רונה ברנס, עורכת-שותפה בסדרת "עירובין" לספרות ואמנות

---

כעס רב מעורר הדיון סביב מה שזכה כבר בחוגים מסויימים לכינוי "סערת מפעל הפיס". ואלה תולדות הסערה: הסרט "לאה צמל – עורכת דין" זכה במקום הראשון בתחרות היוקרתית של פסטיבל "דוקאביב". חלק הארי של הפרס ממומן על ידי מפעל הפיס. מייד לאחר הזכייה החל קמפיין אגרסיבי, שבו תמכה גם תנועת "אם תרצו", כנגד מתן הפרס לסרט, וזאת בשל נושאו – עו"ד צמל, המתמחה בתיקי הגנה על אסירים ועצורים פלסטינים, גם כאלה המואשמים בעבירות טרור. צמל אינה דמות אהובה בציבור הישראלי. בחוגים רחבים, כולל בקרב מצביעי "העבודה" ו"מרצ" למשל, היא אף מוקעת כבוגדת ונתפסת כמי שמעדיפה את העם האויב על פני עמה שלה. לאור זאת, ובעיקר לאור המגמה הכללית של השנים האחרונות המתאפיינת בהחרפת העמדה הלאומנית בישראל, אין זה מפתיע כי דירקטוריון מפעל הפיס החליט להתרצות לקמפיין הפופוליסטי, ובמהירות הבזק. בעקבות הקמפיין הכריע הדירקטוריון שלא רק שהוא יימנע ממימון פרס דוקאביב בשנים הבאות אלא שהוא גם יבחן את האפשרות לחזור בו ממתן הפרס השנה לסרט הזוכה.

בעקבות זאת עלה קול מחאה ממוקדים רבים בישראל, בעיקר מצד יוצרים. אמיר מנשהוף ואני היינו בין הראשונים לנקוט בצעד מעשי כחלק מן הסולידריות המתבקשת, והוא ויתור על כספים שהובטחו לנו ממפעל הפיס להוצאת הקובץ החמישי בסדרת "עירובין" לספרות ואמנות שאותה אנו עורכים. שווי המענק היה 22,000 ש"ח. מאז הצטרפו אחרים לסירוב. עורכות כתב העת המקוון "המוסך", הפועל תחת חסות אתר הספרייה הלאומית, הודיעו כי הן ויתרו על כספי המענק שהובטחו להן (מעל ל-30,000 ש"ח). יש גם יוצרים "קטנים" הפועלים לבד שוויתרו על כספים שאמורים היו להבטיח את צאת ספריהם לאור. בנוסף, שלוש סופרות הודיעו שהן לא תגשנה את ספרן לפרס ספיר, שממומן אף הוא ממפעל הפיס, ושלושה חברי ועדות פרסי לנדאו וספיר התפטרו.  מדובר בבודדים בלבד, ובינתיים, למיטב ידיעתי – כמעט כולם מתחום הספרות.

אחרים בחרו להמשיך במחאה מבוססת עצומות ומכתבים. מנחם פרי, אחד העורכים החשובים בישראל, קרא לסופרים להסיר מועמדותם מפרס ספיר. במקביל, כארבעים סופרים וסופרות הודיעו כי לו יזכו בפרס ספיר השנה הם יתרמו חלק מן הפרס לטובת קידום הסרט על לאה צמל. מהלך זה של הסופרים זכה לביקורות רבות, ועיקרן הוא שצעד זה אינו אפקטיבי מספיק ומסיח את הדיון מעיקרו. ואכן, אפשר להניח בקלות כי לו היו ארבעים הסופרים והסופרות המכובדים הללו פורשים מן התחרות, היה נושא ההפחדה הפוליטית בישראל וסכנותיה עולה לכותרות. אך את המלאכה המלוכלכת השאירו בינתיים בידי יוצרים בודדים ובעלי השפעה פחותה יחסית. רבים מעשרות הסופרים הללו, שחלקם נמנים עם האנשים המוערכים והמשפיעים בשדה הספרות הזעיר של ישראל, הגנו על החלטתם שלא להסיר את מועמדותם בכך שפרסים וכספים הם דבר הכרחי ליצירה. בלי קמח, כידוע, אין תורה.

אין ספק שהדבר נכון, ולא ניתן להוציא ספרות בלי כסף. אלא שלא אלה הם נושאי המאבק, ונראה שהמהומה גרמה להסחת הדעת מן הנושא העיקרי, שהוא הצורך הדחוף להפגין התנגדות לדורסנות והכוחניות הלאומנית המסכנים את הדמוקרטיה הישראלית. לא תמיד ניתן לבחור בקרבות שלך או בעיתויים. עתה, כשמפעל הפיס פוגע פגיעה כה משמעותית ביצירה הקולנועית בישראל, וכל זאת בגלל קמפיין הפחדה אלים נוסף, זה הזמן שלנו להתנגד, ולהכריז שאנו איננו מפחדים ממעשי הבריונות של קבוצות אלימות ואנטי-דמוקרטיות בישראל. מילת המפתח כאן היא להפגין. הפגנת סולידריות, ויותר מזה הפגנת כוח. לא מדובר כאן ב"החרמת" מפעל הפיס, אלא בהתנגדות לאווירה החנפנית הכללית בישראל. באווירה זו הולכים ומתרבים רודפנים מקצועיים (כמו שמאי גליק, ו"הצל") הפועלים, לעתים כיחידים ולעתים בארגון, באמצעות פגיעה בעצם הלגיטימיות של נושאים שלמים. גבולות השיח הציבורי ה"מקובל" הולכים ומצטמצמים. אין ספק כי זהו רק עניין של זמן עד שרבים נוספים ייפגעו ממצב זה באופן אישי.

נושא הצנזורה וה"צנזורה העצמית" הוא נושא שנדון רבות בשנים האחרונות, מזוויות שונות, בכנסים, בתערוכות, במאמרים ובעוד פעילויות מסוג זה. אבל האם אנחנו מוכנים לפעולה הכוללת התרחקות מהממסד, שהוא כיום בעל המאה האולטימטיבי בענייני תרבות ואמנות בישראל? מחאה פוליטית או חברתית תמיד יש בצידה מחיר, והיא אף פעם לא מושלמת. במעשה שלנו, ביקשנו – אנו וחברינו שויתרו על מענקים – להשתמש במעמדנו הזמני (כזוכים מקריים במענקים) כדי להצהיר בקול וברעש כי אנו איננו מפחדים.

אין ספק שיש לפעולה זו השלכות בעייתיות מבחינת היכולת להמשיך בעשייה הספרותית והאמנותית בישראל במתכונתה הנוכחית, ובהחלט ייתכן כי הגיעה השעה לשקול הקמת גוף עצמאי, שיבוסס על כספי הציבור המעוניין ביצירה אמנותית בישראל, אשר יהיה הוא אמון על עזרה ותמיכה כספית בפרוייקטים מצטיינים. אבל בינתיים, ובלי שום קשר, הסולידריות והמחאה היא קריטית לחיזוקה של החברה האזרחית בישראל. אם איננו מוכנים לשלם את המחיר, למעשה איננו מוכנים למחות. אני מקווה כי עורכים, אמנים, סופרים ויוצרים אחרים יצטרפו אלינו להתנגדות משותפת. עוד לא מאוחר לשנות עמדה.

 

בתמונות: כריכות ארבעת קבצי "עירובין" שיצאו עד כה. הקובץ החמישי נמצא כעת בהכנה, ועתיד להתפרסם כמתוכנן לקראת סוף השנה. לחצו כאן לרכישת הקבצים הקודמים

---

 

המכתב שנשלח למפעל הפיס, מטעם "עירובין" – סדרה לספרות ואמנות:

ראו עדכונים נוספים ב"מקום הכי חם בגיהנום"

 

עדכון משמח מה-25.9.2019 : מפעל הפיס חזרו בהם מביטול המענק. הפרס יוענק כמובטח לסרט שבמחלוקת, והוצהר כי גם בשנים הבאות ימשיך מפעל הפיס לתמוך בפסטיבל דוקאביב. לפיכך החליטו ב"עירובין" לקבל את המענק שהובטח להם ממפעל הפיס.

 

במאמר דעה שפרסם לאחרונה הכותב החרדי ישראל כהן ("אני פרימיטיבי גאה"), הוא מספר כי הוא מרחם על רוגל אלפר, הידוע בדעותיו החילוניות התקיפות, ועל שכמותו. "למען איזה ערך, אידיאה או רעיון עמוק הוא מוכן להמשיך להתגורר בארץ המסוכסכת והאלימה הזאת?" שואל כהן, אף על פי שהתשובה לא באמת מעניינת אותו. אחר כך פוצח כהן בשיעור היסטוריה (וזאת על אף שהצהיר כמה שורות קודם כי הוא "נבער מתוך בחירה"). לפי ההיסטוריון החובב, "המדינה היהודית שהוקמה כאן נועדה לפני הכל לשמש בית ומגן למי שנרדפו במשך שנות דור בגלל העמידה על אמונתם ה'פרימיטיבית', ובגלל השמירה על אורח חייהם היהודי 'הנבער'."

קביעה זו אינה מדוייקת. המדינה היהודית נועדה לשמש בית ריבוני ליהודים, כדי שיוכלו להיות "נורמליים", עם ככל העמים (רק יהודי כמובן). המדינה לא הוקמה כדי להגן על המגזר החרדי בציבור היהודי, מה עוד שמגזר זה על פי רוב לא היה שותף למאווים להקמת המדינה, ופעמים רבות אף התנגד למאמצים שהובילו בסופו של דבר, גם אם לא בדרך ישירה, לכינונה.

כהן ממשיך לתקוף את אלפר וטוען כי הוא "מוכן להכיל כל השקפה שונה בשם הליברליזם", ורק ב"ערכים ובאמונות של בית גידולו" הוא בועט. קל לשים לב שכהן מייחס כאן לאלפר רקע חרדי. ומדוע? משום שעבור כהן כל יהודי בא בסופו של דבר מרקע חרדי. שהרי, החרדים הם המקור, הם הדבר האמיתי, הם הבית היהודי החם והמתוק, עם הקיגל, והקניידלעך. אחר כך מרהיב עוז כהן ומכנה את המסורת החרדית "מסורת אבותיו [של אלפר] בת אלפי השנים". דבר בתיאור זה אינו נכון. המסורת החרדית היא איננה מסורת אבות של כל עם ישראל, אלא רק של סקטור מסויים שפנה לדרך משונה זו אי שם במאה התשע-עשרה. בנוסף, מסורת זו איננה בת אלפי שנים. כאמור, היא בת כמאתיים שנים בלבד, ואף פחות.

אולי כהן היה יכול לדעת משהו מאלה לו היה לומד, לא רק "לשם פרנסה" כפי שהוא מעיד בטורו, אלא מתוך עניין אמיתי בעולם שסביבו. שהרי זוהי הבעיה העיקרית של הציבור החרדי: ההסתגרות המתמדת, ההרסנית, והזחוחה. לקראת סוף דבריו מוסיף כהן את הדובדבן שחרדים רבים אוהבים לשלוף בוויכוחים מסוג זה – "היהודים נחשבו בכל שנותיה בגולה לחכמים בשל שקידתם על לימוד התורה". ובכן, גם זה לא מדוייק. היהודים נחשבים לחכמים בדיוק בשל יכולתם להסתגל, ללמוד, להתפתח לפי תנאים חדשים, ולפתח אגב כך גם את סביבותיהם. זאת הסיבה שהיהודים זכו ועדיין זוכים להערכה במקומות רבים. בנימין נתניהו, ראש ממשלתנו הנצחי, מרבה להתגאות ב"הייטק ניישן", לא ב"תורה ניישן". אולי לו היה לומד כהן אנגלית בבית הספר, לא היה מפספס פרט זה.

---

בתמונות: שאריות כרזות בחירות של אגודת ישראל, או: העתיד (שבו במקום לשכנע את הציבור, בוחרים להטיל עליו אימה אלוהית). צולם ליד אוניברסיטת בר אילן ב-1 במאי 2019

רונה ברנס

---

עורך מוסף "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ", מר בני ציפר, עשה זאת שוב. שוב הוא הצליח להלהיב את עצמו, לקמט את מצחו, להסמיק, ולהשלים תעלול אינטלקטואלי פורץ דרך. הפעם, הוא יצא להגן על שרת התרבות מירי רגב. הא! איזו מקוריות! איזו תעוזה! איזו מחשבה יוצאת דופן.

ההמון נדהם ונרגש.

בטורו האחרון השווה ציפר בין רפורמת הנאמנות בתרבות של רגב וממשלת נתניהו לבין "ביזוי האישה". כשם שיש להגביל את חופש הביטוי כאשר הוא מביא לפגיעה בנשים, מסביר ציפר, כך יש להגביל את חופש הביטוי כאשר הוא פוגע בכבוד המדינה. כדבריו:  "כדי שנאמין באמת בכנות כוונותיהם של אלה המספרים לנו שהכללים השתנו ושוב אי אפשר לנהוג באי כבוד באשה ולטפוח על ישבנה שלא מרצונה, כן שוב אי אפשר לנהוג באי כבוד בגוף הסימבולי הנקרא מדינת ישראל, גם אם שנים רבות הוא נתן את גוו למכים. לא עוד."

עבור ציפר, נהיגה ב"אי כבוד בגוף הסימבולי של מדינת ישראל" כמוהו כ"טפיחה על ישבנה שלא מרצונה של אישה". ואין ספק כי ציפר נוקט בשפה משפילה זו בכוונת מכוון. שהרי ציפר הוא ריאקציונר ידוע. העדפותיו הידועות והקיצוניות את משפחת נתניהו מעידות על כך, כמו גם התעקשותו להגן על כל סממן אנטי-פרוגרסיבי שהוא מצליח לזהות במרחב. אפשר לצפות בוודאות מסויימת כי כל סימן כזה, אדיוטי ושפל ככל שיהיה, יזכה לחיבוק אוהב והיסטרי מצד אדון ציפר, הרואה עצמו כמגן התרבות האמיתית, אביר הלבבות הנכספים, אימת האינטלקטואלים צרי המוח, וכמובן אויב הפמיניסטיות האכזריות.

אבל למען האמת, הדברים הם פשוטים. כבוד האישה, בניגוד ל"כבוד המדינה" (בהקשר הנוכחי), הוא אחד המאפיינים המגדירים את החברה החופשית. רמיסת כבוד האישה על ידי התייחסות אליה כאילו היא שונה מבני האדם הגבריים, למשל על ידי ביזוי, אלימות וכו', פוגעת באבני הבניין של החברה החופשית. כך הוא גם בגילויי גזענות. הפרמטרים לבחינת קיומם או אי קיומם של ביזוי, אלימות, או גזענות, מתקבלים בדרך כלל על דעת רוב האנשים שלא הקהו את ליבם או ראייתם, או לחילופין, כמו במקרה של ציפר, את הגינותם.

ערך "כבוד המדינה", לעומת זאת, אינו שייך לאותה הקטגוריה. זהו איננו ערך המגדיר את החברה החופשית (אלא את החברה הלאומית), ועל כן אינו זכאי שנתייחס אליו באופן זהה לערכים שהוזכרו לעיל. בנוסף, מדידותו של ערך זה ("כבוד המדינה") אינו ברור מלכתחילה. כפי שציפר עצמו מסביר, המדינה היא "גוף סימבולי", ועל כן היא מקבלת את תוקפה על ידי בני האדם המגדירים אותה. לאותם בני אדם יש תפיסות שונות לגבי "כבודה" (יש כאלה, למשל, המכבדים אותה באמצעות מלמול  מילות ההמנון אל מול הדגל, ויש כאלה המכבדים אותה באמצעות תרומה לקרן החדשה לישראל).

אנשים המצויים כרגע בשלטון הם כאלה המבקשים להציב את כבוד המדינה מעל כבוד האדם. הדרישה המובנת מאליה במצב זה היא להתנגד להעדפה אלימה ומסוכנת זו, שכבר גבתה ותמשיך לגבות את קרבנותיה, עד שלא ייזכרו מספיק אנשים בערכים שלשמם שווה באמת להילחם: כבוד האדם, חופש האדם.

אנשים כמו ציפר שייכים לשוליים הקוריוזיים של הריאקציה. עכשיו אנו אמנם סובלים מהבל פיו המעיק, אך בעוד עשרים שנה, איש לא יזכור את שמו.

 

רונה ברנס

---

חנן עמיאור, עורך האתר הימני – המתחזה להיות אתר ביקורתי – "פרספקטיבה", תקף לאחרונה את ד"ר דימיטרי שומסקי ואת "השמאל" בסילוף "הציונות".

דימיטרי שומסקי הוא מומחה בציונות, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים, ובעברו שימש כמנהל מרכז צ'ריק לתולדות הציונות, היישוב ומדינת ישראל באוניברסיטה העברית.

אבל מה זה לעומת חנן עמיאור, עורך אתר פרפסקטיבה, וכן "חוקר תקשורת וכותב נאומים, בעל תואר ראשון ושני מהאוניברסיטה העברית במדע המדינה וביהדות בת זמננו. לשעבר עיתונאי ב'העין השביעית', 'מעריב' ו'ישראל היום'. נשוי + 5, מתגורר בגוש עציון" (כפי שפרטיו מופיעים באתר שאותו הוא עורך)?

עמיאור מאשים את שומסקי שהוא מציג את הרצל כמי שביקש לייצר חברה אוטופית שתשמש ביתם הריבוני של היהודים, אשר תהיה, רחמנא ליצלן, קוסמופוליטית! אוי ווי!

לפי הפירוש של עמיאור את דבריו של שומסקי, "שומסקי יוצר את הרושם, שהרצל היה הוגה אנטי־לאומי, או לפחות ראה בלאומיות רע הכרחי שיש לרסנו." וכל זה למה? בגלל ששומסקי פשוט מזכיר או מסביר, למי שלא ידע (וכן, יש רבים שאינם יודעים), שהרצל לא דגל בדיוק באותן דעות כמו בנימין נתניהו, או בנט, או מירי רגב…

הרצל היה יהודי וינאי, שהתערבב יפה בסביבתו (מה שנקרא "מתבולל"), והיה שותף להרבה אידיאלים של סביבתו, ובין אלה – אידיאל הליברליזם, השואף לחברה מוארת, נעימה ומנומסת, שאינה מתאכזרת למיעוטיה, אלא להיפך, מתייחסת לכולם בשוויון, מתוך עקרונות הכבוד החברתיים שהיו נהוגים בחברה הבורגנית של מרכז אירופה במפנה המאות ה-19 וה-20.

זאת, דרך אגב, אינה המצאתו של ד"ר שומסקי, וגם לא שלי. על כך מסכימים מיטב החוקרים, וביניהם אלכס ביין, שלמה אבינרי, קארל שורסקה, ישראל ברטל, ורבים רבים אחרים (כולם היו ועודם פרופסורים ידועים ומכובדים).  אלא שאליה וקוץ בה: שהרי, כפי שעמיאור טוען, "שומסקי הוא מייצג נאמן של חברי גילדת השמאל הסגורה השולטת באופן רודני בפקולטות למדעי הרוח בישראל ומשתעשעת דרך קבע בניסיונות לבדוק עד כמה היא יכולה לסלף את הציונות."

שהרי עמיאור (וזוהי תופעה כללית, כידוע, המאפיינת את התקופה) מבקש להחריב את העקרונות הליברליים של מדינת ישראל. אחת הדרכים הקלאסיות לכך הוא הכפשה עקבית ומקיפה של שכבת האינטלקטואלים, עד דילולה. לצערנו, הוא לא לבד במערכה.

עמיאור מתאונן על חוסר היושרה האקדמית, בעוד שהוא והאתר שאותו הוא עורך הם סימן מובהק לחוסר היושרה (הקלאסי) של הימין האלים, המתלהם, האנטי-אינטלקטואלי, והאנטי-ביקורתי.

אתר "פרספקטיבה" מעיד על עצמו כך:

"אתר 'פרספקטיבה' מנטר ומנתח דיווחים, כתבות ומאמרים המופיעים בכלי תקשורת ישראליים, ומוקדש לקידום סיקור תקשורתי מדויק ומאוזן של ישראל והמזרח התיכון. היות ולתקשורת ישנה השפעה עצומה על עיצוב דעת הקהל, 'פרספקטיבה' עומדת על זכותו של הציבור לצרוך חדשות ללא אי-דיוקים ומניפולציות, תוך דרישה מכלי התקשורת לעמוד בסטנדרטים העיתונאיים הגבוהים ביותר ולבסס עובדות טרם פרסומן."

אכן – נשמע ראוי ביותר: ניטור התקשורת היא משימה חשובה. אלא שמבדיקה זריזה באתר מתברר שכמעט כל התכנים האחרונים שהועלו שם נוגעים, איכשהו, לעיתון אחד מסויים (הוא "הארץ"), ולארגון "בצלם". ידיעה אחת הועלתה ממש לאחרונה על "ידיעות אחרונות". ומי נפקד מהמערכת? ניחשתם נכון! "ישראל היום", "מקור ראשון", "ערוץ שבע", "מידה" ועוד ועוד ועוד.

מופתעים? אני מניחה שלא.

את הרומן האוטופי "אלטנוילנד", לא כינה הרצל "מדינת היהודים". החברה החדשה שאותה הוא דמיין, לא הייתה מדינת לאום,  בוודאי לא כזו בדמותה של ישראל דהיום, או בדמות המדינה הלאומנית, המסתגרת והאתנו-צנטרית, שעליה מפנטזים אנשים השותפים לדעותיו של עמיאור, אשר כמדומה,  כל רצונם הוא רק להמשיך ולהעמיק את השוחה הזהותית הצרה (והיהודית!)  שבתוכה הם מתבצבצים להם בהנאה כבר עשרות שנים.

אפילו אחד העם (אשר גינצברג) התלונן, בתלונה מפורסמת מאוד, על כך ש"אלטנוילנד" של הרצל אינה חברה יהודית מספיק, אלא קוסמופוליטית, אשר את כל מקורותיה הרוחניים היא שואבת מחוץ לחברה היהודית. כך הוא כותב בביקורתו על הרומן האוטופי של הרצל:

"ולפי שכל מה שיש בארץ ישראל [של הרצל] לא בארץ ישראל נברא ראשונה, אלא באנגליא ואמיריקא, בצרפת ואשכנז, לכן הכל כאן שייך לא לישראל בלבד, אלא לכל העמים, והיסוד העיקרי של החברה החדשה הוא מפני זה: בלי הבדל דת ולאום. העיקר הגדול הזה הוא "הרוח החיה“ בכל הספור, והוא נשנה וחוזר ונשנה כמעט בכל פרק בהתלהבות ובאריכות יתירה, עד שבהכרח יתעורר חשד בלב הקורא, כי כל מה שטרח המחבר לא טרח אלא 'בשבילם' שיראו ויוכחו 'הם' [כלומר, הגויים], כמה נאה היא 'ציוניות' זו …" (מתוך המאמר אלטניילנד, ראו "פרויקט בן יהודה")

אחד הדברים שמלמדת אותנו ההסתכלות הביקורתית על דברים, היא שהעולם מורכב, ההיסטוריה מסובכת, ואנשים רבים סותרים אפילו את עצמם. אבל את עמיאור ודומיו לא מעניינים כל אלה. הרצל, חוזה המדינה, מקים הציונות המדינית, הוא בוודאי אותו ההרצל שהם מדמים בעיני רוחם. ולא היא. הרצל היה אדם מורכב ביותר, עם פנטזיות משונות ביותר על כוח, אצילות, וגם על קוסמופוליטיות כביטוי מובהק למדינה החדשה שהוא יקים עבור היהודים חסרי הבית. כן, כן, קוסמופוליטיות כביטוי ללאומיות יהודית. בכך, הרצל וודאי לא היה יוצא דופן.

מעורר קבס הנסיון של אנשים מסויימים לפסל את ההיסטוריה בדמות הפנטזיות שלהם. הדרך לפנטזיה הלאומנית המושלמת רצופה כמובן בנסיונות הולכים ונשנים להשתיק כל חשיבה ביקורתית, ואפילו שזו מגיעה מאחד המומחים המובהקים לנושא. אין לי ספק ששומסקי קרא את כל אותם מאמרים שאליהם התייחס עמיאור במאמרו רווי הלעג. אני גם מאמינה כמובן שעמיאור קרא אותם. השאלה היא האם הוא הבין את אותם טקסטים מתחילת המאה העשרים, או שמא משתמש בהם כדי לדברר את רעיונותיו שלו, בני המאה ה-21.

הכותבת היא תלמידת תואר שלישי הכותבת את עבודתה בנושא לאומיות יהודית, בורגנות ומעמד במפנה המאות ה-19 וה-20.  בעבר למדה אצל ד"ר שומסקי.

'יש כנראה מי שחושב שאם לא אף דבר אחר, אולי יהיה זה רירו הדביק של הסנטימנט שיוכל להחזיק את כל חברי החברה המוזרה הזאת יחדיו'

מאת ר"ב ירושלמי

---

במאמרה, "כשגרוסמן כמעט פרץ בבכי" שפרסמה ד"ר מור אלטשולר בעיתון "הארץ" לאחרונה, נחשף אחד הנגעים המסוכנים בחברה הישראלית – נגע הסנטימנטליות, המאפיין כל כך את החברה, לגווניה. מאמרה של אלטשולר עסק בתגובתו (כפי שהכותבת פירשה אותה) של הסופר דוד גרוסמן לנאומה של מרים פרץ המכונה גם "אם הבנים" (משום שהיא שכלה את שני בניה שנהרגו בקרב), אשר ניתן בטקס פרסי ישראל ביום העצמאות. במאמרה רואה אלטשולר את גרוסמן כמייצג ה"שכל" או לחלופין – את "מידת הדין", לעומת פרץ, המכונה "לב", או "מידת הרחמים".

"המצלמה קלטה את הפנים המיוסרים של דויד גרוסמן," היא כותבת, "[…] ניכר שהוא מתאפק שלא לפרוץ בבכי. גרוסמן נסחף אל מלותיה, נכבש בקסמה, והעניק לנו רגע של חסד, שבו גברה מידת הרחמים על מידת הדין."

במלים אחרות – הכותבת מתארת לנו את המלודרמה של המציאות הישראלית, המאופיינת ב"קסם", "רגעים של חסד" וכמובן ניצחון הרגש על השכל. זהו מעין עיוות אירוני ל"אף על פי כן" הברנרי, גרסת 2018 – "אותו האעפי"כ, שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים…" בישראל של היום, בסוף כל החשבונות השליליים מגיע הקיטש הגדול.

אלטשולר משווה את התנהגותו של גרוסמן, כפי שהיא נראית בעיניה, להתנהגותו של "יעקב אבינו" אשר מתנה את נאמנותו לאל בהתנהגות האל אליו, כלומר – היא משווה התניה זו לזו שמציב גרוסמן לממשלת נתניהו. לעומת זאת, פרץ מבטאת "אהבה ללא תנאי" (למי? לארץ? למדינה? לנתניהו?), וכהולכת בדרכו של "אברהם אבינו, המסמל במסורת את מידת החסד."

כל כך יפה, כל כך ענוג. מה לא בסדר? מה הבעיה? הבעיה היא, כאמור, באותה סנטימנטליות ישנה וטובה, שיותר מחוסר יכולת, מבטאת בדרך כלל את חוסר הרצון להביט נכוחה בדברים המתרחשים סביבנו, מתוך מחשבה קרה, ומתוך ניתוח שמטרתו להבין את עמדתנו ולאן פנינו. הסנטימנטליות כמובן איננה נגע חדש בחברה, אלא ששילובו עם מידת הבערות המשתלטת כאן, הכוחנות, המיליטריזם וכמובן הלאומנות – מקנה לו צבע של סכנה חדשה. אנו עדיין שרויים בבית אבא-אמא הרעיוני, עדיין אוהבים להתרפק על מאכלי סבתא, על הציונות מבית סבא, זו שדיברה על ירושלים של זהב, חלב, דבש, ושרחובותיה מרוצפים באבנים טובות. זוהי הישראליות החדשה – ישראליות של הרגשנות הדביקה.

יש כנראה מי שחושב שאם לא אף דבר אחר, אולי יהיה זה רירו הדביק של הסנטימנט שיוכל להחזיק את כל חברי החברה המוזרה הזאת יחדיו.

נאומה של מרים פרץ, בטקס חלוקת פרסי ישראל, 2018:

 

להמשיך לקרוא ←