עברייני הווליום, נאמני השבת

מיטל משיח


בן זוגי ואני גרים בשכונת בית הכרם שבעיר ירושלים. מעבר לוואדי נמצאת שכונה חרדית – שמה הר נוף. בכל שישי, כשעה לפני שקיעת החמה, מתחילה להתנגן בדיוק משם, מעבר לוואדי, מוסיקה חזקה ובלתי מעניינת, משעממת, וסנטימנטלית המושמעת בקולי קולות ובביטחה אין קץ. מוסיקת כניסת שבת.

זוהי מעין קריאה (קריאת אזהרה?) למאמינים הטובים – להזכיר להם שהנה עוד מעט, עוד רגע, תנחת עליהם הקדושה. הנה עוד מעט, עוד רגע, דירבאלק, תבוא שבת, התכוננו, האזינו, הכינו נפשותיכם למלאכים, לקדוש ברוך הוא, לשכינה, אלוהים יודע למה. צריך שעה בשביל זה, כנראה.

אין הרבה דברים השנואים עליי יותר מהרעש הזה הבוקע בקולי קולות מהרמקולים הארורים של שכניי החרדים שמעבר לוואדי.

למה הם עושים זאת? האם הם חושבים שבכך הם מסייעים ל"קירוב לבבות" (הביטוי הכל-ישראלי האולטימטיבי)? אני מבקשת להודיע להם שההיפך המוחלט הוא הנכון.

גסות הרוח של המנגנים החרוצים, שבזמן האחרון מאופיינת בשירים בעלי אופי "מזרחי" מעורבים עם איזה ניגון חסידי, לעולם לא תסייע למישהו שאינו נמנה גם כך עם עולמם הצר להטות אוזן, או לב. ההיפך הגמור – הלב נאטם. מדוע הם צריכים לחדור למרחב הכללי?בשם מה הם רואים לנכון להחריב שעה מזמני, ולא לאפשר לי שקט בביתי, אפילו כשכל חלונותיו סגורים?

לפני שהתחלתי לכתוב את המילים האלה, ישבתי בביתי, בחוץ ירד גשם שקט, ליטף לי את החלון, החתולה ישנה, התינוק למעלה חלם חלומות, והזקנה מלמטה נחרה בשלווה. באיזו זכות הם, מפעילי הרמקול האדוקים, מקלקלים לי כל זאת ביום שישי אחר הצהריים? זכות קדושים כנראה.

אני מניחה שמתחסדים שונים ישוו את הדבר למואזין, אבל אין בהשוואה זאת ממש, משום שהשירים האלו מושמעים בכוונה להשתלט על המרחב במעין אזהרה כאמור כי הנה מגיעה השבת. המואזין קורא לאנשים לתפילות כחלק ממנהג התפילות מימים ימימה, דבר שאינו נמשך שעה שלמה בדרך כלל. עם זאת – גם אני מתנגדת לרמקולים האדירים והמוגזמים לחלוטין שבהם מצטיידים המואזין.

לעומת המואזין, שירי השבת הסנטימנטליים שמתעקשים להשמיע בכמה אזורים בעיר, הם טרנד חדש יחסית, מהעשור האחרון (אולי שני עשורים), והם עוד שלב בהשתלטות הכפויה של הדת במרחב הכללי. חפצה נפשכם במוסיקה חסרת מעוף ועניין? אדרבא! בין כותליכם השמיעו אותה ככל שתרצו. רק דאגו להנמיך את עוצמת הדציבלים כך שהיא לא תחדור גם לבין קירותיי.

בסוף, דרך אגב, יש גם צפירה. צפירה של שבת.

נראה שמדינת ישראל זקוקה למחשבה מחדש בכל הנוגע לרעש המותר במרחב הציבורי. אותו הדבר אמור לגבי רכבי הנח-נח-נחמן המרבים טמטום בעולם עם המוסיקה השמחה שלהם, כי מוכרחים, מוכרחים, פשוט מוכרחים להיות שמח, כל הזמן, ועדיף גם לא לחשוב, שמא לא תהיו שמחים חלילה.

במקרה דנן, אולי מה שצריך לעשות הוא להעמיד זוג רמקולים אדירים בצד שלנו של הוואדי ולהשמיע את שרית חדד או מריה קאלאס במשך כל אותה שעת הסנטימנטליות הנכפית עלינו משכונת יפה נוף. אולי כך שכנינו החביבים יבינו כי ככל שהם לא יכבדו את המרחב שלנו, כך גם אנו לא נכבד את המרחב שלהם.

מודעות פרסומת

האישה, הכבוד והמדינה: תגובה מיותרת לבני ציפר

רונה ברנס


עורך מוסף "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ", מר בני ציפר, עשה זאת שוב. שוב הוא הצליח להלהיב את עצמו, לקמט את מצחו, להסמיק, ולהשלים תעלול אינטלקטואלי פורץ דרך. הפעם, הוא יצא להגן על שרת התרבות מירי רגב. הא! איזו מקוריות! איזו תעוזה! איזו מחשבה יוצאת דופן.

ההמון נדהם ונרגש.

בטורו האחרון השווה ציפר בין רפורמת הנאמנות בתרבות של רגב וממשלת נתניהו לבין "ביזוי האישה". כשם שיש להגביל את חופש הביטוי כאשר הוא מביא לפגיעה בנשים, מסביר ציפר, כך יש להגביל את חופש הביטוי כאשר הוא פוגע בכבוד המדינה. כדבריו:  "כדי שנאמין באמת בכנות כוונותיהם של אלה המספרים לנו שהכללים השתנו ושוב אי אפשר לנהוג באי כבוד באשה ולטפוח על ישבנה שלא מרצונה, כן שוב אי אפשר לנהוג באי כבוד בגוף הסימבולי הנקרא מדינת ישראל, גם אם שנים רבות הוא נתן את גוו למכים. לא עוד."

עבור ציפר, נהיגה ב"אי כבוד בגוף הסימבולי של מדינת ישראל" כמוהו כ"טפיחה על ישבנה שלא מרצונה של אישה". ואין ספק כי ציפר נוקט בשפה משפילה זו בכוונת מכוון. שהרי ציפר הוא ריאקציונר ידוע. העדפותיו הידועות והקיצוניות את משפחת נתניהו מעידות על כך, כמו גם התעקשותו להגן על כל סממן אנטי-פרוגרסיבי שהוא מצליח לזהות במרחב. אפשר לצפות בוודאות מסויימת כי כל סימן כזה, אדיוטי ושפל ככל שיהיה, יזכה לחיבוק אוהב והיסטרי מצד אדון ציפר, הרואה עצמו כמגן התרבות האמיתית, אביר הלבבות הנכספים, אימת האינטלקטואלים צרי המוח, וכמובן אויב הפמיניסטיות האכזריות.

אבל למען האמת, הדברים הם פשוטים. כבוד האישה, בניגוד ל"כבוד המדינה" (בהקשר הנוכחי), הוא אחד המאפיינים המגדירים את החברה החופשית. רמיסת כבוד האישה על ידי התייחסות אליה כאילו היא שונה מבני האדם הגבריים, למשל על ידי ביזוי, אלימות וכו', פוגעת באבני הבניין של החברה החופשית. כך הוא גם בגילויי גזענות. הפרמטרים לבחינת קיומם או אי קיומם של ביזוי, אלימות, או גזענות, מתקבלים בדרך כלל על דעת רוב האנשים שלא הקהו את ליבם או ראייתם, או לחילופין, כמו במקרה של ציפר, את הגינותם.

ערך "כבוד המדינה", לעומת זאת, אינו שייך לאותה הקטגוריה. זהו איננו ערך המגדיר את החברה החופשית (אלא את החברה הלאומית), ועל כן אינו זכאי שנתייחס אליו באופן זהה לערכים שהוזכרו לעיל. בנוסף, מדידותו של ערך זה ("כבוד המדינה") אינו ברור מלכתחילה. כפי שציפר עצמו מסביר, המדינה היא "גוף סימבולי", ועל כן היא מקבלת את תוקפה על ידי בני האדם המגדירים אותה. לאותם בני אדם יש תפיסות שונות לגבי "כבודה" (יש כאלה, למשל, המכבדים אותה באמצעות מלמול  מילות ההמנון אל מול הדגל, ויש כאלה המכבדים אותה באמצעות תרומה לקרן החדשה לישראל).

אנשים המצויים כרגע בשלטון הם כאלה המבקשים להציב את כבוד המדינה מעל כבוד האדם. הדרישה המובנת מאליה במצב זה היא להתנגד להעדפה אלימה ומסוכנת זו, שכבר גבתה ותמשיך לגבות את קרבנותיה, עד שלא ייזכרו מספיק אנשים בערכים שלשמם שווה באמת להילחם: כבוד האדם, חופש האדם.

אנשים כמו ציפר שייכים לשוליים הקוריוזיים של הריאקציה. עכשיו אנו אמנם סובלים מהבל פיו המעיק, אך בעוד עשרים שנה, איש לא יזכור את שמו.

_DSC0024_s

 

פיליבסטר אמנים נגד מדיניות הממשלה – הזמנה!

15.10, פתיחת מושב החורף של הכנסת, כיכר יק"א, ירושלים, 9:00–19:00

עשר שעות של רכבת אמנים מול הכנסת במחאה על מדיניותה הלאומנית של הממשלה הנוכחית

מתחילים בתשע בבוקר, מסיימים בשבע בערב

 ארוע בפייסבוק

אתר הארוע הרשמי


כרזה- דוד רוזנברג - פיליבסטר כנסת 2018.jpg


ה-15.10 הוא היום הפעיל הראשון במושב החורף של הכנסת, ואנחנו נהיה שם כדי להצהיר

שאנחנו מתנגדים למדיניות הממשלה הנוכחית.

למה בדיוק אנחנו מתנגדים?

אנחנו מתנגדים ללאומנות שדומה כי מאיימת על כל פינה בחיינו, מתנגדים להעדפת הלאום על פני האדם, ה"אחדות" המדומה על פני חופש הביטוי, אנו מתנגדים לדרכם של ראש ממשלת ישראל ושותפיו לנצל את הפערים הקיימים בחברה הישראלית לרעת האזרחים ולטובתם הפוליטית. אנחנו מתנגדים לדמוניזציה של ארגוני השמאל, ארגוני זכויות האדם, דמוניזציה של מבקרים פוליטיים, דמוניזציה של הפלסטינים, ולשימוש פסול בכוח האדיר שניתן לנבחרי הציבור בנאמנות.

ביום החגיגי של פתיחת מושב הכנסת נגיע כדי להתנגד לכל אלה.

זוהי ממשלה שהעבירה חוקים מפלים כמו "חוק הלאום", רפורמות אנטי-דמוקרטיות כמו "נאמנות בתרבות", חוק המכפיף את הרשויות המקומיות לתפיסות הלכתיות צרות, כמו "חוק המרכולים". זוהי ממשלה שעומדת לצד תפיסות מסוכנות, אנטי-דמוקרטיות, הדוגלות בקדושת הארץ ולא בקדושת האדם, שלפי תפיסות אלה מקדמת מה שרבים מכנים "סיפוח זוחל", באמצעות נסיונות "הסדרת" שטחים כבושים, ובאמצעות חוקים אשר נועדו להקשות על עתירות פלסטינים נגד מדינת ישראל בבג"ץ.

לרוח הלאומנית ולמדיניות זאת של הממשלה, אשר פסקה לראות מולה את האדם, אנו מתנגדים.

פיליבסטר הוא פעולת התנגדות פרלמנטרית נגד הצעת חוק. מדובר ברצף של העלאת התנגדויות, במטרה לעכב הצבעה על חוק, על ידי נאומים על פני זמן ממושך.
קראנו לארוע "פיליבסטר", משום שממש כמו פיליבסטר, גם אנו נבקש לעצור את הזמן באמצעות 10 שעות של רכבת אמנים, מוסיקאים, משוררים, סופרים, ואנשי רוח,שיביעו את התנגדותם, איש איש בדרכו.

לאור הנצחון הזמני של רעיון הלאומנות בישראל ובמקומות רבים אחרים בעולם, נילחם ברעיון באמצעות רעיון – מול הלאום והקדושה נציב את האדם והחופש.

בסופו של דבר מה שחשוב הוא האדם.

הצטרפו אלינו! הנוכחות חשובה. יהיה שמח, יהיה מתסכל, יהיה מעניין, יהיה ארוך, ותהיה תקווה.

זוהי התארגנות פרטית לחלוטין, וציבור האנשים הפרטיים מוזמן להביע את קולו במחאה נגד המתרחש במדינת ישראל ובחסותה.

נקבל בברכה כל עזרה מהצד הלוגיסטי וההפקתי.

רשימת אמנים ומשתתפים אחרים תתפרסם בהמשך.

לפרטים נוספים, והצעות, אפשר לפנות ל: filibuster.omanim@gmail.com

ארוע בפייסבוק


מיקום:

הימין וההיסטוריה: תגובה לחנן עמיאור

רונה ברנס


חנן עמיאור, עורך האתר הימני – המתחזה להיות אתר ביקורתי – "פרספקטיבה", תקף לאחרונה את ד"ר דימיטרי שומסקי ואת "השמאל" בסילוף "הציונות".

דימיטרי שומסקי הוא מומחה בציונות, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים, ובעברו שימש כמנהל מרכז צ'ריק לתולדות הציונות, היישוב ומדינת ישראל באוניברסיטה העברית.

אבל מה זה לעומת חנן עמיאור, עורך אתר פרפסקטיבה, וכן "חוקר תקשורת וכותב נאומים, בעל תואר ראשון ושני מהאוניברסיטה העברית במדע המדינה וביהדות בת זמננו. לשעבר עיתונאי ב'העין השביעית', 'מעריב' ו'ישראל היום'. נשוי + 5, מתגורר בגוש עציון" (כפי שפרטיו מופיעים באתר שאותו הוא עורך)?

עמיאור מאשים את שומסקי שהוא מציג את הרצל כמי שביקש לייצר חברה אוטופית שתשמש ביתם הריבוני של היהודים, אשר תהיה, רחמנא ליצלן, קוסמופוליטית! אוי ווי!

לפי הפירוש של עמיאור את דבריו של שומסקי, "שומסקי יוצר את הרושם, שהרצל היה הוגה אנטי־לאומי, או לפחות ראה בלאומיות רע הכרחי שיש לרסנו." וכל זה למה? בגלל ששומסקי פשוט מזכיר או מסביר, למי שלא ידע (וכן, יש רבים שאינם יודעים), שהרצל לא דגל בדיוק באותן דעות כמו בנימין נתניהו, או בנט, או מירי רגב…

הרצל היה יהודי וינאי, שהתערבב יפה בסביבתו (מה שנקרא "מתבולל"), והיה שותף להרבה אידיאלים של סביבתו, ובין אלה – אידיאל הליברליזם, השואף לחברה מוארת, נעימה ומנומסת, שאינה מתאכזרת למיעוטיה, אלא להיפך, מתייחסת לכולם בשוויון, מתוך עקרונות הכבוד החברתיים שהיו נהוגים בחברה הבורגנית של מרכז אירופה במפנה המאות ה-19 וה-20.

זאת, דרך אגב, אינה המצאתו של ד"ר שומסקי, וגם לא שלי. על כך מסכימים מיטב החוקרים, וביניהם אלכס ביין, שלמה אבינרי, קארל שורסקה, ישראל ברטל, ורבים רבים אחרים (כולם היו ועודם פרופסורים ידועים ומכובדים).  אלא שאליה וקוץ בה: שהרי, כפי שעמיאור טוען, "שומסקי הוא מייצג נאמן של חברי גילדת השמאל הסגורה השולטת באופן רודני בפקולטות למדעי הרוח בישראל ומשתעשעת דרך קבע בניסיונות לבדוק עד כמה היא יכולה לסלף את הציונות."

שהרי עמיאור (וזוהי תופעה כללית, כידוע, המאפיינת את התקופה) מבקש להחריב את העקרונות הליברליים של מדינת ישראל. אחת הדרכים הקלאסיות לכך הוא הכפשה עקבית ומקיפה של שכבת האינטלקטואלים, עד דילולה. לצערנו, הוא לא לבד במערכה.

עמיאור מתאונן על חוסר היושרה האקדמית, בעוד שהוא והאתר שאותו הוא עורך הם סימן מובהק לחוסר היושרה (הקלאסי) של הימין האלים, המתלהם, האנטי-אינטלקטואלי, והאנטי-ביקורתי.

אתר "פרספקטיבה" מעיד על עצמו כך:

"אתר 'פרספקטיבה' מנטר ומנתח דיווחים, כתבות ומאמרים המופיעים בכלי תקשורת ישראליים, ומוקדש לקידום סיקור תקשורתי מדויק ומאוזן של ישראל והמזרח התיכון. היות ולתקשורת ישנה השפעה עצומה על עיצוב דעת הקהל, 'פרספקטיבה' עומדת על זכותו של הציבור לצרוך חדשות ללא אי-דיוקים ומניפולציות, תוך דרישה מכלי התקשורת לעמוד בסטנדרטים העיתונאיים הגבוהים ביותר ולבסס עובדות טרם פרסומן."

אכן – נשמע ראוי ביותר: ניטור התקשורת היא משימה חשובה. אלא שמבדיקה זריזה באתר מתברר שכמעט כל התכנים האחרונים שהועלו שם נוגעים, איכשהו, לעיתון אחד מסויים (הוא "הארץ"), ולארגון "בצלם". ידיעה אחת הועלתה ממש לאחרונה על "ידיעות אחרונות". ומי נפקד מהמערכת? ניחשתם נכון! "ישראל היום", "מקור ראשון", "ערוץ שבע", "מידה" ועוד ועוד ועוד.

מופתעים? אני מניחה שלא.

את הרומן האוטופי "אלטנוילנד", לא כינה הרצל "מדינת היהודים". החברה החדשה שאותה הוא דמיין, לא הייתה מדינת לאום,  בוודאי לא כזו בדמותה של ישראל דהיום, או בדמות המדינה הלאומנית, המסתגרת והאתנו-צנטרית, שעליה מפנטזים אנשים השותפים לדעותיו של עמיאור, אשר כמדומה,  כל רצונם הוא רק להמשיך ולהעמיק את השוחה הזהותית הצרה (והיהודית!)  שבתוכה הם מתבצבצים להם בהנאה כבר עשרות שנים.

אפילו אחד העם (אשר גינצברג) התלונן, בתלונה מפורסמת מאוד, על כך ש"אלטנוילנד" של הרצל אינה חברה יהודית מספיק, אלא קוסמופוליטית, אשר את כל מקורותיה הרוחניים היא שואבת מחוץ לחברה היהודית. כך הוא כותב בביקורתו על הרומן האוטופי של הרצל:

"ולפי שכל מה שיש בארץ ישראל [של הרצל] לא בארץ ישראל נברא ראשונה, אלא באנגליא ואמיריקא, בצרפת ואשכנז, לכן הכל כאן שייך לא לישראל בלבד, אלא לכל העמים, והיסוד העיקרי של החברה החדשה הוא מפני זה: בלי הבדל דת ולאום. העיקר הגדול הזה הוא "הרוח החיה“ בכל הספור, והוא נשנה וחוזר ונשנה כמעט בכל פרק בהתלהבות ובאריכות יתירה, עד שבהכרח יתעורר חשד בלב הקורא, כי כל מה שטרח המחבר לא טרח אלא 'בשבילם' שיראו ויוכחו 'הם' [כלומר, הגויים], כמה נאה היא 'ציוניות' זו …" (מתוך המאמר אלטניילנד, ראו "פרויקט בן יהודה")

אחד הדברים שמלמדת אותנו ההסתכלות הביקורתית על דברים, היא שהעולם מורכב, ההיסטוריה מסובכת, ואנשים רבים סותרים אפילו את עצמם. אבל את עמיאור ודומיו לא מעניינים כל אלה. הרצל, חוזה המדינה, מקים הציונות המדינית, הוא בוודאי אותו ההרצל שהם מדמים בעיני רוחם. ולא היא. הרצל היה אדם מורכב ביותר, עם פנטזיות משונות ביותר על כוח, אצילות, וגם על קוסמופוליטיות כביטוי מובהק למדינה החדשה שהוא יקים עבור היהודים חסרי הבית. כן, כן, קוסמופוליטיות כביטוי ללאומיות יהודית. בכך, הרצל וודאי לא היה יוצא דופן.

מעורר קבס הנסיון של אנשים מסויימים לפסל את ההיסטוריה בדמות הפנטזיות שלהם. הדרך לפנטזיה הלאומנית המושלמת רצופה כמובן בנסיונות הולכים ונשנים להשתיק כל חשיבה ביקורתית, ואפילו שזו מגיעה מאחד המומחים המובהקים לנושא. אין לי ספק ששומסקי קרא את כל אותם מאמרים שאליהם התייחס עמיאור במאמרו רווי הלעג. אני גם מאמינה כמובן שעמיאור קרא אותם. השאלה היא האם הוא הבין את אותם טקסטים מתחילת המאה העשרים, או שמא משתמש בהם כדי לדברר את רעיונותיו שלו, בני המאה ה-21.

הרצל על חמור באיזמיר 1898 - לשכת עיתונות ממשלתית

הרצל על חמור באיזמיר, טורקיה, 1898 (לשכת העיתונות הממשלתית)

הכותבת היא תלמידת תואר שלישי הכותבת את עבודתה בנושא לאומיות יהודית, בורגנות ומעמד במפנה המאות ה-19 וה-20.  בעבר למדה אצל ד"ר שומסקי.

על "מצעד השרמוטות", אתמול, מחר ובכל מקום

מערכת אשפתון


לפני כשבועיים, ב-18 במאי (יום שישי), צעדו נשים, גברים, נערים ונערות ברחבי העיר ירושלים במה שנקרא "צעדת השרמוטות".

מהי "צעדת השרמוטות"? צעדה המוחה על היחס הכללי בחברה שבה אנו חיים לנשים. שהרי, בכל תחומי החיים, עדיין מתייחסים אל נשים כאובייקט אסתטי או מיני (באופן בוטה הרבה יותר מן היחס ממנו נהנים גברים), עדיין יש פערים ניכרים בהנחות היסוד באשר לגבר לעומת אישה, וכל זה ממשיך להוביל לעיוותים רבים בשלל תחומים בחיינו.

וכך מסבירות מארגנות הצעדה בירושלים את הבחירה בשם המצעד:

"מהי שרמוטה? אישה ששוכבת עם מי שהיא רוצה, שמתלבשת איך שהיא רוצה, בקיצור, עושה מה שבא לה. אבל זה רלוונטי רק לנשים – כי כשגבר מתנהג בדיוק אותו הדבר, הוא גבר-גבר. אין מילה מקבילה לגבר שמביישת אותו ומצדיקה אלימות כלפיו. כשאתם קוראים לי שרמוטה ומצדיקים במילה זו את האלימות שחוויתי אתם אומרים לי שנפגעתי מינית בגלל מה שלבשתי, בגלל איך שהתנהגתי. אתם מנסים להחזיר אליי את האשמה על הפגיעה שאני עברתי. אבל יש רק אשם אחד באונס: האנס" (ראו אירוע המצעד בפייסבוק)

היום שבו התרחש המצעד בירושלים היה יום בהיר וחם. הצעדה אמורה הייתה להתחיל בעשר, אך בפועל התחילה כשעה לאחר מכן. מסלול המצעד החל בכיכר ספרא והסתיים בבר התקליט, במרכז העיר, ירושלים. ההתאספות הייתה אטית, אך לא מייגעת. המארגנות הציעו למכירה מיני פריטים הקשורים במצעד – סיכות, תיקים, סטיקרים ועוד. בזמן הזה, המשתתפות והמשתתפים גם בחרו לעצמם שלטים, והייתה אווירת פסטיבל. היו מעט כלי תקשורת.

תורמים מיוחדים לרוח החג היו מעגל מתופפים, שעמדו יחסית בצד, ונתנו את הקצב לכל המתרחש.

למרבה השמחה, לא היינו עדים להתפרצויות אלימות כלפי הצועדות והצועדים, וזאת אף על פי הלבוש החושפני והפרובוקטיבי ביותר שלהן (למעט מקרה אחד, שבו גבר חרדי נצפה על ידינו עומד בצידי ההתקהלות בבר התקליט ומאונן – אבל המקרה טופל מיידית על ידי המשטרה).

מטרת הלבוש הפרובוקטיבי של הנשים היא העמידה על זכות האישה על גופה, בכל הקשר, ובכל מצב, גם אם היא מתלבשת כמו זונה, וגם אם היא מתלבשת כמו חשפנית, שהרי גם לזונה וחשפנית יש כמובן זכות מלאה על גופן. בחברה שלנו אלו הן טענות שעוד צריך לעמוד עליהן.

לטובת אלה שלא היו, וכדי לציין את הצלחתו המסחררת של המצעד, שבו צעדו מאות נשים וגברים מכיכר ספרא ועד למרכז העיר, דרך כיכר ציון, בלבוש חושפני, ובקריאות פמיניסטיות, הכנו גלריית תמונות משלנו.

ביום שישי, ה-7.6.2018 (מחר!), מתוכננת צעדה דומה בבאר שבע.

באר-שבעים – צאו לרחובות והביעו תמיכה בחברה שאותה הייתם רוצים לראות סביבכם: חברה פתוחה, שוויונית, ובטוחה לכולם.

מחר יתקיים גם מצעד הגאווה בתל אביב. אז צאו ושמחו על גופכם, על כבודכם, ועל זכויותיכם כבני אדם חופשיים, מצפון עד דרום, ואל תתנו לאף נמוך-מצח או גְּבַהּ-גַּבָּה להוריד אתכם.

20180518_101035

אביזרים למכירה, בתחילת המצעד בכיכר ספרא


להמשיך לקרוא

על מידת הדין – תגובה למור אלטשולר

'יש כנראה מי שחושב שאם לא אף דבר אחר, אולי יהיה זה רירו הדביק של הסנטימנט שיוכל להחזיק את כל חברי החברה המוזרה הזאת יחדיו'

מאת ר"ב ירושלמי


במאמרה, "כשגרוסמן כמעט פרץ בבכי" שפרסמה ד"ר מור אלטשולר בעיתון "הארץ" לאחרונה, נחשף אחד הנגעים המסוכנים בחברה הישראלית – נגע הסנטימנטליות, המאפיין כל כך את החברה, לגווניה. מאמרה של אלטשולר עסק בתגובתו (כפי שהכותבת פירשה אותה) של הסופר דוד גרוסמן לנאומה של מרים פרץ המכונה גם "אם הבנים" (משום שהיא שכלה את שני בניה שנהרגו בקרב), אשר ניתן בטקס פרסי ישראל ביום העצמאות. במאמרה רואה אלטשולר את גרוסמן כמייצג ה"שכל" או לחלופין – את "מידת הדין", לעומת פרץ, המכונה "לב", או "מידת הרחמים".

"המצלמה קלטה את הפנים המיוסרים של דויד גרוסמן," היא כותבת, "[…] ניכר שהוא מתאפק שלא לפרוץ בבכי. גרוסמן נסחף אל מלותיה, נכבש בקסמה, והעניק לנו רגע של חסד, שבו גברה מידת הרחמים על מידת הדין."

במלים אחרות – הכותבת מתארת לנו את המלודרמה של המציאות הישראלית, המאופיינת ב"קסם", "רגעים של חסד" וכמובן ניצחון הרגש על השכל. זהו מעין עיוות אירוני ל"אף על פי כן" הברנרי, גרסת 2018 – "אותו האעפי"כ, שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים…" בישראל של היום, בסוף כל החשבונות השליליים מגיע הקיטש הגדול.

אלטשולר משווה את התנהגותו של גרוסמן, כפי שהיא נראית בעיניה, להתנהגותו של "יעקב אבינו" אשר מתנה את נאמנותו לאל בהתנהגות האל אליו, כלומר – היא משווה התניה זו לזו שמציב גרוסמן לממשלת נתניהו. לעומת זאת, פרץ מבטאת "אהבה ללא תנאי" (למי? לארץ? למדינה? לנתניהו?), וכהולכת בדרכו של "אברהם אבינו, המסמל במסורת את מידת החסד."

כל כך יפה, כל כך ענוג. מה לא בסדר? מה הבעיה? הבעיה היא, כאמור, באותה סנטימנטליות ישנה וטובה, שיותר מחוסר יכולת, מבטאת בדרך כלל את חוסר הרצון להביט נכוחה בדברים המתרחשים סביבנו, מתוך מחשבה קרה, ומתוך ניתוח שמטרתו להבין את עמדתנו ולאן פנינו. הסנטימנטליות כמובן איננה נגע חדש בחברה, אלא ששילובו עם מידת הבערות המשתלטת כאן, הכוחנות, המיליטריזם וכמובן הלאומנות – מקנה לו צבע של סכנה חדשה. אנו עדיין שרויים בבית אבא-אמא הרעיוני, עדיין אוהבים להתרפק על מאכלי סבתא, על הציונות מבית סבא, זו שדיברה על ירושלים של זהב, חלב, דבש, ושרחובותיה מרוצפים באבנים טובות. זוהי הישראליות החדשה – ישראליות של הרגשנות הדביקה.

יש כנראה מי שחושב שאם לא אף דבר אחר, אולי יהיה זה רירו הדביק של הסנטימנט שיוכל להחזיק את כל חברי החברה המוזרה הזאת יחדיו.

נאומה של מרים פרץ, בטקס חלוקת פרסי ישראל, 2018:

 

להמשיך לקרוא