על מידת הדין – תגובה למור אלטשולר

'יש כנראה מי שחושב שאם לא אף דבר אחר, אולי יהיה זה רירו הדביק של הסנטימנט שיוכל להחזיק את כל חברי החברה המוזרה הזאת יחדיו'

מאת ר"ב ירושלמי


במאמרה, "כשגרוסמן כמעט פרץ בבכי" שפרסמה ד"ר מור אלטשולר בעיתון "הארץ" לאחרונה, נחשף אחד הנגעים המסוכנים בחברה הישראלית – נגע הסנטימנטליות, המאפיין כל כך את החברה, לגווניה. מאמרה של אלטשולר עסק בתגובתו (כפי שהכותבת פירשה אותה) של הסופר דוד גרוסמן לנאומה של מרים פרץ המכונה גם "אם הבנים" (משום שהיא שכלה את שני בניה שנהרגו בקרב), אשר ניתן בטקס פרסי ישראל ביום העצמאות. במאמרה רואה אלטשולר את גרוסמן כמייצג ה"שכל" או לחלופין – את "מידת הדין", לעומת פרץ, המכונה "לב", או "מידת הרחמים".

"המצלמה קלטה את הפנים המיוסרים של דויד גרוסמן," היא כותבת, "[…] ניכר שהוא מתאפק שלא לפרוץ בבכי. גרוסמן נסחף אל מלותיה, נכבש בקסמה, והעניק לנו רגע של חסד, שבו גברה מידת הרחמים על מידת הדין."

במלים אחרות – הכותבת מתארת לנו את המלודרמה של המציאות הישראלית, המאופיינת ב"קסם", "רגעים של חסד" וכמובן ניצחון הרגש על השכל. זהו מעין עיוות אירוני ל"אף על פי כן" הברנרי, גרסת 2018 – "אותו האעפי"כ, שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים…" בישראל של היום, בסוף כל החשבונות השליליים מגיע הקיטש הגדול.

אלטשולר משווה את התנהגותו של גרוסמן, כפי שהיא נראית בעיניה, להתנהגותו של "יעקב אבינו" אשר מתנה את נאמנותו לאל בהתנהגות האל אליו, כלומר – היא משווה התניה זו לזו שמציב גרוסמן לממשלת נתניהו. לעומת זאת, פרץ מבטאת "אהבה ללא תנאי" (למי? לארץ? למדינה? לנתניהו?), וכהולכת בדרכו של "אברהם אבינו, המסמל במסורת את מידת החסד."

כל כך יפה, כל כך ענוג. מה לא בסדר? מה הבעיה? הבעיה היא, כאמור, באותה סנטימנטליות ישנה וטובה, שיותר מחוסר יכולת, מבטאת בדרך כלל את חוסר הרצון להביט נכוחה בדברים המתרחשים סביבנו, מתוך מחשבה קרה, ומתוך ניתוח שמטרתו להבין את עמדתנו ולאן פנינו. הסנטימנטליות כמובן איננה נגע חדש בחברה, אלא ששילובו עם מידת הבערות המשתלטת כאן, הכוחנות, המיליטריזם וכמובן הלאומנות – מקנה לו צבע של סכנה חדשה. אנו עדיין שרויים בבית אבא-אמא הרעיוני, עדיין אוהבים להתרפק על מאכלי סבתא, על הציונות מבית סבא, זו שדיברה על ירושלים של זהב, חלב, דבש, ושרחובותיה מרוצפים באבנים טובות. זוהי הישראליות החדשה – ישראליות של הרגשנות הדביקה.

יש כנראה מי שחושב שאם לא אף דבר אחר, אולי יהיה זה רירו הדביק של הסנטימנט שיוכל להחזיק את כל חברי החברה המוזרה הזאת יחדיו.

נאומה של מרים פרץ, בטקס חלוקת פרסי ישראל, 2018:

 

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

בין נחל דוד לירושלים

בתיה גלילי מדווחת מהדרכים


 

ברדיו התנגנו מנגינות תכניות הבוקר.

כשהתחילו השדרנים לדבר, ואחרי ברכות בוקר חפוזות, הבנו משהו כזה: ראש הממשלה בנימין נתניהו ביטל את ההסכם עם האו"ם, שאמור היה להסדיר סוף סוף את סוגיית מבקשי המקלט והמהגרים מאפריקה. לפי ההסכם כ-16,000 בני אדם אמורים היו למצוא את מקומם דרך האו"ם, במדינה מערבית כלשהי, וכ-16,000 בני אדם נוספים אמורים היו להיקלט בישראל, כתושבים, עם זכויות.

רק יום קודם לכן, כשראש הממשלה הודיע על תכניתו להסדרת מעמד חלק מהפליטים והמהגרים ומציאת פתרון לאחרים, לא ידענו את נפשנו מרוב תדהמה. "הלחץ הציבורי הצליח!" קראתי בקול.

לא האמנתי למה שאני רואה בכותרות, ואמנם – התברר כי המחזה היה טוב מכדי להיות מציאות. כמה חבל. לרגעים ספורים הרגשתי אפילו גאווה לאומית. חג הפסח, חג החירות, ובשורת החירות שמסירה את רוע הגזירה המוחלטת נדמתה מוגשת לנו כמתנה.

השמחה הייתה מוקדמת ומוגזמת. זאת כבר מבינים כולם.

***

כששמענו את שידורי הרדיו בבוקר, עם כל פתפותי הביצים הרגילים של הפוליטיקאים, ועם פטפוטי המוח הרגילים של הפרשנים היינו בדרכנו מירושלים לנחל דוד, הנמצא בתוך שמורת הטבע "עין גדי".

ממנו התכוונו לטפס כל הדרך ב"מעלה הציץ", אל מה שמכונה "מצפה עין גדי", ולהגיע לבסוף אל נחל ערוגות, בצד השני של השמורה. ואכן כך עשינו.
להמשיך לקרוא

בניגוד לדברי נתניהו, רוב הסיכויים שיוגש נגדו כתב אישום

לפני מספר ימים, נשא ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נאום בכנס פעילי ליכוד בכפר המכביה, וכהרגלו, השתלח בתקשורת ("פייק ניוז"), בהפגנות ("המאורגנות על ידי הקרן החדשה לישראל" – טענה שקרית) ולבסוף הצהיר שאין מה לדאוג, והוא לא מתכוון לזוז מכסאו בקרוב שהרי "לא יהיה כלום, כי אין כלום". הקהל יצא מגדרו. בנוסף לכל אלה, טען נתניהו כי "רוב רובן של המלצות המשטרה… למעלה מ-60% נגמרות בלא כלום", והוסיף חטא על פשע כששילהב את קהלו במילים: "אז יהיו המלצות? אז מה?"

חלק מדברי נתניהו בכפר המכביה (מתוך עמוד הפייסבוק שלו):

בעקבות הנאום, רבים מהפרשנים דיברו על הזילות במשטרה שעודד ראש הממשלה בנאומו, ועל הזלזול בעבודתה, שהשתמע מדבריו. אחרים דיברו על כך שגם אם יוחלט שלא יהיה כתב אישום הרי שעדיין צל כבד מרחף מעל ראש הממשלה. בנוסף לאלה, ראש הממשלה גם הירבה באי דיוקים, למשל בטענתו כי המשטרה המליצה להגיש כתב אישום נגד חה"כ (בזמנו) ראובן ריבלין (הנשיא הנוכחי) בפרשות שחיתות, בעוד שלמעשה המשטרה המליצה שלא להגיש כתב אישום כזה.

אבל עזבו את כל זה, האמת היא שהכשל בדברי ראש הממשלה הוא בסיסי אף יותר. שכן, בניגוד לדברי נתניהו, רוב הסיכויים שדווקא כן יוגש נגדו לפחות כתב אישום אחד.

מדובר בחשבון פשוט:

ראש הממשלה נחקר היום בשתי חקירות, פרשת 1,000 ("פרשת המתנות") ופרשת 2,000 ("פרשת 'ידיעות אחרונות' " או "פרשת נוני-ביבי"). פרטים על החקירות ראו למטה.

בהסתמך על דברי נתניהו, נניח ש-60% מהמלצות המשטרה אינן מבשילות לכדי כתב אישום. לכן, הסיכוי שלא יוגש כתב אישום באף אחת מן החקירות הוא 36% = 60%*60%, כלומר הסיכוי שאכן כן יוגש לפחות כתב אישום אחד הוא כ-64%, ולא 40% כפי שהשתמע מנאומו של ראש הממשלה (אף על פי שגם סיכויים אלה אינם נמוכים).

עד כאן הסתמכנו על הנתונים שאמר נתניהו בנאומו.

אלא שמה שלא צויין בנאום הוא שמצב הדברים בכל הנוגע לחקירות אישי ציבור בכירים, שונה מאוד ממצב הדברים "הכללי".

בגלל רגישות הנושא, המשטרה מתייחסת לחקירות של בכירים ברשויות המדינה (או מה שהיא מכנה "אישי ציבור בכירים") ברצינות רבה. יש נוהל מיוחד לחקירות אלה. התוצאה של זהירות זו היא, שבניגוד לדברי ראש הממשלה ולפי דברי אנשי משטרה, רוב המלצות המשטרה ב"תיקי בכירים" דווקא כן מבשילות לכתב אישום.

לשם הנוחות, נניח שלא "רוב" ההמלצות אלא רק חצי, כלומר 50%, מבשילות לכתב אישום. מה הסיכוי של נתניהו לצאת מהעסק הזה בלא פגע?

נחזור לחשבון הפשוט:

הסיכוי שלא יוגש אף כתב אישום (בשתי החקירות) הוא: 25% = 50%*50%, כלומר 25% אחוז בלבד שלא יוגש כתב אישום נגד נתניהו.

לכן, יש 75% סיכוי שכן יוגש כתב אישום בלפחות אחת מהחקירות נגד ראש הממשלה.

*****


ברקע הדברים – חקירות נתניהו:

נתניהו נחקר היום בשתי חקירות שבהן הוא חשוד: פרשה אחת מתקראת תיק 1,000 ופרשה שנייה מתקראת תיק 2,000. תיק 1,000 הוא הכינוי ל"פרשת המתנות", שבמסגרתה נחשד נתניהו בקבלת מתנות מעבר למה שמתיר החוק, במה שמצטייר (על בסיס המפורסם בתקשורת) כשיטה. המיליונרים ארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר, למשל, חשודים באספקת מתנות וצ'ופרים שונים למשפחת נתניהו בקביעות.

תיק 2,000 הוא החקירה סביב השיחות הידועות לשמצה שהתקיימו בין נתניהו ונוני מוזס, בעלי "ידיעות אחרונות". בשיחות שהוקלטו, השניים נשמעים משוחחים על סיקור רצוי בעיתון עבור ראש הממשלה, כחלק ממשא ומתן כללי בין עורך העיתון לראש הממשלה.

נתניהו אינו אחד החשודים בתיק 3,000, הידוע גם כ"פרשת הצוללות", אבל מקורבו – עוה"ד דוד שמרון (שהוא גם קרוב משפחתו) – דווקא כן חשוד. לפי המגנים על נתניהו, "הוא לא ידע". אנחנו משיבים – אם זה מסריח, לא בא לנו לתת בזה ביס.



מאת: מערכת אשפתון

 

שכחו להיות בני אדם

רונה ברנס


אנשים רבים בישראל מרגישים שהם במתקפה כמעט יומיומית. בכל בוקר מגלים כותרת נוראה אחרת בעיתון, ובדרך כלל יש כמה כאלה ביום אחד. המכנה המשותף של כולן הוא מה שנראה כתקיפה מתוזמרת על שלטון החוק, על הדמוקרטיה (שהיא תמיד רעועה), על האמונה באדם, ועל החיים האזרחיים במדינת ישראל. מדי פעם רואים גם את תוצאות התקיפות הללו, דרך התערערות החיים המוסריים של חלק מהאזרחים, ושינויים מפליגים בערכים הבסיסיים שפעם היו משותפים לרוב בני החברה הישראלית.

יום אחד כתוב שחברי הקואליציה מקדמים הצעת חוק לפיה פלסטינים יידרשו לשלם אגרה הגבוהה פי שלוש כדי לעתור לבג"ץ (חוק מפלה ואנטי-דמוקרטי במובהק), יום אחר כתוב שראש הממשלה יר"ה חותם על מכתב הקורא לנשיא ריבלין להעניק חנינה לחייל הרוצח אלאור אזריה, יום אחר אנו קוראים על הגירוש המסתמן של פליטים אפריקאים לרואנדה בתמורה לתשלום של 5000 דולר לראש לממשלת רואנדה, הידועה בעולם כמושחתת וככזו שמפירה זכויות אדם באופן קבוע, ובו בזמן שמקודמת הצעת חוק שתאפשר הקמת יישובים ליהודים בלבד.

שמחה וששון.

מדינת ישראל היא מדינה שהוקמה על ידי פליטים יהודים שמצאו את העוז להתחיל במלאכה, והיה להם המזל ההיסטורי גם לסיימה. הם הקימו מדינה, ובהרבה מובנים החזירו את הכבוד האבוד לעם היהודי. מה שנשכח מאיתנו בתהליך החזרת הכבוד העצמי הזה (שהוא כמובן פיקציה אנושית, אנושית מדי) –  הוא חמלה, ורגשי סולידריות בסיסית עם אנשים מדוכאים אחרים.

לעם היהודי יש היסטוריה ייחודית, אבל הסבל אינו ייחודי לעם היהודי. עתה משלעם היהודי יש מדינה, היה מקום לקוות כי היהודים, יותר מכולם, יהיו זהירים בכבוד האדם, יהיו זהירים בסולידריות עם "האחר", ויקדמו כמה שיותר חיי שלום , מתוך כבוד לכלל בני האדם.

אבל ככל שהזמן עובר כך עולה הזחיחות של השולטים בעם היהודי בישראל, כך הם משתכרים יותר ויותר מן הכוח המצוי ברשותם, וכך הם מתעמרים יותר ויותר במי שהם יכולים – כי הם הריבון, ומי שלא מיישר איתם קו – הוא בוגד.

המבט של הישראלים נכנס יותר ויותר פנימה. אנו מסתכלים יותר ויותר אל תוך עצמנו, במקום החוצה ופנימה גם יחד. אנו מעסיקים את עצמנו לאין-ערוך יותר במצבם של היהודים החרדים מאשר במצבם של הערבים, שהם אזרחי המדינה, ואחינו למדינה הזאת, בדיוק כמו החרדים. אנו נחלצים לעזרת אוכלוסיה מתבדלת אחת יותר מלאחרת רק משום שזו יהודית וזו איננה יהודית (ואף גרוע מזאת – ערבית, היינו אוכלוסיה שמיוחסת לאויבי ישראל הנוכחיים, כביכול).

ישראל מקדישה הרבה יותר זמן ומשאבים לעוני של החרדים מאשר לעוני אצל הערבים, הרבה יותר למאבק על חזון החינוך אצלם מאשר אצל הערבים.

אנו מקדישים הרבה יותר זמן ומשאבים לתכניות על יהדות, על הדת היהודית, על התפילות היהודיות ובכלל – תכניות העוסקות ביידישקייט מהזן הסנטימנטלי ביותר, מאשר לתכניות שעוסקות, למשל, במהפיכה המחשבתית של הנאורות שהביאה אותנו עד הלום, בדמוקרטיה, במהפיכות של המאה ה-18, ה-19 וה-20, ועל מה זה אומר להיות אדם בעולם.

להמשיך לקרוא

דברים שאפשר לומר לאישה

ר"ב ירושלמי


לפני כמה ימים ראיתי בפייסבוק סיפור שתפס את עיני: בחורה אחת, נקרא לה י', ראתה גבר שהתנהג בגסות כלפי מלצר במסעדה ביפו. בתגובה למה שראתה, הפטירה הבחורה את המילה "חצוף". בתגובה לזאת צעק לעברה הגבר האלים: "יא מכוערת, תסתמי את הפה, מי יגע בך עם מקל״

הוא צעק זאת לעברה אף על פי שלא היה, לכאורה, שום קשר בין הסיטואציה לבין העלבון, שעסק במיניותה באופן וולגרי.

אבל חוסר קשר זה הוא רק לכאורה, שהרי במערכת החברתית שאנו חיים בה, נוצרו נורמות לגבי עלבונות השמורים לנשים ואלה השמורים לגברים, נורמות שאף על פי שהן נסתרות מן העין, הן בהירות כשמש למי שעושה בהן שימוש כוחני תדיר.

כמה פעמים למשל שמעתם את העלבון "לא הייתי נוגעת בך עם מקל" מפי אישה? ובאיזה הקשר שמעתם זאת?

עכשיו – כמה פעמים שמעתם את המשפט הזה מופנה לאישה/בחורה/ילדה/נערה? ובאיזה הקשר? ומה עם: "תראו אותה – איזו מכוערת, אמא'לה"

שימו לב שפעמים רבות אין בהכרח קשר בין עלבונות אלה לבין הסיטואציה שבה הם נאמרים.

לאחרונה, אורן חזן פתח את פיו נוטף המרגליות ואימץ את כל כוחו כדי להעליב את חברת הכנסת מיכל בירן, וכיצד הוא בחר לעשות זאת? על ידי התייחסות אל המראה החיצוני של אותה חברת כנסת, ששוב – לא היה קשור, לכאורה, לסיטואציה.

"אפילו דילרית לא הייתי נותן לך להיות" הוא אמר לה, לאחר שבירן התייחסה אליו כ"מנהל קזינו". בתגובה, בירן כינתה אותו סרסור, והוא בעקבות זאת הציע לה "למלא טופס עבודה", אבל אז חזר בו ואמר ש"גם ככה אף אחד לא ירצה להסתכל עלייך".

ההתנהגות של אורן חזן נתפסה במקרה במצלמה, אבל הטבעיות שבה משפט זה נפלט מפיו מרמזת כי לא הייתה זאת הפעם הראשונה, וסביר להניח שגם לא האחרונה שהוא נקט בעלבון מעין זה כלפי אישה.

מיד לאחר המקרה שאירע בינו ובין ח"כ בירן, העירה לו חה"כ רחל עזריה וקראה לעברו "שוביניסט". הוא נשמע מופתע לשמע הכינוי הזה: "עכשיו אני שוביניסט?" ענה לה, כאילו לא הציע שניות לפני כן לקולגה שלו "טופס עבודה" לזנות, מיד לפני שהשתמש במעמדו החברתי (כגבר) כדי לפסול את ההיתכנות המקצועית של העניין.

אף אחד לא יסתכל עלייך

הביטוי החזירי "אף אחד לא יסתכל עלייך" מטרתו להשפיל את חברת הכנסת אליה כוונו הדברים, באמצעות החלוקה הברורה: הגבר אמור "לרצות" והאישה אמורה "להירצות", ואם היא אינה יכולה "להירצות" בסיטואציה של סחר מכר, היא שווה כקליפת השום, שהרי בכך אישה נמדדת, גם בכנסת.

אז למען הסר ספק, חזן וכל גבר שמשתמש במראה של אישה/נערה/ילדה כדי להשפיל, להפחיד, לדכא, או להעליב, הוא שוביניסט. משיכה פיזית או חוסר משיכה פיזית בין גבר לאישה תמיד יתקיימו בחברה שלנו, אבל בינתיים, הגברים הם בעיקר אלה שנמצאים במעמד כדי לייצר מצב בו המראה של המין השני הוא רלוונטי לכל דיון בכל עניין.

להמשיך לקרוא

נשים, גברים

ר"ב ירושלמי


במאמר שפורסם לאחרונה ב"הארץ" מאת העיתונאי החרדי ישראל כהן, מבקש העיתונאי ללמדנו על נפלאות החברה החרדית, אשר דווקא הנורמות אשר נראות כביכול "לנו, החילונים" כ"מדירות" (היינו – הפרדה בין המינים), הן הן אלה ש"מגינות" על הנשים. ("תלמדו מאתנו מהו כבוד לנשים", 13.11.17).

לטענת כהן, "בימים שבהם נחשפות עוד ועוד פרשות הטרדה מינית […], הגישה החרדית, המקדשת את ההפרדה בין המינים, נראית בעלת היגיון רב."

זהו משפט משעשע במיוחד מפני שהוא מגיש על מגש כסף אולי את תמצית החברה החרדית – נשף המסיכות. אותו נשף מסיכות מקודש שבתוכו הציבור הזה נתון יומם וליל, בין אם זו מסיכה של "קדושה", "טהרה", "תלמוד תורה" וכמובן מסיכת "ההפרדה", שהרי בנשף זה לא רק מפרידים בין נשים וגברים, אלא אף "מקדשים" זאת לכדי עקרון. שלא לדבר על כך, שכהן מניח שמה שאין מדברים עליו בחברה החרדית, אינו קיים (כלומר, הוא מניח כי התקפות מיניות והטרדות בציבור החרדי הן מעטות יחסית לאלו המתרחשות במגזר החילוני).

להמשיך לקרוא

זעזוע וחמלה

מאת רונה ברנס


לפני כשבועיים התבשרו צורכי החדשות הישראלים כי גבר בטבריה רצח את אשתו, כרת את ראשה ושרף אותה. אנשים רבים הזדעזעו מהארוע, ובצדק כמובן. רבים פחות כנראה הזדעזעו מסיפורה של סיהאם ראתב נימר שתקפה לאחרונה שוטר מג"ב עם זוג מספריים בכניסה לעיר העתיקה בירושלים, ונורתה למוות בתגובה.

האם הייתה זו עוד מחבלת שניסתה לפגוע בשוטרים ישראלים? לא בדיוק.

הפעם הייתה זו אמא של מוסטפה נימר, שכנראה לא תזכרו. גם אני לא זכרתי. מוסטפה נהרג בשוגג מירי כוחות המשטרה, לאחר ששוטרים סברו בטעות, לטענת המשטרה, כי הוא מתכוון לבצע פיגוע דריסה בשועפט שבירושלים. האמת, שאחר כך גם המשטרה קיבלה, הייתה שהוא חזר מבילוי ביחד עם חברים. ליתר דיוק – לקנות פיצה. כחצי שנה לאחר מכן שלפה האם זוג מספריים וניסתה לדקור שוטר מג"ב.

האם אפשר לזהות פה הגיון כלשהו?

האם אתם זוכרים את המקרה שבו שוטר ירה מטווח אפס בנערה פלסטינית בת 16 שניסתה, ביחד עם קרובת משפחתה בת ה-14, לדקור עוברים ושבים ברח' יפו בירושלים, שוב – בזוג מספריים, לאחר שמישהו כבר "ניטרל" אותה (כלשון העילגת הדומיננטית) עם כיסא?

המשפט הפלילי מקצה מקום של אמפתיה גם לעבריינים הקשים והאכזריים ביותר. לכן יש הבדל בין פסק הדין, המכריע אם האדם אשם או זכאי, לבין גזר הדין. בשלב גזר הדין – כלומר השלב בו מוכרע העונש הניתן לאשם – יש מקום לכל מיני שיקולים אישיים, הנובעים מרצונה של החברה לנקוט בחמלה בסיסית. כאן יכול השופט להתחשב ברקע הנאשם, מצבו האישי, הבריאותי, וכו', וגם בהתאם לכך לגזור את עונשו.

הנקודה היא שהחברה שלנו מקצה מקום נורמטיבי קבוע לחמלה כעקרון מנחה. אף על פי שאין זה פשוט, עלינו להכריח את עצמנו לנהוג גם באלה שאיננו מכירים, ושאנו רואים כאויבינו, בחמלה.

מוסטפה נימר הוא סיפור עצוב במיוחד, על הרג בשוגג של אדם צעיר, שסביר להניח שלא היה מוצא את מותו באופן הזה לולי היה ערבי, ולולי הנסיבות.

מאחר ומדינת ישראל שולטת בחלקים גדולים ביותר של האוכלוסייה הפלסטינית, אם לא באופן ישיר אז באופן עקיף (אישורי עבודה, חתונה, בתי חולים וכו'), ומאחר ונוצר פער קבוע בין האוכלוסיה הפלסטינית והאוכלוסיה הישראלית, הנמצאת במצב סוציו-אקונומי גבוה לאין ערוך  מאלה הראשונים, הולך ומתקבע היחס המזלזל של האוכלוסיה הישראלית בפלסטינית. רואים זאת בכל מקום ובכל זמן.

לפי הארץ, התוקפת בת ה-16 עם זוג המספריים שנהרגה מירי השוטר לפני כשנתיים (שמה: הדיל ווג'יה עוואד), היתה אחות של מחמוד עוואד, שנפגע באורח קשה בעימותים עם צה"ל ליד קלנדיה ב-2013, מת כשנה לאחר הפציעה ובעקבותיה, והוכרז שאהיד.

גם בכתב האישום של בת זוגה לפשע (שהייתה בת 14 בזמנו), שנותרה בחיים לאחר מתקפתן הכושלת, מוסבר כי המעשה היה מעשה נקמה על האח "השאהיד".

אם כן, בשני המקרים, זה שהתרחש לפני כשנתיים וזה שהתרחש לפני כשבוע, יש סיפור משפחתי של נקמה, או של טירוף. בשני המקרים מדובר בנשים שנוטלות עמן כלי נשק לא אפקטיבי במיוחד, ומוצאות את מותן מירי. על אף שמדובר באוכלוסייה שבאופן כללי מוגדרת כאויבת של המדינה הציונית, האם אין מספיק אנשים במדינת ישראל שיכולים לראות את הטרגדיה האנושית הבסיסית בסיפורים האלה?

מקרים אלה מזכירים לנו כי אין דבר כזה "ניהול" הסכסוך. מי מדבר על ניהול הסכסוך? רק מי שנוח לו יחסית בסיפור הזה. הישראלים נהנים, בזכות כישורי מנהיגים לאורך הדורות בלי ספק, מרמת חיים גבוהה בהרבה יחסית למדינות השכנות לה, וכמובן ביחס לאוכלוסייה הפלסטינית החיה בגדה ובעזה. לכן, ישראל יכולה להרשות לעצמה להמשיך לחיות במצב "לא נעים זה" של פיגועים מדי פעם, של מלחמות קטנות מדי פעם, מה שנקרא "מבצעים", וכו'.

רוב האוכלוסיה במדינת ישראל אינה חיה חיים ללא תקווה,  טבולים בייאוש, פחד ושנאה. לפחות זהו המצב כרגע.

עלינו להבין, כי אם המצב ימשיך כך, ייאושם ותסכולם של שכנינו, שבמקרים מסויימים חיים ועובדים כתף אל כתף עמנו, רק יילכו ויעמיקו. מדינת ישראל, אזרחי ישראל, אינם יכולה להתעלם מכך. יש לנו, הישראלים, חובה, גם מתוך אינטרס מובהק שלנו, לעזור לאוכלוסייה הפלסטינית, להושיט יד אמיתית לחיים משותפים בחבל הארץ הקטן הזה.

דרוש כאן רצון טוב אמיתי ועמוק שיקיף את כל חלקי האוכלוסיה. הטרגדיה האחרונה של משפחת נימר היא הטרגדיה של מדינת ישראל, של כל אזרחי מדינת ישראל. אסור לנו להפנות אליה את גבינו, שמא נגזור בכך את גורלנו.

_DSC0010_s

התמונה מתוך התערוכה "הצצה מצמררת" מתוך האתר פרויקט טוקבק. (צילום חמוטל וכטל)