חולים

סיפור קצר

מאת ר"ב ירושלמי


בזה אחר זה נכנסו הגוססים למרפאה. אבל הוא ישב בעיניים חצי עצומות, ממלמל לעצמו כהוזה – "על הפרצוף", אמר שוב ושוב, עם תנועות משונות של היד, מעפעף בעיניים, "על הפרצוף". אחד אחר שחצי דעתו בראשו הולך בפרוזדור מזמזם לעצמו מנגינות. הלוך ושוב הלוך ושוב. הרופא יושב מאחורי הדלת הסגורה, שנפתחת מדי כמה דקות על ידי אחות היסטרית, שדופקת רגע אחד ומייד פותחת את הדלת, זה צריך את זה וזה צריך את זה.

הגוסס מלעלע בעפעפיו, יש לו חום גבוה, ואיש אינו שם לב אליו, חוץ מאלה המתרחקים ממנו, כדי שלא ישתעל עליהם, כדי שלא יתעטש עליהם. הם צודקים.

שעת התור היעודה עברה וחלפה לה. הגוססים נכנסים בזה אחר זה לרופא. אין לו בשורה עבורם, והם יוצאים ממשרדו כשבידם ניירות לבנים שעליהם הודפס משהו כדי לצאת ידי חובה. בחוץ רוחש השוק, וירקות ירוקים ואדומים עומדים למכירה בערבובייה. כולם מחפשים אחר דבר מה, ולרובם אין במה להיאחז. מה הם עושים כל האנשים האלה? מה יש להם בכלל לעשות בעולם הזה, שהם אינם מוכשרים לו?

אחד הולך ברחוב, ועל אף שלא נעים לספר זאת לקורא האלמוני, לא נעים לספר כלל, הוא מחטט באף כאילו אין זה מפריע לאיש, כאילו הוא לבדו הולך בעולם, וכל תוויו האסתטיים אינם משנים לאיש. אולי זה היה נכון לולי היה מחטט באף. התנהגותו הדוחה משימה אותו על הבמה מבחינתי, וכל עורי מתחלחל. הבושה הייתה מצילה אדם זה, אבל הוא אינו מוכשר להבין זאת כלל.

"על הפרצוף", מילמל הגוסס הסופני בהחלט. "איזה דבר", שב וחזר. הוא היה שמן וגדול, ונראה כאילו לא התקלח זה זמן רב. עור פניו היה בלתי מגולח, ועיניו היו אדומות מרוב חוסר שינה. הוא השתדל להפנות מבטו בכל פעם שבחורה צעירה עברה לידו, מנסה לתפוס כל תנועה בעיניו העייפות. אף אחת לא החזירה לו מבט. הוא רצה להיכנס מבעד לדלת הרופא. ובכל פעם שהיא נפתחה, אפילו כדי חריץ בלבד, הוא הושיט את ידו בתנועה לא מבוררת, בחצי תנועה אפילו לכיוון. איש כנראה לא הצליח להבין במה מדובר, במה הוא מעוניין.

זקנים דוברי רוסית תמכו אחד בשני בהלכם, זה לבדיקת דם אחרונה, לפני שסוגרים את המעבדה, זה לקנות סנדוויץ' מהגברת שהייתה עומדת בדלפק המוזר בפרוזדור, מוכרת לחמניות ממולאות בחסה, עגבנייה וגבינה צפתית ארוזות בניילון או בנייר מגבת, מוגשות על ידי ידיה העטופות בכפפות מנתחים.

הכל היה סטרילי מסביב, הכל היה לבן, והחולה ישב וגסס. הדלת נסגרה ונפתחה, נפתחה ונסגרה, אחיות באו והלכו, התחלפה המשמרת. הוא פקח את עיניו, מלעלע בעפעפיו, זיעה קלה בצבצה על מצחו. הוא היה כל כך שמן. כל כך אהב לאכול פעם. עכשיו הוא לא הבין מה מתרחש. הוא לא הבין למה זה הוא מת פתאום. למה הוא יושב כאן, למה הכל לבן. למה האחיות, למה הרופא. הוא יושב מנומס. איך הוא הגיע לכאן? הוא לא זוכר, משהו עם איציק, שהיה הבוס שלו במסעדה, משהו עם זה שהוא אמר לו ללכת לרופא, אחרי שהתעלף לו בחנות, ולא יכול לעמוד יותר. הוא לא היה חולה מימיו. הוא הצליח לחשוב. "פרצוף, על הפרצוף" שב ומלמל לעצמו. כולם התרחקו. אף אחד לא ישב בכסאות שהונחו ליד הכסא שלו, שאת כל נפחו מילא בגופו, שעטה חולצה אפורה ומכנסי עבודה.

אולי הם חשבו שהוא מסריח. האמת הייתה שהוא נראה רע מאוד. חולה מאוד. לא רצו לנשום את האוויר שהוא נושם. והוא, לעומת זאת, רק רצה לנשום, אבל הרגיש כיצד גופו כבד וקורס אל תוך הכסא, מתאחד עם הכיסא לבלי הפרד.

ברחוב, כולם ידעו, השוק המה אדם. היה זה יום חמישי, והכל היה מלא צבע. היה זה אמנם סוף פברואר, אבל העונה הייתה חמה במיוחד, והסוחרים פחדו שהסחורה תירקב להם על הדוכנים. כבר בפברואר היו זבובים וזבובונים קטנים שהיו מציקים לקונים, ולקחו את מסי הבשר שלהם מהתותים הרכים שעוד נותרו. בקרוב הכל ייהפך למשחה אחת אדומה ומהבילה. נשים עניות, יראות שמיים, עמדו בתור בדוכן שבו אפשר היה לאסוף הכל בקרטונים קטנים, ולשלם בזול. הן יכינו ריבות ומרקחות מכל זה, ואיש לא ירגיש בהבדל. הן אוטמות את האף ועומדות בתור, והוא יושב בכיסא וממתין גם כן.

בסוף היום, שהרי הייתה זאת קופת חולים בסך הכל, ושעריה נסגרו בשעה שמונה וחצי בדיוק, גילו אותו שם עוד מונח על הכיסא כמו שק. "איך לא נפל?" אמרה אחת. "ואיך לא שמת לב?" שאלה אחרת. התחיל ריב. הרופא כבר הלך. חלף על פניו כנראה. הוא כבר לא מלמל "על הפרצוף", ואמנם הצליח שלא ליפול. אין בבניין אף אחד, הכריזה אחת המנקות. האחות לא האמינה לה – אולי בגלל שהיא הייתה רוסייה והמנקה הייתה ערבייה – וירדה לבדוק בעצמה. האחות השנייה כבר נוכחה לדעת שאין דופק, ואין עוד מה לעשות בעניין זה.

היא לא רצתה להושיט את ידיה אל כיסיו ולבדוק את זהותו. היו לה דאגות, אבל זו לא הייתה אחת מהן. אין אף רופא בבניין, הכריזה לבסוף האחות הרוסייה שחזרה מביקור בשתי הקומות. כולם הלכו. היא הושיטה ידיים אל הכיס הימני של המכנס, ששם נראתה תפיחה של ארנק, בעודה מאזנת את האיש בכתפיו. לא הצליחה להוציא. פחדה שייפול ודי. "נחכה לאמבולנס", אמרה ודחפה את האיש, שעיניו היו עתה עצומות. האחות הצעירה יותר וודאי עשתה זאת בזמן שהיא ירדה למטה. כמה זה מוזר. על הכיסא. וכיצד אינו נופל. אולי זהו חסד אחרון, הייתה מעין מחשבה כזו שעברה בראשן של אחת מהן, בלא שתתנסח בדיוק כך.

הפרוצדורה הייתה רגילה, רופא הגיע ישר, מאחר והאחיות אמרו שמדובר כנראה במקרה של מוות בטוח. החולה הורד מכסאו סוף סוף, והושכב על הקרקע. בוצעו פעולות החייאה. האחיות ננזפו על חוסר האונים שגילו בכך שהותירו אותו על הכסא. השוק כבר נהיה אפור בחוץ, ומסעדות ובתי המשקה כבר החלו להתמלא נערים ונערות נלהבים מהזדמנות לשתות ביחד כוסות בירה, לבושים בבגדים צמודים.

המשטרה אמרה שהוא גר לבד. אמו מתה, ואביו מת מזמן. אשתו לשעבר גרה בנתניה ויש להם בן אחד. כל זאת לא נאמר מצד המשטרה, אלא נהיה ידוע בדרך אחת הנשים ששמעה את הסיפור באחד הימים הבאים. גסיסתו הייתה בסך הכל מהירה, מתובלת הזיות מעטות, שהובילו אותו בפרוזדור הלבן של קופת החולים אל המוות. וזאת יודע רק הסופר לבדו.

Fortunato Depero - Ritratto di Clavel 1917

Fortunato Depero, Ritratto di Clavel, 1917

 

מודעות פרסומת

סיפור מהצבא

מאת: אופק קהילה


הסיפור הקצר שלפניכם לקוח מתוך "ירושלים תשע שבע-עשרה", ספרו החדש והשישי של אופק קהילה, שמגייס עתה סכום למימון הוצאתו דרך ההדסטארט.
לגבי סגנון הניקוד המשובש, כותב המחבר כך:
"אני מנקד את כל ספריי בשיטת ניקוד ייחודית שפיתחתי ושמטרתה היא לקרב כמה שיותר את הצליליות של העברית הכתובה לעברית המדוברת. בנוסף, אני מנסה לנקד בצורה שבה הקורא יוכל לקרוא את הספר ולשמוע אותו כמו שאני שומע אותו. ההגמשות התחביריות והלקסיקליות הרבות שאני עושה מחייבות אותי לנקד, ושיטת הניקוד שבו אני משתמש עונה על הצורך לייצר בסיס צלילי חזק ויציב לשפה."

 

WhatsApp Image 2018-06-11 at 9.45.36 AM

צילום: חמוטל מנשהוף

להמשיך לקרוא

הגדר

דיווח בדיוני על ארוע שלא התרחש

 מאת רונה ברנס


האנשים הלכו בלי לחשוב על הגדר שמולם. אחד מהם יכול היה להיות משורר. אבל הוא לא יודע את זה. אחת מהן יכולה הייתה להיות עורכת מהוללת בעיתון, אבל היא לא יודעת את זה. ואף על פי שהם אינם הולכים לכוון הים, הם שומעים אותו תמיד, מלווה אותם משמאל. הם רצו להוציא את מה שהם מרגישים, כי הם חשבו שמה שהם מרגישים הוא חשוב. הם אהבו לראות את כל הצלמים הזרים שבאו איתם, אפילו אהבו לראות את החיילים. את החיילים הם לא אהבו, אבל אהבו לחשוב שאפשר ללכת לכוון הגדר למרות שהם שם.

הגאווה היא דבר יוצא דופן ברגע הזה. היא מאפשרת לך להיות גיבור, כי אם תיפגע הרי שתיפגע כאדם גאה, ואלה תמיד זרעים מבטיחים לסיפורי אגדות. אגדות אינן יכולות להיכתב על אנשים בלי גאווה. אפשר לפתח את הנושא הזה הלאה, אבל איש לא עשה את זה, וכדאי להמשיך בצעדה שעכשיו עוטפת אותם מכל הצדדים. כי הם מצטרפים לעוד אנשים, וגם האנשים הללו הם גאים, למרות שהם לא יכולים היו להיות משוררים, ולא יכולים להיות עורכים מהוללים. אולי אחד מהם יכול היה להיות מנהל מלון. אולי אחד מהם יכול היה להיות שר פופוליסט, או צייר. אולי מישהי יכולה הייתה להיות מורה, אולי אישה אחרת יכולה הייתה להיות פסנתרנית, לו היה לה פסנתר בבית. הם כולם הולכים לקראת הגדר בכוח הרגליים שלהם שנושאות את הגאווה שהם מרגישים, בלי להתעכב עליה. כולם שמחים, אפילו עליזים, בגלל שעדיין אף אחד לא נפצע, ולא נורה אף כדור. המחשבה על הירי משלהבת את חלקם, במיוחד את הצעירים שבהם, אבל גם את הציירים והמשוררים שבהם. העורכת מעט מפחדת.

הרופאה הייתה רוצה שכל זה לא יהיה הכרחי. היא רואה את החיילים מולה, ואין לה חמלה עליהם כמובן, מפני שהם האויבים שלה, ובגללם היא תקועה במקום הזה, והם מייצגים את כל מה שאינו הוגן בעולם. היא לא חושבת על אשמים בדרך כלל, היא עושה את עבודתה בדרך כלל, אבל עכשיו כשהסיטואציה כל כך ברורה, ויש גדר, ויש חיילים, ויש שמיים בהירים וכחולים יפים כל כך מעל עשן הצמיגים השחור, קשה שלא לחשוב על כל הדברים האלה, וקשה שלא להרגיש את הרגליים נושאות אותך על רגשי הגאווה, ואפילו השנאה. הרופאה החליטה שלא להתקרב. בכל זאת חששה מן הירי, ובכל זאת, היא יודעת במה כרוך המוות, והיא לא רצתה לעזוב את השמיים האלה שהיא רואה עכשיו. היא הסתכלה על קבוצות הצעירים ממשיכות, ועמדה בינתיים בין האוהלים הרבים שהוקמו מול הגדר על ידי הזקנים, שישבו במעגלים ושתו קפה, ודיברו עם תנופות ידיים.

היה עדיין יחסית מוקדם בבוקר. אף אחד לא הזמין אותה לשבת, והיא לא התכוונה לנסות להתחבב על איש. לפתע היא זיהתה את חברתה, זאת שיכולה הייתה להיות עורכת מהוללת. היא הייתה עם המצלמה שלה, והלכה עם המשורר. הם נופפו  לה לשלום בצורה שנראתה לה מעט מוגזמת, והמשיכו לגדר. היה משהו משכר בתחושה הזאת, שהכירה, של העמידה בחוץ אל מול התנאים המוחלטים שלא אפשרו לאף אחד במקום הזה להיות מרוצה. זוהי חלקת אדמה מקוללת, היא חשבה, מהמהמת לעצמה שורה שהכירה משיר שאהבה. אין יציאה מכאן. אין מחשבה מכאן. היא הייתה רוצה להיות עכשיו בירדן, במצרים, הכי הייתה רוצה להיות בלבנון, אף על פי שגם שם המצב נראה בלתי מבטיח. היא ניסתה להבין. היא התבוננה בקבוצות. היא הרגישה גאווה. לא היה לה מה לעשות נגד זה. היא הרגישה שאולי זה לא במקום, שעוד מעט יתחיל הירי, אבל היא הרגישה כאילו היא בסרט, ותוך כדי שהיא הרגישה את עצמה מרגישה כך, היא הבינה שזוהי הרגשה מאוד מטופשת. אבל היה בזה משהו ממכר.

ואז הגיעו עוד אנשים, והשמיים היו כחולים ויפים. וזה היה יום מושלם. ואז התחיל הירי, ואנשים התחילו לרוץ. היא התכופפה כדי לא לקבל בטעות כדור בראש, למרות שהיא לא ידעה מה הן הוראות האש של החיילים. היא הלכה לעמוד מאחורי אחד האוהלים. היא הסתכלה כל הזמן. היו יריות, היו רימוני גז, היה המון עשן שחור סמיך מצמיגים בוערים. ומדי פעם היא ראתה אש בשמיים בצבע כתום אדום שחור. מקסם שווא.

היא לא הייתה רופאה באמת. רק יכולה הייתה להיות רופאה. היא בוודאות יכולה הייתה להיות רופאה לו הייתה בירדן, או במצרים או בלבנון, היא הייתה בטוחה בזה. אבל במצב שלה כאן היא הייתה אחות, ואפילו לא אחות מקצועית ממש. המשמרת שלה הייתה צריכה להתחיל בעוד ארבעים דקות, וצריך היה עוד למצוא דרך להגיע לבית החולים, שאמנם לא היה רחוק, אבל בכל זאת הייתה צריכה ללכת ברגל, ויש הרבה מהומות, והיא לא רצתה לאחר, כי יש אנשים שמחכים לה. אבל היה קשה לה להינתק מכל מה שקורה, היא לא יכלה שלא לשאול את עצמה מדוע היא איננה שם עם בני גילה, מדוע היא לא הולכת לגדר אלא עומדת פה מאחורי האוהלים של הזקנים. היא כעסה על עצמה, אבל בכל זאת לא יכלה להיפטר מחוסר הרצון להתקהל עם כולם. זה לא היה הוגן. היא לא אשמה במצב, והיא לא צריכה ללכת עם כולם. היא אמנם הרגישה שהיא שונאת את החיילים, ולא הבינה מה כל כך קשה לתת לאנשים האלה לעבור את הגדר, מה היה כל כך קשה לתת להם לעבור את הגדר, ולתת להם לשוב אל הבתים שלהם. זה היה טיפשי שאי אפשר היה לעבור את החיילים היהודים. אבל היא ידעה שאי אפשר לעבור את החיילים היהודים, והיא ידעה שהיא בעצמה, לו הייתה מתקרבת לגדר הייתה מתה. גם זה נראה לה טיפשי, אפילו לחשוב על זה נראה לה טיפשי.

היא הסתכלה לכוון כפות הרגליים שלה, וראתה את שמלתה השחורה הנגררת מאחוריה מעט יותר מדי, מכסה את בהונות רגליה הבולטות מבעד לסנדל שנקרע מאחור ועתה הודבק והוחזק באמצעות שרוך. גם זה היה טיפשי.  גם אביה היה טיפשי, היא חשבה פתאום, וגם כל מה שהיא יכולה לעשות בעולם הזה הוא טיפשי טיפשי טיפשי. הדבר היחיד שלא היה טיפשי במה שהיא עושה בעולם הוא לעזור לאנשים מסויימים בבית החולים. זה לא היה טיפשי. לא היה טיפשי לעזור לחיים, לא היה טיפשי להתקדם בחיים. לא היה טיפשי לספר לילדים קטנים על מקומות יפים שבהם לא ביקרה מעולם, ולומר להם שאולי הם יוכלו לבקר בהם. אבל היא לא יכלה להיפטר מרגש הגאווה המטופש, הטיפשי, שהיה מנקר לה בראש, והיא התחילה לצעוד חזרה אל העיר, מתרחקת מאוהלי הזקנים, מתרחקת מחבורות הצעירים, מתרחקת מצלילי הירי והאש, במהירות הרבה ביותר האפשרית. בכל זאת, לא רצתה שיירו בה. היא התרחקה, הגיעה אל פאתי הכביש והתחילה לצעוד. אף אחד לא הסתכל עליה, כרגיל, והיא הרגישה לבד ביום היפה הזה. כל זה בעצם לא היה משנה, ובסוף היום תיאלץ לחזור לביתה ולאביה, שיביט בה ובשמלתה השחורה ובסנדלה הקרוע, ולא יחייך אליה לשלום.

 

Munch - the-sun-1916

אדוארד מונק, השמש, 1911–1916

שלום למשוררים

היום אנשים כבר לא אומרים שלום זה לזה.

זה קורה מכל מיני סיבות. אחת מהן, בושה להודות בכך, היא הרשתות החברתיות. העובדה שכולם כביכול כבר מכירים את כולם, כבר עוקבים אחרי כולם. ויש כמובן את אלה שעוקבים אחריהם יותר. הם וודאי שלא אומרים שלום. הם לא יודעים שום דבר על אף אחד שעוקב אחריהם. זה מאוד מסתורי.

אבל עיקר העניין הוא שזה לא מנומס.

אתמול השתתפתי באירוע שירה. הגעתי לברך את המשורר, ולקרוא משיריו לפני קהל. למרבה השמחה היה קהל רב. זה מצויין וטוב. בתום הערב הרשמי, ישבתי עם מעט חברים, אחרי שהחמאתי לאחד המוזיקאים שהופיע, וסיפרתי לו שבוריס שץ באוטופיה שלו ("ירושלים הבנויה") לא היה נותן למוזיקאי לנגן בחברת המופת שלו מבלי שהקהל ייתן לו את מלוא תשומת הלב.

הייתי במצב רוח דידקטי!

להמשיך לקרוא

נונשלנטיות קדחתנית והומור

על ספרה השני של חיה לוי, "אחת חיה" (שירה)

מאת: רונה ברנס


יש משהו ישר להפליא בספרה החדש, השני, של חיה לוי (לשעבר סדן). אכן, "לשעבר סדן", והדבר נוכח מאוד בספר. סיפור הגירושין של המשוררת מרחף כמו הד מעל הספר כולו, לא בצורה מתלוננת, לא בצורה מתפנקת. ההיפך הגמור – בצורה הפשוטה ביותר – מרחף כמו הד, כמו כאב בלתי מושג, בלתי נתפס במובן המוחשי, אבל נמצא תמיד:

" אֲנִי יוֹדַעַת אֵיךְ קוֹרְאִים לִי / קוֹרְאִים לִי אֵקוֹ ", היא כותבת באחד השירים. " תֵּכֶף יֵעָלֵם גּוּפִי וְיִשָּׁאֵר רַק הֵד".

אהבה שאבדה, הזדמנות שהוחמצה, חיים שלמים שנחיו. אבל זהו סיפור אופטימי. והאופטימיות שלו מורגשת תמיד, אפילו במצבים הקשים ביותר בספר, שבו המשוררת מנסה ללמד את עצמה איך לחיות: " אָמַרְתִּי / שְׁלוֹמִי טוֹב / וּשְׁלוֹמִי הָיָה מְצֻיָּן/ אֲבָל שְׁלוֹמִי לֹא הָיָה טוֹב/ וְלֹא מְצֻיָּן / וְלֹא הָיָה אֲפִלּוּ מִי שֶׁיָּבוֹא/ לֹא הָיָה אֲפִלּוּ מִי שֶׁיָּבוֹא או לֹא יבוֹא."

להמשיך לקרוא

הקובץ הספרותי עירובין ג': הצצה וטריגר

 

הודעה לקהל הקוראים והקוראות!

הקובץ השלישי של סדרת הקבצים לספרות ולאמנות "עירובין" ראה אור זה עתה בירושלים ומופץ ברחבי הארץ ובאינטרנט.

במקביל להפצה הרגילה, הושק קמפיין הדסטארט לתמיכה בהוצאת הקובץ הבא באמצעות רכישת הקובץ החדש, או לחלופין – באמצעות רכישת הקבצים הקודמים, או תשורות יפות אחרות.

אנו מאיצים בכם להיכנס ולהתרשם…

cover eyruvin 3 שער עירובין ג .png

white

להמשיך לקרוא

פרגמנטים ליום בשבוע

ארבעה קטעים שיש לקראם כנפרדים לחלוטין.   מאת: ת. עמית

סנדרה

היא התבוננה עכשיו במכונה במבט פחדני קצת ואולי גם מתוסכל. היא ידעה שזוהי רק הראשונה, ואחריה יבואו עוד הרבה. אחת הקופאיות האחרות אמרה לה אתמול בחמת מיאוס (מחווה גופנית שהיא קינאה בה) שהסופר רק מנסה להרוויח זמן, ומנסה למנוע הפגנות המוניות. אם יטפטפו אותן ככה, אחת אחת, לאט לאט, לא ייצאו לרחוב. זה היה במקום לפטר את כל הקופאיות במכה אחת בכל הארץ, ולהחליף אותן במכונות האלה.

זה היה לה מאוד מובן בסופו של דבר. זאת הייתה כמעט קלישאה. היא לא בדיוק ניסחה לעצמה את הדברים באופן זה, אבל המחשבות שלה נעו בצורה הכללית של הדברים האלה. מאות אנשים יאבדו את העבודה שלהם בסופו של דבר, ובכל הסוּפרים יהיו לנו מכונות, רק מכונות. ולא יהיה את מי לשאול על מבצעים, ולא יהיה מי שיציע מבצעים (או שאולי המכונה גם תדע להציע מבצעים וגם תדע לענות על שאלות – אבל תמיהות אלה שנכנסו מייד לראשה של סנדרה, עזבו כלעומת שבאו), ולא יהיה מי שישאל אם צריך שקית, נייר או פלסטיק. מכונה לא יכולה לעשות הכל, סנדרה חשבה, אבל אולי היא כן יכולה לעשות את מה שהיא עושה.

סנדרה ניסתה לחשוב על מה מכונה לא יכולה לעשות, והתקשתה. לבשל – גם מכונה יכולה ללמוד. לסרוג – גם. לחשב חשבונות – גם. מכונה לא יודעת להתאפר, לפחות סנדרה עוד לא ראתה מכונה שמאפרת, והיא גם לא יודעת לבשל כל פעם בצורה קצת שונה, והיא גם לא יודעת לקרוא ספר ולהינות מכוס קפה. אבל מה הטעם בזה?

עכשיו בכל יום שבו סנדרה נכנסה אל הסופר היא שאלה את עצמה מתי יפטרו אותה, ומי יעשה את זה. אחמד נחמד מדי, וקשה לה לדמיין אותו מפטר אנשים. זאת בטח תהיה ציפי, היא הגיעה למסקנה. המכונה הספיקה בזמן הזה לקבל מישהו ולהעביר את כל המוצרים, סנדרה חלמה בהקיץ, ולכן הלקוח עבר אליה.

 

להתווכח

לאחרונה נודע כי צה"ל דורש לפנות 300 אנשים מבתיהם בבקעת הירדן. ערבים. הדבר שהיא חשבה עליו, כשקראה זאת באחת הכותרות הקטנות, היה שהיא לא יכולה לדמיין שצה"ל ידרוש ממנה דבר-מה. מה ידרוש ממנה ואיך יגיע אליה. היא מוגנת בתוך ביתה, בשכונה בורגנית יחסית בירושלים.

ובעיקר היא לא יכולה לדמיין את עצמה מתווכחת עם חיילים. אין טעם להתווכח עם חיילים.

 

Study_of_a_nude_by_Matisse

אנרי מאטיס, רישום של עירום, 1899. מתוך ויקיפדיה

רבי עזריה

כמה בכה לבדו בפינה מוסתרת שמצא לעצמו רבי עזריה, על שלא יכול היה לסיים את תלמודו היומי. רק דף אחד רצה היום, דף אחד, אבל לא יכול היה מפני שהתרכז בפרפרים, ובאור השמש, ובנשים ובגברים שמסביב. הוא לא הבין מדוע הוא אינו יכול להשתחרר מכל אלה, ומדוע בכל עת שהוא פותח את הספר הוא מוצא עצמו נרדם מיד. הוא ניסה באולם הקריאה למטה, וניסה באולם הקריאה למעלה, ועבר באמת מצד לצד, עד שלא יכול היה יותר. שעה ארוכה הוא אחז במתג האור שמעל שולחן הקריאה בכוונה לכבות את האור סוף סוף, והיה מביט שעה ארוכה במילים הכתובות בספר העבה, מילים שהוא הכיר היטב, שהוא ידע, שהוא הכיר, כמה הכיר, הוא! כמה הכיר. אבל לא זכר עתה כמעט דבר מהן. הוא כיבה את האור, וסגר את הספר העתיק, וקם ממקום מושבו, הוא וחלוקו השחור, וזקנו הלבן, וירד חזרה אל כיוון הכניסה.

 

דבר אכזרי

דבר אכזרי זה אמנות. העתקה של הבנות בלתי נסבלות אל האחר, ההתעקשות על כך שגם הוא יבין את מה שאתה הבנת.  זה דבר אכזרי. קצב הנשימות בעודך עולה במדרגות, המצמוצים של העיניים. הסבל שנגרם לך מצפייה ממושכת בטלוויזיה, או מציתות לשיחות אקראיות באוטובוס. האמן הוא אדם אכזרי.