נשים, גברים

ר"ב ירושלמי


במאמר שפורסם לאחרונה ב"הארץ" מאת העיתונאי החרדי ישראל כהן, מבקש העיתונאי ללמדנו על נפלאות החברה החרדית, אשר דווקא הנורמות אשר נראות כביכול "לנו, החילונים" כ"מדירות" (היינו – הפרדה בין המינים), הן הן אלה ש"מגינות" על הנשים. ("תלמדו מאתנו מהו כבוד לנשים", 13.11.17).

לטענת כהן, "בימים שבהם נחשפות עוד ועוד פרשות הטרדה מינית […], הגישה החרדית, המקדשת את ההפרדה בין המינים, נראית בעלת היגיון רב."

זהו משפט משעשע במיוחד מפני שהוא מגיש על מגש כסף אולי את תמצית החברה החרדית – נשף המסיכות. אותו נשף מסיכות מקודש שבתוכו הציבור הזה נתון יומם וליל, בין אם זו מסיכה של "קדושה", "טהרה", "תלמוד תורה" וכמובן מסיכת "ההפרדה", שהרי בנשף זה לא רק מפרידים בין נשים וגברים, אלא אף "מקדשים" זאת לכדי עקרון. שלא לדבר על כך, שכהן מניח שמה שאין מדברים עליו בחברה החרדית, אינו קיים (כלומר, הוא מניח כי התקפות מיניות והטרדות בציבור החרדי הן מעטות יחסית לאלו המתרחשות במגזר החילוני).

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

זעזוע וחמלה

מאת רונה ברנס


לפני כשבועיים התבשרו צורכי החדשות הישראלים כי גבר בטבריה רצח את אשתו, כרת את ראשה ושרף אותה. אנשים רבים הזדעזעו מהארוע, ובצדק כמובן. רבים פחות כנראה הזדעזעו מסיפורה של סיהאם ראתב נימר שתקפה לאחרונה שוטר מג"ב עם זוג מספריים בכניסה לעיר העתיקה בירושלים, ונורתה למוות בתגובה.

האם הייתה זו עוד מחבלת שניסתה לפגוע בשוטרים ישראלים? לא בדיוק.

הפעם הייתה זו אמא של מוסטפה נימר, שכנראה לא תזכרו. גם אני לא זכרתי. מוסטפה נהרג בשוגג מירי כוחות המשטרה, לאחר ששוטרים סברו בטעות, לטענת המשטרה, כי הוא מתכוון לבצע פיגוע דריסה בשועפט שבירושלים. האמת, שאחר כך גם המשטרה קיבלה, הייתה שהוא חזר מבילוי ביחד עם חברים. ליתר דיוק – לקנות פיצה. כחצי שנה לאחר מכן שלפה האם זוג מספריים וניסתה לדקור שוטר מג"ב.

האם אפשר לזהות פה הגיון כלשהו?

האם אתם זוכרים את המקרה שבו שוטר ירה מטווח אפס בנערה פלסטינית בת 16 שניסתה, ביחד עם קרובת משפחתה בת ה-14, לדקור עוברים ושבים ברח' יפו בירושלים, שוב – בזוג מספריים, לאחר שמישהו כבר "ניטרל" אותה (כלשון העילגת הדומיננטית) עם כיסא?

המשפט הפלילי מקצה מקום של אמפתיה גם לעבריינים הקשים והאכזריים ביותר. לכן יש הבדל בין פסק הדין, המכריע אם האדם אשם או זכאי, לבין גזר הדין. בשלב גזר הדין – כלומר השלב בו מוכרע העונש הניתן לאשם – יש מקום לכל מיני שיקולים אישיים, הנובעים מרצונה של החברה לנקוט בחמלה בסיסית. כאן יכול השופט להתחשב ברקע הנאשם, מצבו האישי, הבריאותי, וכו', וגם בהתאם לכך לגזור את עונשו.

הנקודה היא שהחברה שלנו מקצה מקום נורמטיבי קבוע לחמלה כעקרון מנחה. אף על פי שאין זה פשוט, עלינו להכריח את עצמנו לנהוג גם באלה שאיננו מכירים, ושאנו רואים כאויבינו, בחמלה.

מוסטפה נימר הוא סיפור עצוב במיוחד, על הרג בשוגג של אדם צעיר, שסביר להניח שלא היה מוצא את מותו באופן הזה לולי היה ערבי, ולולי הנסיבות.

מאחר ומדינת ישראל שולטת בחלקים גדולים ביותר של האוכלוסייה הפלסטינית, אם לא באופן ישיר אז באופן עקיף (אישורי עבודה, חתונה, בתי חולים וכו'), ומאחר ונוצר פער קבוע בין האוכלוסיה הפלסטינית והאוכלוסיה הישראלית, הנמצאת במצב סוציו-אקונומי גבוה לאין ערוך  מאלה הראשונים, הולך ומתקבע היחס המזלזל של האוכלוסיה הישראלית בפלסטינית. רואים זאת בכל מקום ובכל זמן.

לפי הארץ, התוקפת בת ה-16 עם זוג המספריים שנהרגה מירי השוטר לפני כשנתיים (שמה: הדיל ווג'יה עוואד), היתה אחות של מחמוד עוואד, שנפגע באורח קשה בעימותים עם צה"ל ליד קלנדיה ב-2013, מת כשנה לאחר הפציעה ובעקבותיה, והוכרז שאהיד.

גם בכתב האישום של בת זוגה לפשע (שהייתה בת 14 בזמנו), שנותרה בחיים לאחר מתקפתן הכושלת, מוסבר כי המעשה היה מעשה נקמה על האח "השאהיד".

אם כן, בשני המקרים, זה שהתרחש לפני כשנתיים וזה שהתרחש לפני כשבוע, יש סיפור משפחתי של נקמה, או של טירוף. בשני המקרים מדובר בנשים שנוטלות עמן כלי נשק לא אפקטיבי במיוחד, ומוצאות את מותן מירי. על אף שמדובר באוכלוסייה שבאופן כללי מוגדרת כאויבת של המדינה הציונית, האם אין מספיק אנשים במדינת ישראל שיכולים לראות את הטרגדיה האנושית הבסיסית בסיפורים האלה?

מקרים אלה מזכירים לנו כי אין דבר כזה "ניהול" הסכסוך. מי מדבר על ניהול הסכסוך? רק מי שנוח לו יחסית בסיפור הזה. הישראלים נהנים, בזכות כישורי מנהיגים לאורך הדורות בלי ספק, מרמת חיים גבוהה בהרבה יחסית למדינות השכנות לה, וכמובן ביחס לאוכלוסייה הפלסטינית החיה בגדה ובעזה. לכן, ישראל יכולה להרשות לעצמה להמשיך לחיות במצב "לא נעים זה" של פיגועים מדי פעם, של מלחמות קטנות מדי פעם, מה שנקרא "מבצעים", וכו'.

רוב האוכלוסיה במדינת ישראל אינה חיה חיים ללא תקווה,  טבולים בייאוש, פחד ושנאה. לפחות זהו המצב כרגע.

עלינו להבין, כי אם המצב ימשיך כך, ייאושם ותסכולם של שכנינו, שבמקרים מסויימים חיים ועובדים כתף אל כתף עמנו, רק יילכו ויעמיקו. מדינת ישראל, אזרחי ישראל, אינם יכולה להתעלם מכך. יש לנו, הישראלים, חובה, גם מתוך אינטרס מובהק שלנו, לעזור לאוכלוסייה הפלסטינית, להושיט יד אמיתית לחיים משותפים בחבל הארץ הקטן הזה.

דרוש כאן רצון טוב אמיתי ועמוק שיקיף את כל חלקי האוכלוסיה. הטרגדיה האחרונה של משפחת נימר היא הטרגדיה של מדינת ישראל, של כל אזרחי מדינת ישראל. אסור לנו להפנות אליה את גבינו, שמא נגזור בכך את גורלנו.

_DSC0010_s

התמונה מתוך התערוכה "הצצה מצמררת" מתוך האתר פרויקט טוקבק. (צילום חמוטל וכטל)

איך ברוך מרזל כמעט הציל אותי מלהב"ה

מאת בתיה גלילי


היה זה הערב (8.2.17), בהפגנה ליד גלריית ברבור בנחלאות בירושלים. הגענו כדי לחזק נוכחות, לאחר שלהב"ה הודיעו שהם יפגינו נגד ארוע של שוברים שתיקה שהתנהל במקום, שבגלל קיומו שם שרת התרבות מירי רגב אף הודיעה שהיא תפעל לסגירתו.

בגיבוי מוסווה של העירייה (במחדל וגם בעידוד מילולי), הופיעו מיטב הפשיסטים היהודים שמטיפים לטוהר הדם היהודי, בשכונת נחלאות היפה. אלא שאני שמחה לדווח שאיך שהגענו למקום גילינו שאנו מצטרפים לחבורה גדולה מאוד של אנשים  שוחרי שלום, והודפי שנאה, אל מול קומץ פצפון של נוער שטוף שנאה, וכמה רועים, ובראשם בנצי גופשטיין, איתמר בן גביר שתמיד שש אלי קרב, וברוך מרזל, שהצטרף אחר כך.

"יאללה יאללה, להב"ה, צאו לנו מהשכונה",  ו"בנצי בנצי אל ייאוש, עוד נגמור עם הכיבוש" נשמעו לאוזנינו כמוסיקה ערבה מאוד. ירושלים הוציאה מתוכה הרבה צעירים שהתגודדו בלילה הקר מאוד של העיר כדי לא לתת לחבורת פשיסטים משיחיים להשחיר את פניה.

ובכל זאת הסתקרנתי, וכדרכי בקודש, השתחלתי לצד השני של ההפגנה, כדי לראות מקרוב את פני המפגינים.

מאחר ולא יכולתי לסתום את הפה, ומצאתי את עצמי יחסית מהר מדברת עם אחד המפגינים הסימפטיים יותר, (שהיה כמו רוב האנשים שעמדו בצד של להב"ה – עוברי אורח סקרנים, מצביעי ימין), יחסית מהר מצאתי עצמי גם מסתבכת. דיברתי איתו שיחה נעימה בסך הכל, והסתקרנתי לשמוע את דעותיו, שנראו לא מתלהמות במיוחד, כאשר לפתע אחד מבחורי להב"ה הנלהבים קלט אותי, והתקרב אליי בתנועות מאיימות.

"מה אתה מדבר עם הזבלה הזה?" הוא אמר לבן שיחי החביב.

"אני מדבר, אולי היא תחשוב על הדברים, אני מכיר את האמת שלי", אמר חברי לשיחה לבחור.

"איזה תחשוב על הדברים? הזבל הזה,"  ענה בחור להב"ה, וביטל בתנועת יד את קיומי, מתקרב אליי, כאילו התכוון למנוע ממני לזוז, דבר שעד מהירה התברר ככוונתו המדוייקת.

"זאתי יש לה שיער לבן – איך תחשוב על הדברים?"

עכשיו, זה מעניין.

כי תמיד בוחרים להעליב אותי. הרבה פעמים קראו לי כוניפה, הרבה פעמים בשמות אחרים, אבל אני – בת ה-29, מצאתי עצמי מעט מבולבלת כשהאשימו אותי בסך הכל בשיער שיבה. שזה בסך הכל לא מעליב כלל.

הבחור של להב"ה התקרב אליי יותר ויותר, ולחץ את גופו אליי, שוב באופן מאיים.

ביקשתי ממנו לזוז ממני, אבל הוא לא זז, ורק נלחץ יותר.

בינתיים אחת מבחורות להב"ה החרוצות, הגיעה אף היא אליי והטיחה בפניי שאני שונאת אותה, "מה את עושה פה?" היא צעקה בפניי, "את שונאת אותי!" את הכחשותיי היא ביטלה בבוז.

אחר כך אראה אותה שרה בגאון את הג'ינגל הקליט "ארץ ישראל לעם ישראל" תחת דגלו השחור של להב"ה.

בחורה אחרת, נשואה, הביאה איתה שוטרת, כדי להתלונן עליי, וכדי שתרחיק אותי מהמקום.

אבל אני לא רציתי ללכת.

הסברתי שאני באמצע שיחה עם האדון החביב, והצבעתי על בן שיחי, שדווקא שיתף פעולה. אמרתי שאני כרגע לא מפגינה – דבר שהיה אמת לאמיתה – אלא מדברת, ושמותר לי כי זה רחוב ושטח ציבורי.

"זה לא סלון פה!" התעקשה הבחורה, ומשכה בשרוול השוטרת, כאילו הייתה ילדה קטנה המתחננת לאמה שתקח אותי מכאן.

השוטרת ביקשה שאלך, אבל לא חיכתה לראות אם אני אכן עושה את מה שאומרים לי והתחילה להסתלק חזרה לתפקידה כחוצץ אנושי בין שני צדי המפגינים.

"היא לא שמה עלייך!" צעקה אחת הנערות לעבר גבה המתרחק של השוטרת.

אבל השוטרת לא שיתפה פעולה והמשיכה להתרחק מאתנו.

בינתיים, אותו הבחור מקודם לא הרפה והמשיך לדחוק אותי, הלאה והלאה,

"אל תגע בי!" צעקתי עליו לבסוף, "תן לי לצאת!"

בידיים שלובות על חזהו הוא לא זז, והביט בי בעיניים שלא הייתה בהן שנאה, ולא הייתה בהן אהבה. "תן לי לצאת", אמרתי שוב אל הבחור האטום שמולי, כאשר לפתע מעבר לכתפו, אני רואה מפציע זקנו המוכר של  מי-אם-לא – – – ברוך מרזל!

כן! מרזל שנצפה לוחץ את ידו של אלאור אזריה לאחר הירי בפלסטיני בחברון, ומברך אותו.

"אתה יכול לעזור לי?" פניתי אליו, כאילו היה אביר שנשלח אליי מהשמיים.

"מה הבעיה?" אמר מרזל לבחור, אמנם לא בפה מלא – ובכל זאת. "תן לה לצאת," הוא תבע בשפה רפה.

אבל הבחור שלי דווקא לא הרפה, והפעם הוסיף קצת כוח, עד שנאלצתי להגן על עצמי, ותוך כדי שאני עושה כן הרגשתי עצמי נהדפת מיד על ידי השוטרת שהייתה שם קודם ועתה חזרה כנראה במיוחד כדי לדחוף אותי אחר כבוד אל הצד "שלי" של ההפגנה, לקול שריקות וקללות.

"שמאלנית בוגדת", "זבל", נשמע מאחוריי.

בפינה אחת שני ילדים עמדו מסתודדים,  "אולי נזרוק עליהם אבנים" שמעתי אחד מהם אומר. נער אחר, מבוגר יותר, שגם הוא שמע את השיחה, הניא אותם מכוונתם, באמרו שזה בדיוק מה שהתקשורת רוצה.

המילה "בוגדים" נשמעה מכל עבר, בדקות שבהן עמדתי בשקט, לפני זיהויי כגיס חמישי.

זה  נכון שגם בצד השמאלי של המפה הפוליטית נשמעו הרבה קללות, עם הרבה אנשים שקיללו את הצד השני.

"אני שונא אותך" אמר למשל אחד המפגינים לבחור צעיר שהילל את המשיח ואמר שבקרוב הוא (המשיח) יבוא לשחוט את כולנו (השמאלנים שעמדו מולו).

ובכל זאת, הייתה זאת אחת הפעמים, שבה לכל אדם הגון צריך היה להיות ברור לאיזה צד הוא רוצה להשתייך.

עוד נשמעו שם מילים כמו "זבל", וש"צריך לשחוט את כולם."

הנערים נראו מאוד מרוצים מהמצב, והחיוכים נשפכו מכל פינה. בנצי דווקא נראה יחסית מהורהר לעתים, אבל בסופו של דבר גם הוא היה מרוצה. אחרי הכל הוא יודע, שבקרב ההתשה הזה הוא הצליח להשיג הישגים נאים למדי.

הרי הוא, בנצי גופשטיין, מנהיג להב"ה, עמד למעשה באותו הצד של שרת התרבות של ישראל, מירי רגב, שיצאה נגד גלריית ברבור, ובצד של ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת שתמך בביטול הארוע בגלריה, ואשר בסופו של דבר הודיע על סגירת הגלריה כליל.

והנה עוד דוגמא להשפעת הימין הקיצוני על פוליטיקת המיינסטרים במדינה.

כשהצד של ניר ברקת, המהוגן והבורגני מיוצג על ידי להב"ה, כפי שהיה הערב הזה בנחלאות – הקהל הרחב צריך לדאוג.

20170208_211022

בקרוב המשיח יבוא וישחוט את כולנו? כך, בכל אופן, לפי הבחור המהורהר הנראה כאן  מתבונן במפגינים שהתייצבו נגד להב"ה ובעד זכותם של "שוברים שתיקה" לקיים את הרצאתם בגלרייה ברבור בנחלאות.

טראמפ בארץ האפשרויות

מאת מערכת האתר

trump_first_day_ashpaton

איור: דקל שפירא

'אחת התכונות המרכזיות שכנראה אפשר לסמוך עליהן באישיותו של טראמפ היא שהוא רוצה להיות נאהב'

דונאלד טראמפ נבחר לנשיאות ארצות הברית.

אף על פי שקיווינו, כאן במערכת האתר, בכל ליבנו שזה לא יקרה, אי אפשר לומר שההפתעה הייתה גמורה. אמריקה בחרה להיות מובלת על ידי אדם שפל, טיפשי וחנפן. וכפי שאנחנו מבינים זאת היא בחרה באקסטזה על פני הנכון.

יהיה מי שיגיד שאמריקה בחרה דיכאון על פני השראה. אבל זה ממש לא נכון. היא בחרה את ההשראה שלה לזמן הזה, ולצערנו ההשראה שלה לזמן הזה היא כזו שמבוססת על בדלנות "גזעית", תרבותית, ועולמית.

בשעות הראשונות של עיכול התוצאות, אחד מפרשני הסיאןאן התעקש להכריז שוב ושוב שכל מי שחושב שטראמפ לא יקיים את כל אשר נבחר בשבילו – היינו בניית חומה גדולה בגבול ארה”במקסיקו, גירוש המוני תושבים זרים, וביטול מוחלט ומיידי של תכנית הבריאות שהחלה בתקופתו של הנשיא אובמה – טועה.

הפרשן ניסה לעטות תפקיד של נביא, ולדעתנו לא כל כך הצליח בזה.

הנה למשל, לא עבר אפילו שבוע אחד, וכבר טראמפ מסתייג משלילתו המוחלטת של תכנית הבריאות של אובמה.

בעת פגישתם של הנשיא הנבחר עם הנשיא היוצא אובמה כל שפת הגוף של טראמפ הביעה חוסר בטחון, וודאי אם משווים זאת לתנועותיו התמידבטוחות של הנשיא אובמה. טראמפ הודה לאחר הפגישה שהוא התרשם מ"כמה מהדברים הממש נפלאים שהושגו [בזמן כהונת אובמה]”.

האם זהו אותו הטראמפ שהכתיר את אובאמה כ"מי שייסד את דאעש"?

האם זהו אותו הטראמפ שכינה את תכנית הבריאות של אובמה – ה"אובמהקר" – “קטסטרופה”?

כן, זה הוא ולא אחר, ואיננו כותבים זאת כדי "להכניס" לטראמפ (שוודאי מתעניין מאוד באשפתון) אלא כדי לומר שאנו איננו בדעתו של פרשן הסיאןאן המוזכר לעיל.

בחירתו של טראפ לנשיאות עשויה להתברר מהר כלא יותר מסיפטום למשברים גלובאליים שגם ישראל מתמודדת איתם, כמו הפערים החינוכיים בין המגזרים והמעמדות השונים במדינות המערב, הפערים התרבותיים הביןמדינתיים, וכנגזרת לאלה – הפערים הערכיים.

אין ספק שהבחירות האלה הן אות אזהרה, ואות מצוקה, אבל הן כנראה ממש לא "האות האחרון", כמו שרבים חששו לפני היוודע תוצאות הבחירות, ומיד לאחר מכן.

אם תוך יומיים בלבד, טראמפ לא חושש לומר כי הוא שוקל להשאיר חלקים מתכנית הבריאות של אובמה, שביטולה הייתה אחת ההבטחות המרכזיות בקמפיין הבחירות שלו, מה נראה בעוד שבוע? שבועיים? חודשיים?

אחת התכונות המרכזיות שכנראה אפשר לסמוך עליהן באישיותו של טראמפ היא שהוא רוצה להיות נאהב. בסביבת גזענים שבחירתך תלויה בהם זה מוביל להתנהגות מסויימת. בחברת מנהיגים אמריקאיים ומנהיגי מדינות נוספות זה כנראה מוביל להתנהגות שונה לגמרי. אחרי הכל, בואו לא נשכח שטראמפ וקלינטון הסתובבו בדיוק באותם החוגים הניויורקים במשך שנים, הלכו לאותן מסיבות וצחקו מאותן הבדיחות. הפערים דה פקטו אינם בהכרח גדולים כמו שנדמה לנו.

ואף על פי שדבר לא ישנה את העובדה שקול ההגיון והמוסר צועקים בכל כוחם שבחירתו של טראמפ לא הייתה צריכה לקרות בחברה חזקה ובריאה, אין זה בהכרח אומר שעתה הכל אבוד. שהרי דבר נוסף שאפשר היה ללמוד מהקמפיין של טראמפ, הוא שהוא יעשה הרבה מאוד כדי להשיג את מה שהוא רוצה, ואם כדי להיחשב נשיא טוב בעיני בעלי הדעה הוא צריך לשבור כמה הבטחות שהוא הבטיח לבוחריו במהלך הקמפיין – הוא יעשה זאת. הן ידוע הוא שלא תהיה זאת הפעם הראשונה עבור איש עסקים זה, ש-6 פעמים הכריז על פשיטות רגל בסכום כולל של כמעט מיליארד דולר, ושלא הסכים לחשוף את דוחות המסים שלו עד עצם היום הזה, כנהוג וכמצופה.

דבר לא ימחה את החרפה שבבחירת טראמפ לנשיא, ועדיין, יש תקווה גדולה גם לארה"ב, שאחרי הכל, מרבית מבוחריה בחרו דווקא בהילרי קלינטון לנשיאה. רק בזה כשלעצמו אפשר לראות צעד ענק לחברה האנושית, האמריקאית, ולנשים בעולם כולו. וכמו שקלינטון אמרה בנאום ההפסד שלה, יום אחד מישהי אחרת תשלים את המלאכה, ותיבחר גם לנשיאות. נקווה שהמישהי הזאת תיבחר מהסיבות הנכונות ובדרכים הגונות, ושגם הבחירה העתידית ההיא לא תהיה יותר מסימפטום – אבל הפעם לחברה חזקה שצופה פני עתיד טוב יותר. נחכה ונראה.

האם אנשי "כאן" החליטו להצטרף להסברה הישראלית?

מיטל משיח


האם "כאן" או "התאגיד" החליט להצטרף לאחת משלוחותיה של ההסברה הישראלית?

לפי הסרטון הזה נראה שכן:

https://www.facebook.com/plugins/video.php?href=https%3A%2F%2Fwww.facebook.com%2Fkanbehakama%2Fvideos%2F1860218017531049%2F&show_text=1&width=560

זהו הסרטון היחיד שראינו עד כה מבית היוצר של התאגיד, שטרחו להתאים לו כתוביות בשפה האנגלית.

2016-11-01 07_19_02-‫כאן‬.png

למה? בגלל נושאו  כמובן, אשר מתאים בדיוק ל"דיונים בינלאומיים" (כלומר דיוני רשת בין אנשים "צודקים" ו"לא צודקים") על מצבה של ישראל מול הפלסטינים, ובעקבות "בקשת עוקבינו", כפי שהתאגיד כותבים כסיבה להוספת הכתוביות האנגליות.

ואכן רבים מאותם עוקבים חלקו את הסרטון בעמוד הפייסבוק הפרטי שלהם בנסיונות השכנוע שלהם בצדקת ישראל.

אנחנו בטוחים שנתניהו ומירי רגב עומדים גאים.

וכמו כל סרטון הסברה, גם בזה שכאן שזורים בעדינות אי דיוקים קטנים, שנועדו להותיר את הקהל במצב הנהון מתקדם (ראו למשל את הניסוח: "הערבים שאיבדו את בתיהם" לאחר מלחמת העצמאות, בעוד שלמעשה – חלק גדול מן הרכוש הערבים – מה שנקרא "נכסי נפקדים"  – עבר לידי המדינה ותושביה היהודים).

אכן, אונר"א הוא גוף בעייתי מאוד, וייעודו בהחלט מעורר מחלוקת ותהיות, אבל זה לא העניין.

גם העובדה שתאגיד השידור החדש עוסק בכך אינה העניין. טוב מאוד שהוא עוסק בכך.

אבל מדוע החליטו שם ב"כאן" להיענות ל"עוקבים" שלהם דווקא עם הסרטון הזה ולהעלות אותו עם כתוביות לאנגלית?

מדוע לא את סרטוני השירה הנחמדים שהתאגיד מעלה? מדוע לא את המדריך להישרדות בחגים שהוא הפיץ בחודש תשרי העליז? אין יהודים דוברי אנגלית? מדוע לא את הסרטון על אסירים אשר יושבים בכלא על אף שהם חפים מפשע?

בואו נקווה כי אנשי התאגיד לא יהפכו את עצמם לזרוע המדברת של עמדת הצידקה התמידית של ישראל ושל רוח הממשלה הנוכחית בפרט.

שהרי גם אם הסרטון הזה עוסק בסוגיה חשובה ומעניינת, הוא עושה זאת באופן המתאים יותר לסרט הסברה – hasbara (כלומר שיטוח הטענות של ישראל מול כל העולם ואשתו כדי שיבינו כמה אנו צודקים תמיד)  – ולא באופן שאמור לנהל דיאלוג רציני עם הציבור הישראלי. כן – הציבור הישראלי. לשמו הוקם התאגיד, עבורו הוא עובד. לא עבור עמדת המדינה. התאגיד אינו גוף ייצוגי של ישראל, זהו גוף תקשורת פנים ישראלי. ואם עוקביו רוצים להשוויץ כל כך בטענות ה-הו כה צודקות – של התאגיד בנושא זה, יתכבדו העוקבים הנלהבים, יוסיפו כתוביות אנגליות בעצמם, ויפיצו אותו למי שיחפצו. זהו לא תפקידו של התאגיד.

ערווה, אישה, צניעות, שרה, כבוד, אימה

מאת: המערכת


קול באישה ערווה.
ערווה  באישה קולה.
ערווה מגרה לי את חושי המלכות.
אישה מערה לי את קולות התחושות.
הו ערווה.
הו אישה.
הו גאולה.
(שיר שכתבנו בהשראת מירי רגב, מלכת הכותרות האלמותית של החיים)

white

לאחרונה  נודע לאזרחי מדינת ישראל הקטנה שגם משרד התרבות הצטרף לחינגת הרבנים שהמליכו עצמם בממלכת הציונים האבודים למורי דרך, נביאים, מוכיחים-בשער, סלקטורים,  קובעי  טעם, מין ומיניות.

מה קרה?

משרד התרבות, אשר שרתו היא כידוע מירי רגב, נאמנתן הגדולה של  הכותרות, הוציא הודעה לתקשורת לפיה הוא ינחה גופי ציבור שממומנים מכספי מדינה להתנהל באופן המכבד את "כלל הציבור".

ואנחנו שואלים –

כלל הציבור כולל כולם?

כולל כולן וכולם בלי חרטות לעולם?

נשמע הגיוני לא?

שהרי מה יכול להיות רע במתן כבוד לרעיך בני האדם?

לכאורה, אין דבר רע בכך, אלא שההודעה הזו מגיעה לא בעקבות מחאה נגד מימון אייל גולן למשל, אשר היה קשור דרך אביו בבעילה לא חוקית של קטינה (דבר שלא מכבד אותנו- אנשי האשפתון למשל), או בעקבות המחאה נגד היחס החם שהארגון האלים "לה פמיליה" זוכה לו מצד שרת התרבות רגב (שהיא השרה של כולם – כולל ערבים, כולל שמאלנים, כולל נשים ואנשים טובים שלא רוצים אלימות כל הזמן סביבם).

לא – באופן לא מפתיע כלל ההודעה על ההכרח ב"יחס מכבד" הגיע דווקא בעקבות אישה שעמדה על במה בלבוש מינימאלי.

רחמנא ליצלן!

שומו שמיים והאזיני ארץ – אישה  בחזיה על במה עם עליונית ומכנסיים קצרים!  מכנסיים קצרים! בימינו אנו! מי חלם שלכך נגיע?!

כי כשבמשרד התרבות מדברים על לכבד את כולם, הם בעצם מתכוונים לכבד את האורתודוכסים, את השמרנים בחברה, את אלה שלא הבינו, כמו שג'סטין טרודו אמר, שהשנה היא  שנת 2016! (הוא אמנם התעקש שהשנה היא 2015 – אבל הרעיון הוא אותו רעיון)

גסטין טרודו.png

למה? כי הכי קל להיכנע לקולניים ביותר, לאלימים ביותר, ובעיקר – הכי קל לשמוע לאלה הטוענים שהם הם נושאי המסורת האמיתית, שומרי הגחלת, היהדות – הו! – היהדות הטובה והישנה.

באתר החרדי הפופולרי "כיכר השבת" גרמה ההודעה לתהות אם הגיעו כבר ימות המשיח.

כיכר השבת צניעות ימות המשיח.png

אין ספק שמירי רגב יודעת לעשות נעימי לכל האנשים הנכונים.

ואנחנו רוצים להזכיר:

מדינת ישראל הוקמה כמדינה חילונית, כמדינה אנושית.

הזהות היהודית שהיא עטתה על עצמה היא זהות לאומית, ולא דתית, תרבותית, ולא דתית.

איש  מבין חותמי מגילת העצמאות לא דמיין שיבוא יום והמדינה תשתמש בכוחה כדי לכפות חוקי צניעות המקובלים על המגזר הדתי בחברה היהודית.

המדינה  צריכה  להגן על עקרונותיה שהם (אנו רק מזכירים) – שוויון, חירות, צדק ועוד ועוד ערכים אנושיים שכאלה:

וכך אומרת מגילת העצמאות עצמה:

"מדינת ישראל… תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

ועכשיו לשאלת השאלות:

האם משרד התרבות היה  מגיב כך לו היה מדובר בגבר?

כלומר –  לו גבר חצי עירום היה שר על הבמה – האם משרד התרבות היה ממהר להודיע על הנחיות לגבי קיום הופעות עתידיות "שיכבדו את כלל הציבור"?

ובכלל – מהו לבוש "לא צנוע" לגבר?

מה זה בכלל "צניעות" מה זה "כבוד" – מה זה אומר?

ומה הקשר בין צניעות ובין אמנות? ועוד יותר מכך: בין כבוד ובין אמנות?

האם גם את פרדי מרקורי היו מורידים מהבמה? כנראה שכן.

ב”הארץ” הובאה כנהוג תגובת משרד התרבות:

"זהו בדיוק ההבדל שבין חופש הביטוי לחופש המימון. על כן, תצא הנחיה מסודרת לכלל גופי ההפקה הפועלים באמצעות משרד התרבות לוודא כי מדיניות זו ממומשת בכלל הארועים",

חופש המימון? מה זה אומר? החופש להגביל את החופש? האם המשרד אומר שמותר לו להגביל לפי ראות עיניו כי  הכסף נמצא בידיים שלו?

המשרד הממשלתי המתקרא משרד התרבות אינו מבין כנראה שהמדינה אמורה להיות מגן החופש, לא "משתית החושך בחסות הכסף שהוא מקבל מאנשים חופשיים דרך כספי המסים שלהם" וכו'.

אבל גם את זה נשרוד.

מה לרגב ולתרבות? לאמנות? לחופש? זה מעניין אותה בכלל? היא בכלל מבינה שאנשים מתו, ונרצחו, והוכו והופלו, ודיממו וסבלו רק כדי שהיא תוכל ללכת היום במכנסיים? בשמלה צמודה? בחולצה מכופתרת?

חופש המימון זה משחק מילים לא מתוחכם שמתאים לאישה לא מתוחכמת שכל תאוותה בחיים זה כוח, פרסום ואהבת הקהל.

ואנחנו אומרים: גם זה יעבור.

נשיקות מרובות ובלתי צנועות לכולם.

הערה על מסים, רבנים ומטרות ראויות

"אתם מבינים, שלטונות המס הנכבדים, אנחנו, האזרחים, מודאגים מאד מהאסון הכלכלי-חברתי המתחולל כאן"

מאת : רחל אליאור


תמיד שמחתי לשלם מסים עבור מטרות ראויות.

תמיד שמחתי לשלם עבור מטרות כגון פנסיה דשנה לנשיא האנס משה קצב, המקבל מהמדינה פנסייה של כ750,000 ₪ בשנה (כלומר 58,700 לחודש), או העברת הון עתק להתנחלויות בלתי חוקיות דרך החטיבה להתישבות (מיליארדים).

שמחתי מאוד גם לממן את ישיבות הקו החרד"ליות, בהן מלמדים תורות משיחיות-מקדשיות הזויות ומעודדים הבחנות גזעניות בין יהודים וגויים כטהורים וטמאים, ובין סטרייטים נורמליים ללהט"בים סוטים.

גם שמחתי לממן את הישיבה ביצהר או בעטרת כוהנים או בעלי, שם עוסקים בבנין המקדש ובקירוב ביאת המשיח, בטיפוח חוגי "תג מחיר", באימונים בשחיטת חיות לקרבנות להלכה ולמעשה ובתפירת בגדי כהונה, בתיוג להט"בים כסוטים ובעידוד "משפחות יהודיות נורמליות, טבעיות ופוריות" ובהדרת נשים.

בנוסף, אני מאד שמחה ומרוצה שהמיסים שאני משלמת, ומיסים שמשלמים בני משפחתי וחבריי, תרמו למימון חשבון המים של הבריכה בבית ראש הממשלה בקיסריה.

יש לי רק שאלה אחת:

להמשיך לקרוא