת אחת, לאט לאט, לא ייצאו לרחוב. זה היה במקום לפטר את כל הקופאיות במכה אחת בכל הארץ, ולהחליף אותן במכונות האלה.

זה היה לה מאוד מובן בסופו של דבר. זאת הייתה כמעט קלישאה. היא לא בדיוק ניסחה לעצמה את הדברים באופן זה, אבל המחשבות שלה נעו בצורה הכללית של הדברים האלה. מאות אנשים יאבדו את העבודה שלהם בסופו של דבר, ובכל הסוּפרים יהיו לנו מכונות, רק מכונות. ולא יהיה את מי לשאול על מבצעים, ולא יהיה מי שיציע מבצעים (או שאולי המכונה גם תדע להציע מבצעים וגם תדע לענות על שאלות – אבל תמיהות אלה שנכנסו מייד לראשה של סנדרה, עזבו כלעומת שבאו), ולא יהיה מי שישאל אם צריך שקית, נייר או פלסטיק. מכונה לא יכולה לעשות הכל, סנדרה חשבה, אבל אולי היא כן יכולה לעשות את מה שהיא עושה.

סנדרה ניסתה לחשוב על מה מכונה לא יכולה לעשות, והתקשתה. לבשל – גם מכונה יכולה ללמוד. לסרוג – גם. לחשב חשבונות – גם. מכונה לא יודעת להתאפר, לפחות סנדרה עוד לא ראתה מכונה שמאפרת, והיא גם לא יודעת לבשל כל פעם בצורה קצת שונה, והיא גם לא יודעת לקרוא ספר ולהינות מכוס קפה. אבל מה הטעם בזה?

עכשיו בכל יום שבו סנדרה נכנסה אל הסופר היא שאלה את עצמה מתי יפטרו אותה, ומי יעשה את זה. אחמד נחמד מדי, וקשה לה לדמיין אותו מפטר אנשים. זאת בטח תהיה ציפי, היא הגיעה למסקנה. המכונה הספיקה בזמן הזה לקבל מישהו ולהעביר את כל המוצרים, סנדרה חלמה בהקיץ, ולכן הלקוח עבר אליה.

 

להתווכח

לאחרונה נודע כי צה"ל דורש לפנות 300 אנשים מבתיהם בבקעת הירדן. ערבים. הדבר שהיא חשבה עליו, כשקראה זאת באחת הכותרות הקטנות, היה שהיא לא יכולה לדמיין שצה"ל ידרוש ממנה דבר-מה. מה ידרוש ממנה ואיך יגיע אליה. היא מוגנת בתוך ביתה, בשכונה בורגנית יחסית בירושלים.

ובעיקר היא לא יכולה לדמיין את עצמה מתווכחת עם חיילים. אין טעם להתווכח עם חיילים.

 

Study_of_a_nude_by_Matisse

אנרי מאטיס, רישום של עירום, 1899. מתוך ויקיפדיה

רבי עזריה

כמה בכה לבדו בפינה מוסתרת שמצא לעצמו רבי עזריה, על שלא יכול היה לסיים את תלמודו היומי. רק דף אחד רצה היום, דף אחד, אבל לא יכול היה מפני שהתרכז בפרפרים, ובאור השמש, ובנשים ובגברים שמסביב. הוא לא הבין מדוע הוא אינו יכול להשתחרר מכל אלה, ומדוע בכל עת שהוא פותח את הספר הוא מוצא עצמו נרדם מיד. הוא ניסה באולם הקריאה למטה, וניסה באולם הקריאה למעלה, ועבר באמת מצד לצד, עד שלא יכול היה יותר. שעה ארוכה הוא אחז במתג האור שמעל שולחן הקריאה בכוונה לכבות את האור סוף סוף, והיה מביט שעה ארוכה במילים הכתובות בספר העבה, מילים שהוא הכיר היטב, שהוא ידע, שהוא הכיר, כמה הכיר, הוא! כמה הכיר. אבל לא זכר עתה כמעט דבר מהן. הוא כיבה את האור, וסגר את הספר העתיק, וקם ממקום מושבו, הוא וחלוקו השחור, וזקנו הלבן, וירד חזרה אל כיוון הכניסה.

 

דבר אכזרי

דבר אכזרי זה אמנות. העתקה של הבנות בלתי נסבלות אל האחר, ההתעקשות על כך שגם הוא יבין את מה שאתה הבנת.  זה דבר אכזרי. קצב הנשימות בעודך עולה במדרגות, המצמוצים של העיניים. הסבל שנגרם לך מצפייה ממושכת בטלוויזיה, או מציתות לשיחות אקראיות באוטובוס. האמן הוא אדם אכזרי.

 

נסיונות במסדרונות, או: על חוויית הג'יבריש העילאי

מחשבות בעקבות "שרים בכיכר" של נועם ענבר במוזיאון תל אביב לאמנות

מאת רונה ברנס


נועם ענבר הוא אמן יוצא דופן מבחינת נכונותו "להתאבד" על אמנותו, להתמסר לה, ולשלם את המחיר. בפרק החדש בחייו, עובד ענבר על הקצנת הקיצוני באמנות. הקצנת מעשה האמנות, ובחינת אפשרות לאמנות טהורה. אפשר לראות בסדרת האירועים של ענבר "שרים בכיכר", שמסתיימת בשבוע הבא, כנסיון (מוצלח מאוד) להתמודד עם השאלה –  כיצד אפשר להגיב אל העולם בתור אמן? איזו מן אחריות (אם בכלל) יש לך בעולם הזה בתור אמן?

הסדרה כוללת שלוש הופעות פרפורמנס שונות, שמערבות את הקהל, ובהשתתפות אמנים שונים ומצויינים, כמו יונתן לוי למשל, שעמם ענבר שיתף פעולה. ענבר, בכל מיני פרוייקטים שלו, לא רק "שרים בכיכר" – אלא גם "מקהלת גיא בן הנום" (שתחתום את הסדרה ב-6.7 במוזיאון) ומוקדם מאלה, גם בתקופתו כסולן להקת "הבילויים" – מנסה למתוח את גבולות הנונסנס הוירטואוזי. זהו נונסנס במובן העמוק, שהוא מעין נוגדן לכניעה לקיטש הבלתי מסוייג המצוי כאן בכל פינה וצורה. בתנאים יסודיים כאלה, כדאי אולי, כפי שמרמז הנונסנס, לחזור ליסודות – יסודות המילים, יסודות הצלילים, לחזור אל המעגל התומך של אמנים העומדים יחד לפני המחנה (או מאחוריו) ועוסקים במלאכה הזאת שמעטים כל כך מוכנים אליה ומסוגלים לה. אמנות.

מילים: יונתן לוי, מוסיקה: נועם ענבר ומקהלת גיא בן הנום:

הרצון להיות אמנים, והקיום כאדם חושב בישראל הוא קשה. הרבה אמנים צעירים מוצאים את עצמם מחוץ לארץ, ולא רק בגלל התגמול הכלכלי שפעמים רבות הוא גדול יותר עבור מלאכתם, או המגוון האנושי המצוי בארצות הים הגדולות מרובות בני האדם, אלא גם בגלל הבעייתיות הבסיסית של מה אומרים נוכח המפעל של בניית מדינת ישראל בתנאים שנוצרו כאן.

וכיצד אפשר לעשות משהו בכלל בלא שהאמנות תהיה מגויסת מטרה? מגויסת פוליטיקה? ענבר, ב"תערוכתו המוזיאלית", כפי הגדרתה, מראה כיצד אפשר לעשות זאת. הוא ממקד את האמנות בעצמה, ועם זאת באדם. האמנות בידיו של ענבר היא ריפוי, אבל אינה תרפיה, היא ריפוי מכוח הכוח המצוי בצלילים של המוסיקה, מכוח התנועות, מכוח ההתכנסות שלנו כדי לראות את כל אלה בחלל יפהפה, מואר באור טבעי.

לאחרונה, פורסם ב"ניו-יורקר" מאמר מצויין מאת אלכס רוס בעקבות פתיחת תערוכה במוזיאון הגוגנהיים בניו-יורק שמוקדשת לאמן הצרפתי ז'וזפן פלאדן (Joséphin Péladan), שייצר בדמותו את דמות האמן-מאג במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.  רוס מדבר על התפקיד המיוחד והמרתק שהיה ל"עולם הנסתר", עולם האיזוטריה, הכשפים, הלחשים והמשיכה המשונה לאל-טבעי בתהליך גיבושה של המודרנה המערבית, ואת פלאדן כאחת התופעות של קשר מרתק זה.

פלאדן מתואר כאמן שראה את עצמו כ"מאג", המאג של פריס. הוא ביקש לקרוא תיגר על המציאות כחלק אינהרנטי, כחלק מן ההגדרה של להיות אמן. האמנות הטובה אינה יכולה להיות זו המסבירה, אינה יכולה להיות זו הדוברת בלשון בני אדם, היא דוברת בשפה אל-טבעית. לא סוריאליזם היה זה, אלא מצב שבו האמנות נוטלת מעמד אל-אנושי, בעל תפקיד מוביל בחברה.

מתוך הסדרה "שרים בכיכר" נכחתי אך ורק ב"ספר האתגרים ב: עבודה לשלושה זמרים" שכתב ענבר – השנייה בסדרת היצירות. ואף על פי שהאקצנטריות לא הייתה נוכחת במיוחד בעבודה זו, ברור גם כאן הנסיון המודרניסטי להתייחס אל המציאות מתוך הלא-מציאות, דרך אימוץ הלא-טבעי – או ה-על-טבעי, כאילו היה זה הנכס, אולי אפילו ההגדרה, של האמנות.

ההופעה, שהתרחשה בתחילת יוני היא שילוב של נסיון לשחק עם תפקידה המסורתי של המוסיקה, ובייחוד זו הגופנית, היינו השירה והמזמור במסורת הריפוי המאגית בתרבויות שונות, יחד עם כתיבה הרמונית ניאו-קאלסית לשלושה קולות.

20170603_121627

ענבר, פיי שפירו (משמאל), מתנדבת מן הקהל ומאחורה- נטע ברזילי

אבל זהו איננו מיצג וענבר רחוק מלהתרכז רק במשחק אינטלקטואלי עם מסורות מוסיקליות והתמהמהות ייצוגית על תפקידה של המוסיקה בחיי האדם וריפויו. זוהי עבודה לשלושה זמרים, או שמא – עבודה לשלושה זמרים וקהל.

תחילת העבודה באמת אופיינה במגע קרוב עם הקהל. בכל פעם נבחר מישהו אחר מן הקהל כדי להילקח אל תוך מעגל שיצרו שלושת הזמרים, ובו הם רשפו צלילים בג'יבריש מאוד גופני ויצרי סביב גופו של המנודב.

נטע ברזילי הייתה נפלאה במיוחד בקטע זה, כמו מכשפת היא הסתובבה, כל גופה קצף צלילים, והיא נדמתה למי שמבקשת להתיר כישוף ממושאה הנבחר. נועם ענבר, בשיערו המאפיר, נראה מרוכז מאוד, לא שמאני במיוחד דווקא. המיוחד בהופעתה של ברזילי בקטעים אלה היה הטבעיות המוחלטת שאפיינה את כל התנהלותה. הדבר נדמה למתבונן כמעשה ההולך ונוצר ברגעים אלה ממש, מעשה הנגלה לצופה ברגעי לידתו.  פיי שפירו, כפי שעשתה לא רק בקטע זה בעבודה, או כך נראה לפחות למתבונן מן החוץ, הייתה האחראית על הדיוק הצלילי של כל המתרחש. דמותה הייתה מעין עוגן להתרחשויות הצפופות סביבה. מטלה קשה ביותר, במיוחד בתנאי העבודה בחלל הפתוח מלא הקולות הזרים וההדים של המבואה הנבחרת להופעה במוזיאון.

בין קטע לקטע, שבו ניסו השלושה להפעיל את קסמי הצלילים הגופניים על גופיהם המתחלפים של מתנדבים מן הקהל שהובלו למרכז העניינים, היו מעין קטעי סיכום קצרצרים, בהם התכנסו השלושה (בלי הקהל) למעין קטע מסכם "מוסיקלי טהור" הנשען על הרמוניות קלאסיות, קנטטיות, שנסתיימו בדרך כלל באקורד מז'ורי (אקפלה כמובן – לא היו כלי נגינה בנמצא כלל).

ההרמוניה הקלאסית, הפתאומית, הגרוטסקית, והמאולצת במידה מסויימת בתוך כל הבלאגן היישומי הזה (הנושא ניחוח שמאני מובהק כאמור), שומשה על ידי ענבר כדי ליצור חיץ בין קטע לקטע, כדי לתחום את היצירה לקטעים ממשיים, וכדי ל"גאול" אותה ממעין תעופה בחלל של קטעים בלתי חבורים אלה לאלה, "סכנה" גדולה במיוחד כאשר מבצעים את היצירה בפואיה  פתוח, החשוף לכל צלילי העוברים, ופגיע לכל ההדים שנוצרים בחלל הפתוח של המוזיאון.

חסרון החלל הנבחר הורגש במיוחד לאחר שנסתיימה הופעת ילדים כלשהי במקום אחר, לא רחוק, בבניין המוזיאון, דבר שהוביל, מיד עם פתיחת דלתות האולם בו שהה הקהל, לגל ילדים והוריהם, שנשא עמו רעש רב שלא פסק במשך כעשרים דקות. האנסמבל עמד בנחשול הזה בגבורה.

היצירה הסתיימה עם הזמנתו של ענבר את הקהל להתקבץ במעגל, וליצור יחד עם השלושה מעגל בישיבה על הרצפה. בשלב זה חולקו דפים מצולמים, ששודכו יחדיו, ועליהם תרגומים מן הסונטות של שייקספיר, בתרגום שמעון זנדבנק לעברית.

ענבר כתב לכולן מנגינה רפטיטטיבית אחת, שחזרה על עצמה בכל סונטה וסונטה שנקראה בצוותא מחדש – ענבר מוביל, שפירו וברזילי לצדו, והקהל – שתחילה היסס ולאחר מכן שיתף פעולה – עמם.

היה זה כמובן משחק נוסף, המפלרטט עם המסורת של מוסיקה ומילים – בצירופים מיוחדים המיועדים לכך – כדי ליצור שינוי בעולם. כל הסונטות עוסקות באהבה.

בין יתר הקטעים שנכללו בהופעה, הקטע הקליט ביותר אולי, זה שיש לו פוטנציאל מובהק להיהפך ל"ויראלי" ברשת, הוא  הגרסה הפוכה שכתב ענבר ל"עוף גוזל" (מילים – אריק אינשטיין, לחן – מיקי גבריאלוב). הפוכה גם מבחינה מוסיקאלית, פחות או יותר,  וגם מן הבחינה המילולית. ענבר לא רק הפך את סדר המילים, אלא הפך את סדר האותיות שבתוך המלים, כדי, שוב, ליצור לנו חווית ג'יבריש עילאית.

*

השם "שרים בכיכר" שניתן לסדרת הארועים של ענבר, הוא  כמובן שם אירוני. זהו אותו השם הניתן לארועים המתקיימים מדי שנה  בערב יום הזכרון בתל אביב. הכוונה בכותרת המקורית "שרים בכיכר" היא "שרים שירים להעלאת זכר החיילים הנופלים" בכיכר רבין, בכיכר המרכזית בעיר.

גם הארוע המקורי, המתוחזק, ממומן ומופעל על ידי המדינה, הוא ארוע מעין שמאני, שמגייס את כוחה הייחודי של המוסיקה, ושל המילים המצטרפות בצירופים משונים – לכדי מעין ריפוי לאומי. כביכול. אלא שלא כ"שרים בכיכר", אנחנו, הבאים לצפות ביצירתו של ענבר, התכנסנו ברצון, ולאחר ששילמנו מחיר מלא, כדי להבדיל את עצמנו באמצעות האמנות מן השכחה העצמית.

כאמור, ענבר הוא תופעה מיוחדת אבל בכל זאת, אולי הוא מבטא איזושהי תנועה רחבה יותר של התמסרות מחודשת לאמנות מצידה הבלתי רציונאלי והבלתי מתבייש. לתנועה הזאת שייך גם יונתן לוי (עליו ראו גם כאן), ואולי, במידה שונה, גם תופעת כתב העת הבה להבא, ואפילו, במידה עוד יותר מסוייגת, הפרפורמר המשורר רועי צ'יקי ארד בימי גרילה תרבות העליזים (ראו למשל כאן).

כך או כך, כשרונו של ענבר ניטף מכל דבר שהוא נוגע בו ככל הנראה. נקווה כי ימשיכו לתת לו עוד ועוד הזדמנויות לקיימו בתוך המרחב שלנו, ולא רק בתל אביב.

אוגוסט

בימים הקרובים יסתיים קמפיין ההדסטארט לגיוס כספים עבור מימון שני ספריה של רונה ברנס, עורכת האתר. איננו נוהגים לכתוב פוסטים כאלה אך במקרה זה חרגנו ממנהגנו. כאן תמצאו את אחד משירי הספר, בצירוף הקלטה.

את הספר/ים תוכלו לרכוש כאן.


אוגוסט

 א

שֶׁמֶשׁ הָאָפֹר עוֹד לֹא יָצְאָה
אֶל כָּל מַדְרֵגוֹתֶיהָ.
בָּתֵּי הָאֲנָשִׁים עוֹד הִזְהִירוּ מִשֵּׁנָה.
אַךְ
יִלְלַת גּוֹסְסֵי סֶפְּטֶמְבֶּר הִקְדִּימָה הַשָּׁנָה.

ב

וּמִחוּצָה לַחַלּוֹן
עַל רִצְפַּת הַבֶּטוֹן הַכְּחֻלָּה
מָשׁוּחַ הָיָה רַק הַכֶּתֶם
שֶׁלִּקְּקוֹ חָתוּל אַחֵר
בְּתַאֲוַת מָוֶת.

וְיֵשׁ וּמַפְלִיא הוּא פִּתְאוֹם
הָרָצוֹן הַגָּלוּי
לִבְלֹעַ אֶת בְּנֵי מִינְךָ.

white

אצטרובלים

שיר מאת חיה לוי


white

אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ כְּמוֹ שֶׁיְּלָדוֹת אוֹהֲבוֹת יְלָדִים

הֵן מְכִינוֹת זֵרִים מאצטרובלים וְשָׁרוֹת לְעַצְמָן בַּזְּהִירוּת

הַשֶּׁמֶשׁ הוֹלֶכֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת

הַיָּרֵחַ מִתְמַלֵּא בְּאוֹר מִסְתּוֹרִי וְעָמֹק

white

אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ כְּמוֹ שֶׁיְּלָדוֹת אוֹהֲבוֹת יְלָדִים

הֵן קוֹטְפוֹת פְּרָחִים וְשָׁרוֹת לְעַצְמָן בִּזְהִירוּת

פרגים קָדִים לַהֵן בִּתְנוּעוֹת רוּחַ עֲדִינוּת

הַשֶּׁמֶשׁ הוֹלֶכֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת

white

אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ כְּמוֹ שֶׁיְּלָדוֹת אוֹהֲבוֹת יְלָדִים

הֵן נוֹשְׁמוֹת בִּזְהִירוֹת

לֵב זָעִיר פּוֹעֵם

הַשֶּׁמֶשׁ הוֹלֶכֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת

הַיָּרֵחַ מִתְמַלֵּא בְּאוֹר מִסְתּוֹרִי וְעָמֹק

הָעֶצֶב הַחוּם בְּעֵינֵיהֶן מִתְרַחֵק

 כְּאִלּוּ הָיָה חֲלוֹם

חיה לוי - חלון פתוח - הנרי מאטיס - 1905 - אשפתון אצטרובלים

הנרי מאטיס, חלון פתוח, 1905