ראיון עם אישה אחת, פרופסור למשפטים באוניברסיטת חיפה, שהחליטה לא לשתוק בפני המצב שבו ראש ממשלה חשוד-בפלילים מרכיב ממשלה, ממנה מבקר מדינה, ובינתיים, מצטיין בהתחמקות מן הדין

---

נויה רימלט, פרופסור למשפטים המלמדת באוניברסיטת חיפה, החליטה לעשות מעשה. ביום ראשון השבוע החלה רימלט סדרה של משמרות מחאה מול בית ראש הממשלה כנגד התנהלות בנימין נתניהו על רקע חקירותיו המשפטיות. הכוונה היא להפגין נוכחות רציפה בכל יום ראשון, ולהזכיר, כפי שציינה רימלט בפוסט בפייסבוק לקראת המשמרת הראשונה, שיש "להילחם על כך שהחשוד בפלילים לא יהיה במעמד לחרוץ את גורלה של מערכת המשפט." (קישור לעמוד של רימלט)

משמרות המחאה מתוכננות להתרחש בכל יום ראשון בשבועות הקרובים החל מ-8:30 ועד 17:00. בסך הכל מתוכננות המחאות להתקיים במשך שישה שבועות.

ספרי בבקשה על עצמך, ועל הרקע שלך כאקטיביסטית

אני חוקרת ומלמדת בנושאים של שוויון מגדרי. מעצם היותי פמיניסטית תמיד הייתי מעורבת באקטיביזם למען קידום שוויון מגדרי.
למשל, לפני מספר שנים ניסחתי הצעת חוק מקיפה לרפורמה בהסדר ההפלות הישראלי. במרכז הרפורמה עמדה ההצעה לתת לאישה זכות להחליט על הפסקת הריונה בשלב הראשון של ההריון. כרגע המצב הנוהג בישראל הוא שאין לאישה זכות בחירה כזו כלל. אישה שרוצה להפסיק את הריונה צריכה לפנות לועדה להפסקת הריונות וזו יכולה לתת לה אישור על בסיס אחת מארבע עילות המנויות בחוק העונשין. רצון האישה אינו עילה רשמית בחוק, אלא ניתן לאשר הפלה רק מטעמים של חשש לבריאות האישה, חשש לבריאות העובר, גיל האישה, היותה לא נשואה או נסיבות פליליות כגון אונס או גילוי עריות. המטרה היתה לבסס את זכותה של אישה לחופש בחירה ושליטה על גופה, לפחות בשלבים הראשונים של ההריון, כפי שמקובל במדינות מתוקנות רבות אחרות.
ההצעה הונחה על שולחן הכנסת על ידי ח"כ זהבה גלאון, אבל נתקעה שם.

הייתי גם חברה בקבוצה המייסדת שהקימה את 'נשים עושות שלום' בשלהי מבצע צוק איתן בשנת 2014 ומעורבת מאוד בפעילות התנועה בשנה הראשונה להקמתה.

ספרי על הפרויקט הנוכחי שלך, ההפגנות מדי ראשון – על מה מדובר?

ביום ראשון האחרון (19 במאי 2019) קיימתי משמרת מחאה מול בית ראש הממשלה בירושלים. אני מתכננת לעשות זאת מידי יום ראשון.

המסר הוא שראש הממשלה איבד את היכולת לקבל החלטות המשרתות את האינטרס הציבורי כפי שהוא חייב מתוקף תפקידו. ההישרדות הפוליטית שלו מכתיבה את כל המשא ומתן הקואליציוני וכל יוזמה מתגבשת, כמו פגיעה במערכת המשפט – הכל מוכתם באינטרסים האישיים שלו.

אין כאן עניין של ימין או שמאל. קבלת החלטות במצב של ניגוד עניינים פוגעת באינטרס הציבורי ומסכנת את עתידה של מדינת ישראל. מסיבה זו ראש ממשלה חשוד בפלילים חייב להתפטר. אני מניחה שכותרת טובה לפרויקט יכולה להיות 'טובת המדינה קודמת להישרדות הפוליטית של ראש הממשלה'.

למה החלטת דווקא עכשיו להקדיש מזמנך למטרה זו?

אני מרגישה שהגיעו מים עד נפש. כאשר ראש הממשלה מנסה לפרק את מערכת המשפט רק כדי להציל את עורו, הדמוקרטיה שלנו בסכנה ממשית. לנבחר ציבור יש אחריות לשחק לפי כללי משחק מסוימים, שהם הבסיס ליכולתה של דמוקרטיה ליברלית להתקיים. ביבי שבר את כל הכלים. הוא מצוי בעיצומו של מסע הרס שיטתי ואם לא ננסה לעצור אותו עכשיו, כאשר נתעורר יהיה מאוחר מידי. אין קיום לדמוקרטיה ללא בתי משפט חזקים, ללא מערכת של איזונים ובלמים, ללא פיקוח שיפוטי על עבודת הכנסת והממשלה.

מי שמגן על האזרח הקטן מפני עריצות הרוב הם רק בתי המשפט. במקום שאין איזונים ובלמים ואין ביקורת על פעילות רשויות השלטון השונות, אין עוד דמוקרטיה.

כמה זמן את מתכננת להפגין כך?

כרגע אני מתכננת לעמוד שם במשך ששת השבועות הקרובים. אני מקווה שזה יהפוך לאירוע המונים שיימשך עד לתוצאה הנדרשת והיא התפטרותו של חשוד בפלילים מתפקיד ראש הממשלה.

האם עומד מאחורי מחאתך גורם מממן?

לא.

כיצד את מפרסמת את ההפגנה?

בינתיים בפייסבוק.

האם ישנם מצטרפים? ומי הם?

יש המון תמיכה ועידוד. ביום ראשון האחרון עמדו איתי עוד ארבעה אנשים. מקווה שביום ראשון הקרוב כבר יגיעו יותר.

אם מגיעים להפגנה – מה את מציעה להביא מהבית?

שלטים. זה מאוד פשוט להכין. קונים קאפה ומקל ובוחרים סיסמה קליטה.
כמה רעיונות לסימאות:
'חשוד בפלילים לא יחרוץ את גורל מערכת המשפט'
'ראש ממשלה חשוד בפלילים חייב להתפטר'
'טובת המדינה קודמת להישרדות הפוליטית של ראש הממשלה'
'קבלת החלטות במצב של ניגוד עניינים זה שחיתות'

וגם אפשר את הציטוט של ביבי עצמו מלפני 10 שנים כאשר ידע בדיוק מהו הדבר הנכון לעשות וקרא להתפטרות אולמרט:
"ראש ממשלה השקוע עד צוואר בחקירות קיים חשש אמיתי שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על בסיס האינטרס הלאומי."

מהו המסר העיקרי שאותו את רוצה להעביר?

בימים אלה נחרץ גורלה של מדינת ישראל.  כל סעיף בהסכמים הקולאיציונים המתגבשים, כל שקל שהולך לשותפה כזו או אחרת, כל רפורמה מתוכננת במערכת המשפט, כל מינוי מקצועי מתוכנן לתפקיד מבקר המדינה ועוד מעט לתפקיד פרקליט המדינה –הכל נועד לסייע לחשוד בפלילים לחמוק מאימת הדין. כאשר כך מתנהלת מדינה, זוהי ראשיתו של הסוף. אין לנו מדינה אחרת.

אני קוראת לאנשים ונשים מימין ומשמאל להצטרף אלי. זוהי מחאה של אזרחים ואזרחיות מהשורה שנמאס להם/ן. לא פשוט לעמוד שעות ארוכות עם שלט, אבל האלטרנטיבה של לא לעשות כלום הרבה יותר גרועה.

האם את חושבת שעדיין יש תקווה לישראל?

אני עצמי הייתי מאוד פסימית במשך תקופה ארוכה, התייאשתי, ויתרתי, אבל בסוף הגעתי למסקנה שאסור לוותר. יש לי שלוש בנות ואני חייבת לעשות כל מאמץ להבטיח להן עתיד טוב יותר. סבי ד"ר אלימלך רימלט שהיה מנהיג המפלגה הליברלית, היה מבוניה של המדינה הזו. אנחנו חייבים להם – לאבות המייסדים – וחייבים גם לדור הצעיר להילחם ולא לוותר. ייאוש הוא פריבליגיה שלא קיימת כרגע.

לסיכום: פרטים חשובים על אודות מיקום ושעות

איפה? ליד בית ראש הממשלה בירושלים. רחוב עזה, פינת רחוב בלפור.

מתי? כל יום ראשון בין השעה 08:30 בבוקר ועד השעה 17:00.

נתראה שם

---

הביאה לפרסום: רונה ברנס

"עתה היא השעה להזכיר  ולדרוש – הפרדת דת ממדינה" | גרסה של מאמר זה פורסמה גם בהארץ.

מאת: רונה ברנס

---

 

לפני ימים אחדים דחה בג"ץ ערעור בדבר פסיקת בית הדין הרבני הגדול, אשר קבע כי אישה בהליך גירושין אשר נמצאה "אשמה" ב"בגידה בבעלה" אינה זכאית לחצי מן הרכוש המשותף של משק הבית.

זוהי פסיקה מעניינת מאוד מאחר והיא הפרה את ה"סטאטוס קוו" שהתקיים עד אז בישראל (החל מ-1994), אשר לפיו בית המשפט העליון הגדיר את "גבולות בית הדין הרבני". ב-1994 נקבע על ידי בית המשפט העליון כי במחלוקות הנוגעות לרכוש יש לדון לפי הדין האזרחי, ולא הדתי, ובמידה ובית הדין הרבני לא יעשה כן, יש מקום לבג"ץ להתערב בהחלטה.

כלומר, עד הפסיקה האחרונה של בג"ץ, הנורמה המשפטית (אך לא החוקית) הייתה כי בענייני רכוש אין לקחת בחשבון שיקולים שנתפסים לפי הדין האזרחי כ"לא ענייניים", כמו "בגידה" למשל.

אין ספק שהנורמה המשפטית שהנהיג בג"ץ בשנות התשעים נתפסה כהכרחית על מנת להגן על האישה, אשר בישראל נמצאת במצב נחות מבחינה נורמטיבית, שהרי דינה מסור בידי בית הדין הרבני, אשר נודע כבעל נטיות המעדיפות את הגבר, במיוחד במצבים כמו "בגידת האישה" בבעלה.

קצף רב יצא כנגד החלטה זו של בית המשפט העליון, אשר אחד ממנסחיה היה השופט החדש אלכס שטיין (שבמינויו תמכה עד מאוד שרת המשפטים איילת שקד). במאמר המערכת של הארץ, שיצא נגד הפסיקה, נכתב כי "בית המשפט אמנם לא הורה לסקול את האשה, אך בהחלט נתן ידו לקיפוח זכויות הרכוש שלה."  וכן כי הפסיקה היא "בגדר נסיגה לעולם ישן ופרימיטיבי, שבו מענישים את הנואפת באמצעות סנקציות כלכליות."

אך האם האשם האמיתי אינו המחוקק הישראלי, אשר איפשר למצב זה, שבו אזרחי ישראל נתונים, בכל הנוגע למעמדם האישי, תחת חסותם של רבנים? האם אין המדינה אשמה בכך שהיא הותירה על כנו "סטאטוס קוו" מיושן, אנטי-מערבי, ואנטי-דמוקרטי, אשר מניה וביה מקפח באופן קונסיסטנטי זכויות אזרחיות של  קבוצות אוכלוסיה מגוונות?

מחדל היעדר אפשרותם של נשואים אזרחיים בישראל נובע מאותו מקור נורמטיבי עצמו, וכך גם כל מדיניות הגיור במדינת ישראל, אשר משאירה את המונופול בידי קבוצת רבנים מן הזרם האורתודוכסי בעיקר, ובכך לא רק שהיא משמרת מצב קיים, אלא אף מחזקת אותו, ככל שמצב זה נשמר ומתקבע כנורמה.

האשם בפסיקת העליון לגבי דינה של האישה, איננו בשופט שטיין או בחברו לדעה – השופט דוד מינץ, אלא  במדינה. אמת נכון הדבר שגם השופט שטיין יכול היה לשחק את המשחק האהוב כל כך על ישראל ולהציל את ישראל מעצמה, אבל הוא החליט לנהוג כפי שהוא מאמין שרשות שופטת אמורה לנהוג ולא להתערב בסמכויות חוקיות של הרשות החוקקת. ואמנם, גישתו מעוררת חששות כבדים, במיוחד לנוכח האווירה הפוליטית הרעילה שבתוכה אנו חיים. אך האם באמת אנחנו רוצים להיות במצב שבו הרשות השופטת היא המגן הנורמטיבי שלנו? האם לא הגיע הזמן לדרוש מן הרשות המחוקקת לפעול בנושא הסדרת מעמדם האישי של אזרחי ישראל, ולעגנו בדין האזרחי ולא בזה הדתי?

לפחות בסוגייה זו – סוגיית המעמד האישי בישראל – נראה כי דעת הקהל עשויה לתמוך במדיניות שתפעל לצמצם את תחום סמכותם של הרבנים, ולהפריד, סוף סוף, בין הדת והמדינה בישראל. בניגוד לסוגיות הנוגעות ל"עקרון השוויון" או "כבוד האדם וחירותו", אשר מערבות פעמים רבות סוגיות הנתפסות כ"בטחוניות" (למשל ערך כבוד האדם וחירותו כשהוא מתנגש ברצון המדינה להרוס בית של משפחת מחבל פלסטיני), סוגיית "הדת והמדינה" והצורך להפריד בין תחומי חיים אלה, הולכת וקונה אחיזה בציבורים גדולים ומגוונים, כולל בקרב דתיים יהודים רבים, ושומרי מסורת.

אין שום ספק שהתוצאה היוצאת מן הפסיקה האחרונה של בית המשפט העליון מעוררת שאט נפש, ובצדק  מעוררת זעקה.  אלא שזעקה זו אינה צריכה להיות מופנית אל בית המשפט אלא אל המדינה, בדרישה לבטל את המצב הקיים שבו מעמדם האישי של אזרחי מדינת ישראל מופקר בידי רשות דתית באופן כמעט בלעדי.

פסיקה זו עשויה לשמש כזרז לפעילות לשינוי כזה של מדיניות. אמנם, איילת שקד היא פוליטיקאית שמרנית, אבל השמרנות שאיתה מזוהה שקד אינה כזו שתתנגד בהכרח לבידול הדת מן המדינה. להיפך. במידה מסויימת, חבל שפסיקה כמו זו של שטיין לא הקדימה בעשר שנים ויותר, שהרי כך לא היו יכולים אזרחי ישראל (לפחות היהודים) לשקוע באותה פיקציה כאילו הם חיים במדינה דמוקרטית "נורמלית". לו יותר אנשים היו נפגעים מן הדין הדתי, הקיים ועומד כנורמה חוקית מחייבת, אולי היה הדבר מזרז את היווצרות תנועת נגד בקרב הציבור ומתוך כך בקרב מייצגיו כנגד מצב זה. כל שעשה שטיין הוא להסיר את הלוט מעל הפיל הלבן שניצב באמצע החדר.

לא בית המשפט צריך להיות אמון על יצירת המערכת הנורמטיבית שתוביל להטבה מירבית בחיי האדם, אלא המחוקק. אין ספק כי יש להשתמש במומנט זה ובזעם הציבורי על העוול שנגרם לאישה בהליך גירושיה משום שיקולים שאינם נתפסים כענייניים לפי תפיסת העולם המודרנית, ההומניסטית. אך יש להפנות את הזעם הציבורי לגוף הנכון, וזוהי המדינה. עתה היא השעה להזכיר  ולדרוש – הפרדת דת ממדינה. אסור להשאיר את מטלת ההגנה על זכויות האזרחים בידי הרשות השופטת. חובת הציבור לדרוש את הגנתו לפי חוק מידי הרשות המחוקקת.

 

 

רונה ברנס

---

חנן עמיאור, עורך האתר הימני – המתחזה להיות אתר ביקורתי – "פרספקטיבה", תקף לאחרונה את ד"ר דימיטרי שומסקי ואת "השמאל" בסילוף "הציונות".

דימיטרי שומסקי הוא מומחה בציונות, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים, ובעברו שימש כמנהל מרכז צ'ריק לתולדות הציונות, היישוב ומדינת ישראל באוניברסיטה העברית.

אבל מה זה לעומת חנן עמיאור, עורך אתר פרפסקטיבה, וכן "חוקר תקשורת וכותב נאומים, בעל תואר ראשון ושני מהאוניברסיטה העברית במדע המדינה וביהדות בת זמננו. לשעבר עיתונאי ב'העין השביעית', 'מעריב' ו'ישראל היום'. נשוי + 5, מתגורר בגוש עציון" (כפי שפרטיו מופיעים באתר שאותו הוא עורך)?

עמיאור מאשים את שומסקי שהוא מציג את הרצל כמי שביקש לייצר חברה אוטופית שתשמש ביתם הריבוני של היהודים, אשר תהיה, רחמנא ליצלן, קוסמופוליטית! אוי ווי!

לפי הפירוש של עמיאור את דבריו של שומסקי, "שומסקי יוצר את הרושם, שהרצל היה הוגה אנטי־לאומי, או לפחות ראה בלאומיות רע הכרחי שיש לרסנו." וכל זה למה? בגלל ששומסקי פשוט מזכיר או מסביר, למי שלא ידע (וכן, יש רבים שאינם יודעים), שהרצל לא דגל בדיוק באותן דעות כמו בנימין נתניהו, או בנט, או מירי רגב…

הרצל היה יהודי וינאי, שהתערבב יפה בסביבתו (מה שנקרא "מתבולל"), והיה שותף להרבה אידיאלים של סביבתו, ובין אלה – אידיאל הליברליזם, השואף לחברה מוארת, נעימה ומנומסת, שאינה מתאכזרת למיעוטיה, אלא להיפך, מתייחסת לכולם בשוויון, מתוך עקרונות הכבוד החברתיים שהיו נהוגים בחברה הבורגנית של מרכז אירופה במפנה המאות ה-19 וה-20.

זאת, דרך אגב, אינה המצאתו של ד"ר שומסקי, וגם לא שלי. על כך מסכימים מיטב החוקרים, וביניהם אלכס ביין, שלמה אבינרי, קארל שורסקה, ישראל ברטל, ורבים רבים אחרים (כולם היו ועודם פרופסורים ידועים ומכובדים).  אלא שאליה וקוץ בה: שהרי, כפי שעמיאור טוען, "שומסקי הוא מייצג נאמן של חברי גילדת השמאל הסגורה השולטת באופן רודני בפקולטות למדעי הרוח בישראל ומשתעשעת דרך קבע בניסיונות לבדוק עד כמה היא יכולה לסלף את הציונות."

שהרי עמיאור (וזוהי תופעה כללית, כידוע, המאפיינת את התקופה) מבקש להחריב את העקרונות הליברליים של מדינת ישראל. אחת הדרכים הקלאסיות לכך הוא הכפשה עקבית ומקיפה של שכבת האינטלקטואלים, עד דילולה. לצערנו, הוא לא לבד במערכה.

עמיאור מתאונן על חוסר היושרה האקדמית, בעוד שהוא והאתר שאותו הוא עורך הם סימן מובהק לחוסר היושרה (הקלאסי) של הימין האלים, המתלהם, האנטי-אינטלקטואלי, והאנטי-ביקורתי.

אתר "פרספקטיבה" מעיד על עצמו כך:

"אתר 'פרספקטיבה' מנטר ומנתח דיווחים, כתבות ומאמרים המופיעים בכלי תקשורת ישראליים, ומוקדש לקידום סיקור תקשורתי מדויק ומאוזן של ישראל והמזרח התיכון. היות ולתקשורת ישנה השפעה עצומה על עיצוב דעת הקהל, 'פרספקטיבה' עומדת על זכותו של הציבור לצרוך חדשות ללא אי-דיוקים ומניפולציות, תוך דרישה מכלי התקשורת לעמוד בסטנדרטים העיתונאיים הגבוהים ביותר ולבסס עובדות טרם פרסומן."

אכן – נשמע ראוי ביותר: ניטור התקשורת היא משימה חשובה. אלא שמבדיקה זריזה באתר מתברר שכמעט כל התכנים האחרונים שהועלו שם נוגעים, איכשהו, לעיתון אחד מסויים (הוא "הארץ"), ולארגון "בצלם". ידיעה אחת הועלתה ממש לאחרונה על "ידיעות אחרונות". ומי נפקד מהמערכת? ניחשתם נכון! "ישראל היום", "מקור ראשון", "ערוץ שבע", "מידה" ועוד ועוד ועוד.

מופתעים? אני מניחה שלא.

את הרומן האוטופי "אלטנוילנד", לא כינה הרצל "מדינת היהודים". החברה החדשה שאותה הוא דמיין, לא הייתה מדינת לאום,  בוודאי לא כזו בדמותה של ישראל דהיום, או בדמות המדינה הלאומנית, המסתגרת והאתנו-צנטרית, שעליה מפנטזים אנשים השותפים לדעותיו של עמיאור, אשר כמדומה,  כל רצונם הוא רק להמשיך ולהעמיק את השוחה הזהותית הצרה (והיהודית!)  שבתוכה הם מתבצבצים להם בהנאה כבר עשרות שנים.

אפילו אחד העם (אשר גינצברג) התלונן, בתלונה מפורסמת מאוד, על כך ש"אלטנוילנד" של הרצל אינה חברה יהודית מספיק, אלא קוסמופוליטית, אשר את כל מקורותיה הרוחניים היא שואבת מחוץ לחברה היהודית. כך הוא כותב בביקורתו על הרומן האוטופי של הרצל:

"ולפי שכל מה שיש בארץ ישראל [של הרצל] לא בארץ ישראל נברא ראשונה, אלא באנגליא ואמיריקא, בצרפת ואשכנז, לכן הכל כאן שייך לא לישראל בלבד, אלא לכל העמים, והיסוד העיקרי של החברה החדשה הוא מפני זה: בלי הבדל דת ולאום. העיקר הגדול הזה הוא "הרוח החיה“ בכל הספור, והוא נשנה וחוזר ונשנה כמעט בכל פרק בהתלהבות ובאריכות יתירה, עד שבהכרח יתעורר חשד בלב הקורא, כי כל מה שטרח המחבר לא טרח אלא 'בשבילם' שיראו ויוכחו 'הם' [כלומר, הגויים], כמה נאה היא 'ציוניות' זו …" (מתוך המאמר אלטניילנד, ראו "פרויקט בן יהודה")

אחד הדברים שמלמדת אותנו ההסתכלות הביקורתית על דברים, היא שהעולם מורכב, ההיסטוריה מסובכת, ואנשים רבים סותרים אפילו את עצמם. אבל את עמיאור ודומיו לא מעניינים כל אלה. הרצל, חוזה המדינה, מקים הציונות המדינית, הוא בוודאי אותו ההרצל שהם מדמים בעיני רוחם. ולא היא. הרצל היה אדם מורכב ביותר, עם פנטזיות משונות ביותר על כוח, אצילות, וגם על קוסמופוליטיות כביטוי מובהק למדינה החדשה שהוא יקים עבור היהודים חסרי הבית. כן, כן, קוסמופוליטיות כביטוי ללאומיות יהודית. בכך, הרצל וודאי לא היה יוצא דופן.

מעורר קבס הנסיון של אנשים מסויימים לפסל את ההיסטוריה בדמות הפנטזיות שלהם. הדרך לפנטזיה הלאומנית המושלמת רצופה כמובן בנסיונות הולכים ונשנים להשתיק כל חשיבה ביקורתית, ואפילו שזו מגיעה מאחד המומחים המובהקים לנושא. אין לי ספק ששומסקי קרא את כל אותם מאמרים שאליהם התייחס עמיאור במאמרו רווי הלעג. אני גם מאמינה כמובן שעמיאור קרא אותם. השאלה היא האם הוא הבין את אותם טקסטים מתחילת המאה העשרים, או שמא משתמש בהם כדי לדברר את רעיונותיו שלו, בני המאה ה-21.

הכותבת היא תלמידת תואר שלישי הכותבת את עבודתה בנושא לאומיות יהודית, בורגנות ומעמד במפנה המאות ה-19 וה-20.  בעבר למדה אצל ד"ר שומסקי.

'יש כנראה מי שחושב שאם לא אף דבר אחר, אולי יהיה זה רירו הדביק של הסנטימנט שיוכל להחזיק את כל חברי החברה המוזרה הזאת יחדיו'

מאת ר"ב ירושלמי

---

במאמרה, "כשגרוסמן כמעט פרץ בבכי" שפרסמה ד"ר מור אלטשולר בעיתון "הארץ" לאחרונה, נחשף אחד הנגעים המסוכנים בחברה הישראלית – נגע הסנטימנטליות, המאפיין כל כך את החברה, לגווניה. מאמרה של אלטשולר עסק בתגובתו (כפי שהכותבת פירשה אותה) של הסופר דוד גרוסמן לנאומה של מרים פרץ המכונה גם "אם הבנים" (משום שהיא שכלה את שני בניה שנהרגו בקרב), אשר ניתן בטקס פרסי ישראל ביום העצמאות. במאמרה רואה אלטשולר את גרוסמן כמייצג ה"שכל" או לחלופין – את "מידת הדין", לעומת פרץ, המכונה "לב", או "מידת הרחמים".

"המצלמה קלטה את הפנים המיוסרים של דויד גרוסמן," היא כותבת, "[…] ניכר שהוא מתאפק שלא לפרוץ בבכי. גרוסמן נסחף אל מלותיה, נכבש בקסמה, והעניק לנו רגע של חסד, שבו גברה מידת הרחמים על מידת הדין."

במלים אחרות – הכותבת מתארת לנו את המלודרמה של המציאות הישראלית, המאופיינת ב"קסם", "רגעים של חסד" וכמובן ניצחון הרגש על השכל. זהו מעין עיוות אירוני ל"אף על פי כן" הברנרי, גרסת 2018 – "אותו האעפי"כ, שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים…" בישראל של היום, בסוף כל החשבונות השליליים מגיע הקיטש הגדול.

אלטשולר משווה את התנהגותו של גרוסמן, כפי שהיא נראית בעיניה, להתנהגותו של "יעקב אבינו" אשר מתנה את נאמנותו לאל בהתנהגות האל אליו, כלומר – היא משווה התניה זו לזו שמציב גרוסמן לממשלת נתניהו. לעומת זאת, פרץ מבטאת "אהבה ללא תנאי" (למי? לארץ? למדינה? לנתניהו?), וכהולכת בדרכו של "אברהם אבינו, המסמל במסורת את מידת החסד."

כל כך יפה, כל כך ענוג. מה לא בסדר? מה הבעיה? הבעיה היא, כאמור, באותה סנטימנטליות ישנה וטובה, שיותר מחוסר יכולת, מבטאת בדרך כלל את חוסר הרצון להביט נכוחה בדברים המתרחשים סביבנו, מתוך מחשבה קרה, ומתוך ניתוח שמטרתו להבין את עמדתנו ולאן פנינו. הסנטימנטליות כמובן איננה נגע חדש בחברה, אלא ששילובו עם מידת הבערות המשתלטת כאן, הכוחנות, המיליטריזם וכמובן הלאומנות – מקנה לו צבע של סכנה חדשה. אנו עדיין שרויים בבית אבא-אמא הרעיוני, עדיין אוהבים להתרפק על מאכלי סבתא, על הציונות מבית סבא, זו שדיברה על ירושלים של זהב, חלב, דבש, ושרחובותיה מרוצפים באבנים טובות. זוהי הישראליות החדשה – ישראליות של הרגשנות הדביקה.

יש כנראה מי שחושב שאם לא אף דבר אחר, אולי יהיה זה רירו הדביק של הסנטימנט שיוכל להחזיק את כל חברי החברה המוזרה הזאת יחדיו.

נאומה של מרים פרץ, בטקס חלוקת פרסי ישראל, 2018:

 

להמשיך לקרוא ←

רונה ברנס

---

לפני מספר ימים מישהו ככל הנראה שרף לדניאל עמרם את האופנוע.

דניאל התפרסם לאחרונה בעקבות אוסף של פרובוקציות שהוא ביצע, במחאה כנגד הכפייה החרדית – חברה שממנה הוא מגיע במקור. זהו אותו הבחור שלאחרונה עורר מהומה כשהוא נכנס עם לחם בפסח לבני ברק והציגו לראווה – מעשה שאני תומכת בו כאות מחאה כנגד הכפייה והאלימות החרדית במדינה. שריפת האופנוע היא רק דוגמה לאופן שבו האספסוף שלוח תפיסת העולם הקיצונית-דתית מרשה לעצמו להתנהג.

דניאל, בחור צעיר בתחילת שנות העשרים לחייו, הוא בן למשפחה חרדית מבני ברק, וכיום מתגורר מחוצה לה, וחי חיים חילוניים לחלוטין. בחודש האחרון הוא התפרסם בעיקר בעקבות שריפת התפילין האישיים שלו בסרטון שהופץ ברשת, ושמשך אליו גלי ענק של שנאה ואלימות. בעקבות כך הוא זכה להעניק מספר ראיונות בכלי תקשורת מרכזיים, וביניהם בערוץ 10. אומץ לבו, ואולי גם גילו הצעיר, לא התריעו בפניו מפני הסכנה שבחשיפת הדירה שבה הוא גר, לעין כל.

מי שרוצה לפגוע בדניאל יכול למצוא אותו בקלות. מן הצילומים, ומן הפתיחות הגדולה שבה מוצגים חייו בחשבונו הפרטי בפייסבוק, לא קשה להבין היכן ממוקמת דירתו ולשרוף את כלי הרכב שלו, שלדברי דניאל גם משמש אותו לפרנסה.

בעקבות האירוע נפתח על ידי פעילים חילוניים קמפיין לגיוס כספים עבור דניאל, ועבור רכישת אופנוע חדש וביטוח שיתאים למקרים מהסוג הזה. דניאל עצמו פרסם תמונות של האופנוע השרוף לאחר שהתגלה דבר השריפה, וזכה לקיתונות של תגובות אלימות המצדיקות את המעשה (כמו גם תגובות תומכות).

מאז פתיחת הקמפיין עבר יום אחד, וכבר גוייסו כ-7,300 ₪. זה משמח, אבל בשמחה זו מהולה אולי גם טיפה מרה של ייאוש, אם נתבונן לשם השוואה במידת הצלחת קמפיין חברתי דומה, אך מובדל ממנו אלף פעמים: כששרון גל וחבר מרעיו פתחו עבור החייל אלאור אזריה, שהרג מחבל פצוע דקות ארוכות לאחר שלא היווה סכנה עוד, קמפיין למימון המונים (לתמיכה בהוצאות המשפט והמשפחה), גוייסו כ-400,000 ₪ בתוך 12 שעות בלבד.

הציבור החילוני, הליברלי, עדיין אינו מלוכד דיו כדי להרים קמפיין לגבהים שאליהם מורמים קמפיינים המזוהים עם הגרועים והמסוכנים שבימין הקיצוני. בנוסף, רבים בציבור הליברלי מסתייגים ממעשיו של עמרם, ובכך מעלימים עין מהעובדה שתפיסת העולם החרדית, וליתר דיוק – החרד"לית (חרדית-לאומית), הולכת וקונה אחיזה בחלקים גדולים יותר ויותר בציבוריות הישראלית.

דניאל עמרם כנראה פועל כאחד שאינו יכול לחדול. הוא מוכה חופש, ורוצה לפעול כנגד אויביו. וזה לא מעט בחברה חדלת-האונים שמאפיינת את רוב הציבור החי בישראל, המסתפק בהודעות תמיכה ובציוצים יפים ונכונים בטוויטר.

הרוע, השנאה, האלימות ושנאת-החופש (או ההתנכלות לחופש הנובעת מבורות) הולכים ופושים בחברה הישראלית, ומחובת הציבור הליברלי לבחור צד ולתמוך בצד זה בכל מאודו. יש לקוות כי צד זה יהיה צדו של דניאל עמרם, ולא של האספסוף, ששרף את האופנוע שלו.

זוהי איננה רק תמיכה באדם יחיד אלא בכל מה שהוא מייצג. תמכו כאן, ועזרו לדניאל להתגבר על המכשולים הרבים הניצבים לו בשל אומץ לבו:

קישור לקמפיין התמיכה בדניאל עמרם ובפעילותו

---

בסרטון: דניאל עמרם שורף את התפילין שלו כאות מחאה: "אני, לא מייצג אף אחד […],  החלטתי לשרוף את התפילין שלי בתור מחאה על הכפייה הדתית ששולטת כאן במדינה, ושמנצלת את הסמלים האלה שאיחדו אותנו בעבר כקהילה, לכפות עלינו את החיים שלנו כיום"