פואמת המשמעות הקטנה

מאת רונה ברנס


האמנות היא מילה בלבד

ואין לה כל משמעות

get_eyruvinget_eyruvin

המשורר היא מילה בלבד

ואין לה כל משמעות

get_eyruvin

נשיא המדינה

ראש הממשלה

אין לה משמעות

get_eyruvin

מישורי המלח הגדולים

ערוצי הנחל

שפילת החוף

get_eyruvin

עם ישראל

עזרת השם

get_eyruvin

יצירי דמיון

עצי האורן מחפים על טיסת החשמל

בכבלי נחושת

בתוך אוויר הלילה הקריר

קירות לבנים

חלונות מחופים

אלומיניום

משמעות היסטורית חומרית של מעמד הביניים

get_eyruvin

סבלנות

get_eyruvin

נשים לבנות בסינרים

אופות עוגות אנגליות

בתבניות מעוגלות

מתבדרות בשיחות

get_eyruvin

חיילים

מדים מגוהצים

get_eyruvin

קפה עם קוביית סוכר

כפית מונחת בקערית קריסטל

ארונות עץ

שידות

מפה רקומה לעיטור ול-

הרחבת הרושם

ותוספת רום לחיזוק העצבים

get_eyruvin

אין לזה אפשרות לפעול עלי-

נו

היסטוריה לאומית

היסטוריה מקומית

get_eyruvin

גם זה יש

get_eyruvin

נחישות

הלב נחמץ

נשבר

ליבנו עם המשפחות

עם המשפחה

אויבינו

פשע מתועב

get_eyruvin

כל אדם

חיות אדם

כל עם ישראל

get_eyruvin

*

get_eyruvin

חשמל היא מילה

ואין לה כל משמעות

(אלקטרונים מתרוצצים בגבולות האפשרות)

כמו לוטוס צף באגמון קטן בגינה פרטית מאחורי

עיקול שביל הגישה

לאחוזה

get_eyruvin

יש לי דמיון מוגבל

get_eyruvin

שמש

ענן

יש במה להתגאות

בים

get_eyruvin

כתר       סגר

רצועה

אישורי עבודה

מנוחת חג

מנוחת צהריים

חדשות הערב

הפסקת פרסומות

get_eyruvin

*

תל אביב היא עיר קטנה

עזה הייתה עיר קטנה

שכם הורודה, יריחו הצהובה

בינות להרים המובילים אל הבקעה

get_eyruvinget_eyruvin

חאלב הייתה עיר

במישורים הפוריים של סוריה התחתונה

get_eyruvinget_eyruvin

משכילים פותחים שערים

אוחזים בספרים

דוברים שפות

מתי כל זה יכול היה להיות?

get_eyruvin

נפתח המחסום למעבר סחורות

מעבר תרופות

מטוסים מפציעים מעל הגגות

עד ירדן

ועד גבול מצרים

get_eyruvin

ראש הממשלה נוסע

בשיירה ברחביה

אל מעון ראש הממשלה

get_eyruvin

נשיא המדינה פוסע

בטלביה

אל מעון נשיא המדינה

get_eyruvin

מעבר

לזה יש

קיץ שחוזר על עצמו כל שנה.

רצפות שבנו ערבים בשנות החמישים

לקבלן יהודי בתחילת דרכו

שהקים שכונה חדשה בירושלים

get_eyruvin

 

_DSC0065_s

מתוך תערוכת היחיד "הצצה מצמררת" – רונה ברנס אוצרת חומרים קיימים , גלריה בצלאל 7, ירושלים, 2015

 

 

'מנגינה מתגוררת בראשו של אדם'

קטעי סיפור מאת נועה גולן


 

(-)

כשאדם נולד קשה לדמיין את הרגע שבו יחליט לשכב במיטת בתו הקטנה (כיוון שרגליו כושלות והוא אינו מסוגל לעלות למיטתו שבקומה העליונה) ויסרב לצאת ממנה חודשים ארוכים.

(-)

כשאדם נולד מתחברות כל הנקודות בעולם לרגע אחד ומיד מתפזרות. משך כל חייו ינסה אדם להשיב אותן למקומן (במרדף אחר כל הדברים שיכול היה להיות) וייכשל. מנגינה מתגוררת בראשו של אדם כל תקופת חייו והוא מחיה אותה בכל תיפוף אקראי על שולחן, בכל טיפוף צעדים על אספלט בשעה מאוחרת, בכל אנחת ייאוש קצת-ארוכה-מדי, בתוך כל נעימת אמבולנס שישמע.

(-)
בערב שישי או בערב חג, מוחו של אדם מסרב לשתף איתו פעולה. הארוחה שהוגשה למיטתו עומדת מיותמת והוא מרגיש את רגליו נשמטות ממנו על אף שלא עשה בהן שימוש כבר שעות. אדם מנסה להתרומם אך לא זוכר כיצד. הוא יודע שהשנה היא שנת '83 ולא מבין למה ילדיו מתעקשים לערער על הידיעה הברורה הזו ומזמינים אמבולנס. אדם מתנגד בתוקף ומעלה, כנראה, טיעונים טובים לכך, אך ילדיו לא מכירים את השפה בה הוא מדבר וגם הוא לא.

(-)

דמעות בעיניו של אדם מזדקן במחלקה הנוירולוגית. זיפים כסופים צומחים על שדות המרעה שבפניו (מעולם לא נתן להם לגדול בעבר). הוא לוגם בדממה מרק חיוור. כשאדם נולד קשה לדמיין את הרגע שבו ישיט דמעות יהלום גדולות בקערת מרק מפלסטיק במחלקה הנוירולוגית.

(-)

כשאדם מתבגר קשה לדמיין שישוב להקיץ משנתו ביבבה קולנית. באמצע הלילה מבקש אדם מזדקן מאח בית החולים לקלח אותו. כשאדם מזדקן צצים לפתע כיסאות כתר לבנים בתוך מקלחות. כל הלבבות ששבר לפני שנים פועמים בלחן שונה והוא אינו מצליח או מעוניין לשמוע אותם, אלא את ליבו, המפורק למרכיביו. הנקודות מוסיפות להתרחק זו מזו בכל שעה – החל מרגע לידתו, דרך הולדת ילדיו ועד לכניסתו של אדם לחדר 65 במחלקה הנוירולוגית.

(-)

אדם יושב על מיטה במחלקה הנוירולוגית ומתאמץ לזכור את ריחה של האישה הראשונה שאהב אבל כל שעולה בראשו הוא שם הכלב שהיה לו.

האישה הקולנית בחדר הסמוך בטוחה שבתו היא בתה. היא שואלת בחיוך ששמור לדמויות מצוירות מתי נגמר הסבל והאם אלוהים שכח ממנה. "ביום חמישי זה ייגמר, דיברתי איתו, הוא לא שכח" מבטיחה הבת שאינה שלה, מתאמצת שלא לאכזב. האישה מביטה בה במבט חלול ופורשת ידיה לחיבוק. היא מדיפה תערובת ריחות של זיקנה וקרם ידיים במבצע. שיערה המלבין מתחכך באפה של הבת שממלמלת חג שמח ומרחרחת את הצעיף בצאתה. כשתשוב לחדר 65, תביט הבת בחמלה באדם הישן, שהוא גם אביה וגם אמה וכבר זמן רב לא מסוגל למלא אף אחד מהתפקידים.

(-)

אדם מסתיר כל חייו מחשש לפגיעה בשמו הטוב. כשהמילים שבמוחו מתפרקות לו בפה ושלל הברות חסרות משמעות מתפזרות בחלל המחלקה, ילדיו לוחשים לרופאה חלק מהסודות שטרחו ללקט לאורך השנים. הוא כועס. כשיחזור לחבר משפטים יבקש מהם ללכת לתמיד. ילדיו של אדם עוזבים את חדר 65 ויודעים שישובו מחר. אדם נעלב כשמקשיבים רק לבקשה הזו שלו. הוא לא יודע אם ישובו.

(-)

נר שלישי של חנוכה במחלקה הנוירולוגית, גברים בכובעים שחורים שרים "מעוז צור" ליד עמדת האחיות ומחלקים סופגניות מצומקות לתושבי המחלקה. אדם משנן בראשו את החנוכיה שעמדה בבית הוריו, את סימני החלודה שאכלה בה לאורך השנים ואת כתמי השעווה שצלקותיהם ודאי עדיין נמצאות על אדן החלון. הוא אוכל ברצף שלוש סופניות – לזכר הוריו ולזכרה של החנוכיה.

(-)

אדם נשען על בתו ומתקדם בצעדים מגומגמים אל השירותים. הם נראים כמו זוג שצועד אל החופה. היא מנסה למנות את מספר הפעמים בהן הייתה יכולה לצלוח את המסלול הזה הלוך ושוב בעצמה לפני שאביה היה מגיע לסופו. אדם מתנשם ובתו נושמת עמוקות.

(-)

אדם חולם על בריחה ועל אנשים שאינם עוד. רגליו כואבות והוא מפציר בבתו שתחזיר אותו למיטתה (שם הוא לא חולם על בריחה). הבת מסבירה שהיא לא המכריעה בנושא, היא לא הביאה אותו לכאן והיא אינה יכולה להוציא אותו. הוא מביט במנת הפלאפל שהביאה לו בבוז וטוען כי לא אכפת לה ממנו, מהאינטרסים שלו, מהתזונה שלו, שהיא הגורם לכך שהוא עדיין נמצא בבית החולים. סכר נפרץ בדיבורו והוא מסביר לה שהסיבה לכל הפרידות שלה היא שכל כך קשה לאהוב אדם שמסרב להקשיב פעם אחר פעם.

(-)

אדם מתקשר להתנצל בפני בתו. הוא אומר כך: "אני מצטער שכעסת עליי".

(-)

אדם מתגעגע לכלב שפעם דאג לו. הוא קורא לו בלחישה, כמו שקוראים למישהו רחוק שמזהים באולם קולנוע חשוך, אבל החדר מואר והכלב כבר איננו. אדם מתקשר לבנו לעדכן אותו בגעגוע שעלה בו והבן מתאמץ לנחם את אביו על האובדן המחודש.

(-)

כשכלב מזדקן הוא נעשה מהורהר יותר, עיניו עצובות ועכורות והוא עומד בפינת החדר ובוהה בבעליו מרבית שעות היום. כשאדם מזדקן הוא שוכב במיטתו ובוהה בכלבו מרבית שעות היום. אדם מזדקן וכלב מזדקן לא מצליחים לדאוג יותר זה לזה והילדים צריכים לקחת אותם לרופאים ולטמון חצאי כדורים בתוך קערות האוכל.

(-)

אדם מזדקן לומד ללכת בעצמו. אח מתלמד מוחא לאדם כפיים כשזה חולף על פניו. אדם שומר על ארשת פנים רגועה מתוך אמונה שלמה שהוא יכול היה ללכת כל הזמן הזה, פשוט לא ראה צורך בכך.

הוא גורר הליכון משומש על רצפת בית חולים וסולד מהמחשבה על ידיים מזדקנות אחרות שאחזו בהליכון לפניו. הוא מחייך בנימוס אל האישה הקולנית ששואלת אם יום חמישי כבר הגיע.

 

 

עופר ללוש - דקל בנוף 1983 - לטקסט של נועה גולן

עופר ללוש, דקל בנוף, 1983, צבע מים על נייר. צולם מתוך הספר "אופקים רחבים – 120 שנות אמנות ישראלית" (עבודות נבחרות מאוסף גדעון עפרת)

 

נועה גולן, בת 22, היא סטודנטית לפסיכולוגיה ומשפטים באוניברסיטת תל אביב. זהו קישור לעמוד הפייסבוק שלה.

'זו אני הלא משוררת': שני שירים חדשים מאת חיה לוי

חיה לוי


נמאס לי להיות משוררת

נִמְאָס לִי לִהְיוֹת מְשׁוֹרֶרֶת
מָחָר אֶנְהַג בְּמַשָּׂאִית
אֶרְאֶה אוֹתְךָ בָּרְחוֹב, אֶשְׁרֹק לְךָ בְּחֻצְפָּה
וְאוּלַי גַּם תָּבוֹא אִתִּי, לקבינה
זוֹ אֲנִי מַלְכַּת הַכְּבִישׁ
עִם אַהֲבָה גְּדוֹלָה וּבְלִי שׁוּם הִתְנַצְּלֻיּוֹת
אַף אַחַת לֹא יְכוֹלָה לְהַגִּיד לִי מָה לַעֲשׂוֹת פֹּה
אֲנִי מוֹבִילָה עַגְבָנִיּוֹת, מְבִיאָה לַשּׁוּק, מִסְתַּכֶּלֶת מִלְּמַעְלָה
זוֹ אֲנִי הַלֹּא מְשׁוֹרֶרֶת, אֲנִי אוֹכֶלֶת מִלִּים שְׁלֵמוֹת לַאֲרוּחַת בֹּקֶר

*

הַגֶּבֶר הַזֶּה לֹא קָרָא סְפָרִים, וְלָכֵן
לֹא יָדַע שֶׁהוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת עָצוּב אֲבָל
הָיָה עָצוּב אוֹ הָיָה לוֹ מַר אוֹ שֶׁכָּאַב לוֹ הַגּוּף
אוֹ שֶׁשָּׂמַח אוֹ שֶׁצָּחַק אוֹ שֶׁבִּשֵּׁל עָלִים וּבָצָל
הוּא לֹא הָלַךְ לְבֵית סֵפֶר אָז לֹא הָיָה מִי שֶׁיְּשַׁקֵּר לוֹ
הוּא שָׁמַע הַרְבֵּה הַטָּפוֹת מוּסָר וְאַף פַּעַם לֹא הֶאֱמִין
הוּא הִתְגַּעְגֵּעַ לִדְבָרִים רָעִים וְשָׁכַח חֲלוֹמוֹת

הָאִשָּׁה הָזו לֹא קָרְאָה סְפָרִים, וְלָכֵן
לֹא יָדְעָה שֶׁהִיא צְרִיכָה לִהְיוֹת עֲצוּבָה אֲבָל
הָיְתָה עֲצוּבָה אוֹ שֶׁצָּחֲקָה אוֹ שֶׁבִּשְּׁלָה עָלִים וּבָצָל
הִיא לֹא הָלְכָה לְבֵית סֵפֶר אָז לֹא הָיָה מִי שֶׁיְּשַׁקֵּר לָהּ
הִיא שָׁמְעָה הַרְבֵּה הַטָּפוֹת מוּסָר וְאַף פַּעַם לֹא הֶאֱמִינָה
הִיא הִתְגַּעְגְּעָה לִדְבָרִים רָעִים וְשָׁכְחָה חֲלוֹמוֹת

חַיֵּיהֶם הָיוּ כְּרוּכִים זֶה בְּזֶה כְּמוֹ פֹּאֲרוֹת

קובץ רביעי בסדרת עֵירוּבִין לספרות ואמנות: הודעה והשקות

עירובין ד', קובץ ספרותי, 164 עמודים, 45 ש"ח


בימים אלה יוצא לאור הקובץ הרביעי בסדרת "עירובין" לספרות ואמנות, וכרגיל, אתר "אשפתון" משתתף בשמחה, ומתכבד להזמינכם לשתי ההשקות הראשונות המתוכננות.

הראשונה תתקיים בירושלים, ב-28.3.19, בשעה 20:00, ב"מקום לשירה", רח' המערבים 9

השנייה תתקיים בתל אביב, ב-17.4.19 בשעה 19:30, ב"תולעת ספרים", רח' מאז"ה 7

הקובץ החדש עשיר במיוחד, וכולל סיפורים, מסות, שירים, ריאיון, פואמות ותרגומים, ביחד עם אמנות דיגיטלית, צילום, קולאז', רישום וציור.

כריכה קדמית עירובין ד.png

דימוי: חן כהן, ללא שם, 2014

מה בקובץ?

תרגום ראשון לעברית של הסופר הפולני סטניסלב וינצֶנץ, שכונה "הומרוס של הרי הקרפטים". על אף שהוא עצמו לא היה יהודי, וינצנץ הִרבה לכתוב על דמויות יהודיות וגם על בני לאומים קטנים אחרים בתקופה שבין מלחמות העולם. סיפוריו פותחים חלון נטול-סנטימנטליות לעולם רב לאומי ומבולגן שלא יחזור עוד. במרכז הסיפור חבורת בעלי עגלות יהודים, אמונותיהם ושיחותיהם המשונות לעיתים, שמערבות ענייני פרנסה עם דיונים תיאולוגיים. התרגום מפולנית נעשה על ידי עילי הלפרן.

שירה סתיו במסה חדשה על המשורר יעקב ביטון ועל עמדת התבוסה העמוקה – הכלכלית, הלאומית והרוחנית – שבבסיס כתיבתו ותפיסת עולמו. באמצעות עיון מחודש בשירתו של ביטון, אחד הבולטים והמשפיעים בשדה השירה העכשווית, מציעה סתיו מודל חלופי של שירה שאינה נכנעת לכלכלת האינטרסים של עולם הספרות, שאינה ניתנת לתרגום ושמאתגרת את הייצוג הלאומי. אחרי הכול, לא כל המשוררים רוצים להיות פרצופים על שטרות כסף…

שירים חדשים של ענת זכריה (שריאיון איתה מופיע גם כן בקובץ), נוית בראל, רעואל שועלי, שי מנדלוביץ', מיתר מורן, קובי חיינה, עומר ויסמן ועוד.

תרגומים חדשים של ריינר מריה רילקה וג'ון דון, מאת חתן פרס ישראל לתרגום, פרופ' שמעון זנדבנק, ותרגומים של מעין איתן ושירה סתיו לשיריהם של המשוררת הקנדית קארן סולי ושל המשורר האמריקאי אושון וונג.
על הכריכה מופיעות האמניות חן כהן ולירון כהן, שמלוות את הקובץ ביחד עם האמנים גאיה קולמן, דנה דרויש, אלי מגזינר, רות פתיר, נטלי אילון, אור פורת ונדב יהל.

עריכה: אמיר מנשהוף, רונה ברנס | עיצוב ואוצרות: אוהד חדד

הקובץ רואה אור במסגרת עמותת בר-קיימא לתרבות, אמנות, מוסיקה ושלום (ע"ר) ובתמיכת בית שלום עליכם בתל אביב, מכון הספר הפולני, ותומכים נוספים

לרכישת הקובץ החדש וקבצים קודמים לחצו כאן

לפרטים נוספים:  eyruvin@gmail.com

השקה ירושלים עומדתהשקה תל אביב עומדת

הספרייה לפילוסופיה

סיפור קצר מאת רונה ברנס

∗ הופיע לראשונה בכתב העת "מאזניים", ספטמבר 2018, בעריכת מתן חרמוני


הספרנית לא יכלה להעלות בדעתה את כוונתי האמיתית כשניגשתי אליה לבקש דפי טיוטה. היא התעניינה בי ובמעשיי ובעניין האינטלקטואלי שלי בספריית פילוסופיה עד כדי כך שמיד החלה מכרכרת סביב, מתחנחנת במידה מסוימת, מציעה לי עזרה מסוגים שכמותם לא ביקשתי מעולם.

ואמנם, מפליא הדבר שהרחקתי והגעתי כל הדרך אל בניין הפילוסופיה והאתיקה שבאוניברסיטה, ששם הייתה מצויה הספרייה הזאת. לא זו בלבד שהבניין מרוחק ביותר מכל נקודה שהיא בקמפוס, אלא שכל צרות העולם דומה שאופפות אותו. הוא ניצב לבדו מבודד על הגבעה הצחיחה ביותר במרחב הנראה, בלי שמץ של צל או עץ שיסייע לבאים, למתעניינים ולסקרנים חסרי הבינה, בינתיים.

להמשיך לקרוא