'וכשהיא מגלה את חרפתה, יש בזה הומור'

שני שירים חדשים מאת עינה ארדל 


white

מי שירחק מלשון הפרדוקסים

תבוא ירושלים ותעמיד אותו נגד הקיר

או שהוא עיוור גמור או שהוא מודה בשגיאותיו

ויגיד: גם אני כבשתי והרסתי.

נדמה לכם שאתם יכולים להיות

שמאלנים, טבעונים ופמיניסטיים

וכך לשון הארץ תרקע ודבר לא ידביר

ציפורים פורחות מלשון הארץ

אבל בעזובות של שכונת פת במבואות בית-צפאפא

בכל זאת בוחרים בערבית או עברית

אין לנו שלטון זר זולתנו

חדר המדרגות ריק ודלוח.

הבן שלך לובש חגור ומכסה מתניו בכדורי רובים

הבת שלך מכסה ראשה במטפחת הצדק

וכל דבר שנדמה חף בכל-זאת נבזז ונלקח.

והאם אפשר להיפך?

אני לא יודעת

כי תמימות אפשר לראות גם במחוזות של רוע

ערסיות באה מלבביות

וניפוץ מרוב תשוקה

אם את מאמינה.

מנוחה בצהריים - נחום גוטמן - מתוך המחר של אתמול - מאת אלבוים דרור

נחום גוטמן, מנוחה בצהריים, 1926


להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

דוקטור היא

אפקט הסאבטייפינג, הכמיהה לנורמליות, וכמו שאומרים – אזהרת ספוילר!

  • מאת אלון ברנס

 


"Never be cruel. Never be cowardly.
Hate is always foolish. Love is always wise."

white

כפי שאולי כבר שמעתם, בפרק המיוחד של סיום העונה העשירית, דוקטור הו המיתולוגי עבר את "ההתחדשות" האחרונה, והמתבקשת (חייבים להודות), והפך לאישה!

על אף הכניעה לאופנתיות – אני מודה שהתרגשתי…

אז על מה מדובר? ועל מה המהומה?  "דוקטור הו" (Doctor Who) היא סדרת טלויזיה אנגלית משנות ה-60 שהופסקה בשנות ה-80 וב-2003 חזרה למרקע וממשיכה לרוץ עד היום, לשמחת המעריצים.

הדמות הראשית בסדרה היא מגזע "אדוני הזמן" (Time Lords), גזע חייזרי שהתברך ביכולת לנוע בזמן ובעוד כל מיני הטבות… הסדרה מתארת את מסעותיו של אחד מאדוני הזמן כאמור – הידוע בשם "דוקטור הו" / Doctor Who, כי שמו הוא סוד כמוס ואסור שייחשף – ברחבי היקום והזמן, בחללית שנקראת טארדיס (שנראית כמו תא טלפון משטרתי!).

WIKI Tardis_BBC_Television_Center.jpg

הטארדיס, צילום מתוך ויקיפדיה

כמו כל אדוני הזמן, לדוקטור יש יכולת להחליף את גופו ומבנים מסויימים של אישיותו בתהליך שנקרא "התחדשות" (Regeneration) בעת שהוא מתקרב למוות. לא ברור מה הגיל האמיתי של הדוקטור, אך עפ"י רמזים מהסדרה, מדובר ביותר מ-2000 שנה.

אכן, עד השנה, הדוקטור תמיד היה גבר, ובתחילת דרכו – אף גבר מיזוגן. אבל החל מהפרק האחרון של העונה העשירית, דוקטור הו היא אישה…

הפלא הזה קורה אחרי שבמהלך העונה העשירית, הדוקטור נאלץ להתמודד עם איום של פלישת סייברמנים (גזע חייזרי שמנסה להשתלט על העולם). על מנת להציל את חבריו הוא מחליט להקריב את עצמו, וכך הוא סופג את המכה הקטלנית שמתחילה את אותו תהליך "התחדשות" נשי. בתחילת הפרק האחרון, שבו מתרחש השינוי, הדוקטור (עדיין גבר) פוגש את עצמו מלפני 1,500 שנה, ומתעמת עם הדעות האנטי-נשיות שדוקטור הו הענתיקה מציג, דיון שהעלה בי אמוציות דומות מאוד לאלה שאני מרגיש לאחרונה, כשאני שומע חלק גדול מהרבנים בישראל מדברים על נשים…

עכשיו נותר לחכות ולראות איך תהיה דוקטור הו החדשה בהמשך הסדרה, אבל בינתיים רציתי להעלות תמיהה וכמיהה בעניין ייצוג נשים בסדרות וסרטים, ולדבר מעט על נורמליות.

 

 

 
להמשיך לקרוא

דברים שאפשר לומר לאישה

ר"ב ירושלמי


לפני כמה ימים ראיתי בפייסבוק סיפור שתפס את עיני: בחורה אחת, נקרא לה י', ראתה גבר שהתנהג בגסות כלפי מלצר במסעדה ביפו. בתגובה למה שראתה, הפטירה הבחורה את המילה "חצוף". בתגובה לזאת צעק לעברה הגבר האלים: "יא מכוערת, תסתמי את הפה, מי יגע בך עם מקל״

הוא צעק זאת לעברה אף על פי שלא היה, לכאורה, שום קשר בין הסיטואציה לבין העלבון, שעסק במיניותה באופן וולגרי.

אבל חוסר קשר זה הוא רק לכאורה, שהרי במערכת החברתית שאנו חיים בה, נוצרו נורמות לגבי עלבונות השמורים לנשים ואלה השמורים לגברים, נורמות שאף על פי שהן נסתרות מן העין, הן בהירות כשמש למי שעושה בהן שימוש כוחני תדיר.

כמה פעמים למשל שמעתם את העלבון "לא הייתי נוגעת בך עם מקל" מפי אישה? ובאיזה הקשר שמעתם זאת?

עכשיו – כמה פעמים שמעתם את המשפט הזה מופנה לאישה/בחורה/ילדה/נערה? ובאיזה הקשר? ומה עם: "תראו אותה – איזו מכוערת, אמא'לה"

שימו לב שפעמים רבות אין בהכרח קשר בין עלבונות אלה לבין הסיטואציה שבה הם נאמרים.

לאחרונה, אורן חזן פתח את פיו נוטף המרגליות ואימץ את כל כוחו כדי להעליב את חברת הכנסת מיכל בירן, וכיצד הוא בחר לעשות זאת? על ידי התייחסות אל המראה החיצוני של אותה חברת כנסת, ששוב – לא היה קשור, לכאורה, לסיטואציה.

"אפילו דילרית לא הייתי נותן לך להיות" הוא אמר לה, לאחר שבירן התייחסה אליו כ"מנהל קזינו". בתגובה, בירן כינתה אותו סרסור, והוא בעקבות זאת הציע לה "למלא טופס עבודה", אבל אז חזר בו ואמר ש"גם ככה אף אחד לא ירצה להסתכל עלייך".

ההתנהגות של אורן חזן נתפסה במקרה במצלמה, אבל הטבעיות שבה משפט זה נפלט מפיו מרמזת כי לא הייתה זאת הפעם הראשונה, וסביר להניח שגם לא האחרונה שהוא נקט בעלבון מעין זה כלפי אישה.

מיד לאחר המקרה שאירע בינו ובין ח"כ בירן, העירה לו חה"כ רחל עזריה וקראה לעברו "שוביניסט". הוא נשמע מופתע לשמע הכינוי הזה: "עכשיו אני שוביניסט?" ענה לה, כאילו לא הציע שניות לפני כן לקולגה שלו "טופס עבודה" לזנות, מיד לפני שהשתמש במעמדו החברתי (כגבר) כדי לפסול את ההיתכנות המקצועית של העניין.

אף אחד לא יסתכל עלייך

הביטוי החזירי "אף אחד לא יסתכל עלייך" מטרתו להשפיל את חברת הכנסת אליה כוונו הדברים, באמצעות החלוקה הברורה: הגבר אמור "לרצות" והאישה אמורה "להירצות", ואם היא אינה יכולה "להירצות" בסיטואציה של סחר מכר, היא שווה כקליפת השום, שהרי בכך אישה נמדדת, גם בכנסת.

אז למען הסר ספק, חזן וכל גבר שמשתמש במראה של אישה/נערה/ילדה כדי להשפיל, להפחיד, לדכא, או להעליב, הוא שוביניסט. משיכה פיזית או חוסר משיכה פיזית בין גבר לאישה תמיד יתקיימו בחברה שלנו, אבל בינתיים, הגברים הם בעיקר אלה שנמצאים במעמד כדי לייצר מצב בו המראה של המין השני הוא רלוונטי לכל דיון בכל עניין.

להמשיך לקרוא

שני שירים על משוררים ועל שיריהם

מאת ר"ב ירושלמי  


היא המשוררת

גנבתי חֵלֶק מן הַמֶּשֶׁךְ

גנבתי חֵלֶק מן הַמֶּשֶׁךְ הזה

גנבתי חֵלֶק מן המחצלת הַחוּמָה המוטלת לרגליי.

גנבתי חֵלֶק

גנבתי את היללה בלילה

בלילה הזה שלה.

היא המשוררת.

אינני מכירה אותה.

היא איננה מֻכֶּרֶת לי

מן המקומות הליליים

היא איננה חושבת במונחים כספיים

היא איננה חושבת במונחים של ציפייה

היא איננה חושבת במונחים של רווח

היא איננה חושבת במונחים של עתיד

היא איננה מקווה.

היא המשוררת.

היא אומרת:

גנבתי את הַחֵלֶק

גנבתי את הַחֵלֶק הזה

מן המחצלת הַחוּמָה המוטלת לרגליי.

11120103705_f087c371dc_o


*

לגבי הזמן

אני אומר

שהוא כָּחֹל

וכן

אין זו רק מחווה של משורר

כָּחֹל

אני אומר

שאין לי את הזמן.

vassily_kandinsky_1908_murnau_dorfstrasse

ואסילי קנדינסקי, "רחוב במורנאו", דרך ויקיפדיה

נשים, גברים ומספרים במוסף הספרות של הארץ – חלק ד

מאת מערכת האתר


כמדי חצי שנה בשנתיים האחרונות, אנו מפרסמים כאן נתונים סטטיסטיים בנוגע לפרסום שירת נשים וגברים במוסף הספרות של הארץ, כפי שהוא מופיע בצורתו המקוונת.

כמו שתראו, מאז הבדיקה הראשונה שהחלה באוגוסט נראה שחל שינוי משמעותי מבחינת ייצוג נומינאלי של נשים.

באוקטובר 2015 נודע כי מר בני ציפר, עורך המוסף מאז 1988, מונה לפסטיבל השירה במטולה – אחד הפסטיבלים היוקרתיים בארץ לשירה. בעקבות הודעה זו פרצו שלל מעשי התנגדויות: משוררים ומשוררות – חלקם ידועים מאוד כמו מאיר ויזלטיר וטל ניצן, שאף יזמה והובילה תנועה זו  – החרימו את הפסטיבל. בטיעוניהם, הם השתמשו בין היתר גם בנתונים שסיפק אתר זה אודות היחס המספרי בין גברים ונשים המפרסמים שירה במוסף.

בעקבות מאמר מיזוגני שכתב ציפר ובו הצדיק אמירות כמו "אל תתנו להן עטים" – בהתייחס לכל הנשים כולן, נפתחה קבוצה בפייסבוק ששמה "אל תתנו להן עטים" במטרה להפנות את תשומת הלב לאפליה המתמשכת של עורך המוסף כלפי נשים.

פוסט באל תתנו להן עטים.png

גם כאן, נתוני אתר זה שימשו אחד המקורות המרכזיים ששימשו את האקטיביסטיות.

זמן לא רב לאחר מכן, במרץ השנה (2016), כתב ציפר כך:

"אמנים, מגתה ועד אייל גולן, מרחפים בתוך שיכרון אוויר הפסגות של העשייה האמנותית, אך מוכרחים גם לחוש באינטנסיביות את הדברים הנחשבים הכי נמוכים ויצריים בחיים, כגון משגלים עם מעריצות צעירות. בלעדי זה לא תהיה יצירה, עם כל הצער שעלול הדבר להסב לצעירות הללו, שחייהן אולי נפגעו."

בכך דומה כי הגדיש ציפר את הסאה טיפה יותר מדי, ועורך העיתון, אלוף בן, החליט להסיר את טורו הקבוע ("ציפרלנד") ולא לפרסמו עוד, אבל זאת רק לאחר לחץ חברתי כבד ביותר. בסך הכל כמדומה, לא התגלה דבר חדש בתפיסותיו של ציפר, רק ההד לדברים הלך והתחזק.

סקירת הנתונים שלפניכם מראה לכאורה על מגמה חיובית בייצוג הנומינאלי של נשים משוררות במוסף הספרות שבעריכת מר ציפר.

%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%92%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%99
אם מסתכלים רק על שירת מקור אפשר לראות כי אף על פי שעדיין המצב אינו יציב, ויש עליות וירידות, ניכר שיפור משמעותי ביותר.  כך למשל, בחודש שעבר, חודש אוקטובר, אנו רואים כי מספר זהה של נשים וגברים פרסמו שירת מקור במוסף – מצב שלא היה כדוגמתו בשנתיים האחרונות.

%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%92%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%a8

עוד אפשר לראות בבירור כי סך השירה המקורית (נשים + גברים) המפורסמת במוסף זה הולך ועולה בשנתיים האחרונות.

כך, בחודש אוקטובר 2014 פורסמו 11 שירי מקור – כולם גברים – ובחודש נובמבר פורסמו 10 – שמונה גברים ושתי נשים.
בחודש ספטמבר 2016 פורסמו תשעה שירים , חמישה מאת נשים וארבעה מאת גברים, ואילו באוקטובר פורסמו לא פחות מ-22 שירים, חצי מהם נכתבו על ידי נשים והחצי השני על ידי גברים. זוהי קפיצה עצומה בסך פרסומי שירת המקור, וקפיצה אדירה בייצוג הנשים.

איננו יודעים מה כל זה אומר בהכרח, אבל חשבנו שדווקא השנה, ודווקא לאחר הסערות הפומביות סביב מר ציפר ובחירותיו הספרותיות, כדאי להמשיך בעוד סקירה אחת לפחות, ולראות פעם אחת נוספת את הנתונים המספריים כפי שהם הסתכמו בחודש זה מן השנתיים האחרונות.

%d7%90%d7%97%d7%95%d7%96-%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%a8%d7%aa%d7%9e%d7%9b%d7%9c-%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%92%d7%9d-%d7%aa%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%9d-%d7%95%d7%9e%d7%a7

ערווה, אישה, צניעות, שרה, כבוד, אימה

מאת: המערכת


קול באישה ערווה.
ערווה  באישה קולה.
ערווה מגרה לי את חושי המלכות.
אישה מערה לי את קולות התחושות.
הו ערווה.
הו אישה.
הו גאולה.
(שיר שכתבנו בהשראת מירי רגב, מלכת הכותרות האלמותית של החיים)

white

לאחרונה  נודע לאזרחי מדינת ישראל הקטנה שגם משרד התרבות הצטרף לחינגת הרבנים שהמליכו עצמם בממלכת הציונים האבודים למורי דרך, נביאים, מוכיחים-בשער, סלקטורים,  קובעי  טעם, מין ומיניות.

מה קרה?

משרד התרבות, אשר שרתו היא כידוע מירי רגב, נאמנתן הגדולה של  הכותרות, הוציא הודעה לתקשורת לפיה הוא ינחה גופי ציבור שממומנים מכספי מדינה להתנהל באופן המכבד את "כלל הציבור".

ואנחנו שואלים –

כלל הציבור כולל כולם?

כולל כולן וכולם בלי חרטות לעולם?

נשמע הגיוני לא?

שהרי מה יכול להיות רע במתן כבוד לרעיך בני האדם?

לכאורה, אין דבר רע בכך, אלא שההודעה הזו מגיעה לא בעקבות מחאה נגד מימון אייל גולן למשל, אשר היה קשור דרך אביו בבעילה לא חוקית של קטינה (דבר שלא מכבד אותנו- אנשי האשפתון למשל), או בעקבות המחאה נגד היחס החם שהארגון האלים "לה פמיליה" זוכה לו מצד שרת התרבות רגב (שהיא השרה של כולם – כולל ערבים, כולל שמאלנים, כולל נשים ואנשים טובים שלא רוצים אלימות כל הזמן סביבם).

לא – באופן לא מפתיע כלל ההודעה על ההכרח ב"יחס מכבד" הגיע דווקא בעקבות אישה שעמדה על במה בלבוש מינימאלי.

רחמנא ליצלן!

שומו שמיים והאזיני ארץ – אישה  בחזיה על במה עם עליונית ומכנסיים קצרים!  מכנסיים קצרים! בימינו אנו! מי חלם שלכך נגיע?!

כי כשבמשרד התרבות מדברים על לכבד את כולם, הם בעצם מתכוונים לכבד את האורתודוכסים, את השמרנים בחברה, את אלה שלא הבינו, כמו שג'סטין טרודו אמר, שהשנה היא  שנת 2016! (הוא אמנם התעקש שהשנה היא 2015 – אבל הרעיון הוא אותו רעיון)

גסטין טרודו.png

למה? כי הכי קל להיכנע לקולניים ביותר, לאלימים ביותר, ובעיקר – הכי קל לשמוע לאלה הטוענים שהם הם נושאי המסורת האמיתית, שומרי הגחלת, היהדות – הו! – היהדות הטובה והישנה.

באתר החרדי הפופולרי "כיכר השבת" גרמה ההודעה לתהות אם הגיעו כבר ימות המשיח.

כיכר השבת צניעות ימות המשיח.png

אין ספק שמירי רגב יודעת לעשות נעימי לכל האנשים הנכונים.

ואנחנו רוצים להזכיר:

מדינת ישראל הוקמה כמדינה חילונית, כמדינה אנושית.

הזהות היהודית שהיא עטתה על עצמה היא זהות לאומית, ולא דתית, תרבותית, ולא דתית.

איש  מבין חותמי מגילת העצמאות לא דמיין שיבוא יום והמדינה תשתמש בכוחה כדי לכפות חוקי צניעות המקובלים על המגזר הדתי בחברה היהודית.

המדינה  צריכה  להגן על עקרונותיה שהם (אנו רק מזכירים) – שוויון, חירות, צדק ועוד ועוד ערכים אנושיים שכאלה:

וכך אומרת מגילת העצמאות עצמה:

"מדינת ישראל… תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

ועכשיו לשאלת השאלות:

האם משרד התרבות היה  מגיב כך לו היה מדובר בגבר?

כלומר –  לו גבר חצי עירום היה שר על הבמה – האם משרד התרבות היה ממהר להודיע על הנחיות לגבי קיום הופעות עתידיות "שיכבדו את כלל הציבור"?

ובכלל – מהו לבוש "לא צנוע" לגבר?

מה זה בכלל "צניעות" מה זה "כבוד" – מה זה אומר?

ומה הקשר בין צניעות ובין אמנות? ועוד יותר מכך: בין כבוד ובין אמנות?

האם גם את פרדי מרקורי היו מורידים מהבמה? כנראה שכן.

ב”הארץ” הובאה כנהוג תגובת משרד התרבות:

"זהו בדיוק ההבדל שבין חופש הביטוי לחופש המימון. על כן, תצא הנחיה מסודרת לכלל גופי ההפקה הפועלים באמצעות משרד התרבות לוודא כי מדיניות זו ממומשת בכלל הארועים",

חופש המימון? מה זה אומר? החופש להגביל את החופש? האם המשרד אומר שמותר לו להגביל לפי ראות עיניו כי  הכסף נמצא בידיים שלו?

המשרד הממשלתי המתקרא משרד התרבות אינו מבין כנראה שהמדינה אמורה להיות מגן החופש, לא "משתית החושך בחסות הכסף שהוא מקבל מאנשים חופשיים דרך כספי המסים שלהם" וכו'.

אבל גם את זה נשרוד.

מה לרגב ולתרבות? לאמנות? לחופש? זה מעניין אותה בכלל? היא בכלל מבינה שאנשים מתו, ונרצחו, והוכו והופלו, ודיממו וסבלו רק כדי שהיא תוכל ללכת היום במכנסיים? בשמלה צמודה? בחולצה מכופתרת?

חופש המימון זה משחק מילים לא מתוחכם שמתאים לאישה לא מתוחכמת שכל תאוותה בחיים זה כוח, פרסום ואהבת הקהל.

ואנחנו אומרים: גם זה יעבור.

נשיקות מרובות ובלתי צנועות לכולם.

שלום אחרון לבמבי שלג

דברי פרידה אחרונים מאשת העיתונות והמחשבה במבי שלג
מאת חברתה, המתרגמת דינה מרקון

במבי יקרה שלי, כשנפגשנו אז, בסתיו הרחוק ההוא במעונות האלף, לא ידעתי שתהיי המלאך השומר שלי. ראיתי חיוך, פנים מאירות, עיניים גלויות וסקרניות כשל ילדה. כולם הלכו להופעה של יהודית רביץ, אנחנו לא, אז עשינו ארוחה משותפת וכך התחילה החברות שלנו, ארוכת השנים, חברוּת-אמת. לימדת אותי לראות מעבר למראית הדברים החיצונית – כי לא היה כמוך לדלג באומץ מעל למחיצות-לכאורה. את באת מסנטיאגו, אני מריגה, את היית מה שנקרא "דתייה לאומית", אני "חילונית". כל זה לא הפריע לחברות העמוקה שנרקמה בינינו. בזכותך הכרתי, עם השנים, אנשים נפלאים מעולמך, ואת – את החבורה ה"רוסית" שלנו, על ההתכנסויות שלה עד השעות הקטנות של הלילה, עם איזה נופך טיפה נוסטלגי של אנשים שנולדו בארץ אחת וניסו לגדל את עצמם בארץ אחרת.

ואת הכית כאן שורש מהר, ובאומץ הגדול שהיה לך, ובנחישות, ובאהבת החיים העצומה שלך, גידלת את עצמך לתפארת. היית מעורבת תמיד, ובכל הלב – החל מימי סיני ועד שנשאר בך כוח. לא פחדת לשנות את דעותייך, כשהבחנת בסכנה ובשקר שבאידיאולגיה קיצונית. רק בסוף יולי פרסמת מאמר על מה שאת חושבת על ביטול לימודי הליבה במערכת החינוך החרדית – ושמת הכל גלוי על השולחן, בלי לייפות. תמיד אמרת את האמת שלך, ובשנתיים האחרונות היא רק התחדדה והתבהרה והוצגה גלויה לגמרי. ככל שנפטרת מהקליפות בעבודה הפנימית המופלאה שעשית, בייחוד מאז תחילת המחלה – האמת הלכה והצטטלה, משהו הלך והזדכך. ובמחלה, בניגוד למקובל, לא רצית להילחם – בגבורה ובאמונה ובחקרנות האופייניות לך הפכת כל אבן, ניסית לעמוד על טיבה, ביקשת למצוא תיקון. לא הסתייע.

מעולם לא שיתפת פעולה עם השקר, עם הצביעות, עם הבוטות והציניות מחד ועם ההתחסדות מאידך, וגם לא עם החשיבה הסכמטית בשחור לבן, הנוחה כל כך לאסטרטגים של "הפרד ומשול", לאנשי השקר. וכמה שהיית רגישה לשקר ולזיוף. תמיד היית אַתְּ, נאמנה לעצמך, לאמת שלך ולאנשים שאהבת. במבט מהיר, בחושייך החדים, ידעת לזהות בהם את האוצר שהם בעצמם לא ידעו שטמון בהם.

בנית את החיים שלך באומץ האופייני לך, לא פעם השכלת למשוך את עצמך בשערות ראשך, כמו הברון מינהאוזן, לקום ולבחור בחיים.

ארץ אחרת.png

מקבץ חוברות של כתב העת ארץ אחרת, שאותו הקימה וערכה במבי שלג החל משנת 2000 (מתוך ארכיון האתר)

הקמת משפחה נהדרת. אזכור תמיד את השבתות אצלכם – השיחות העמוקות, החמימות והנעימות, הנשמה היתרה ואיזה שקט וחסד השורים בכול.

 

רק אלה שהכירו אותך ידעו על הפגיעוּת שהסתתרה מאחורי החיוניות העצומה, מאחורי הנחישות והאמונה שבהן עשית דברים בעולם הזה שלנו.

סירבתי להאמין. האמנתי בכוחות הפלא שלך. סליחה שהייתי שקועה בעצמי, שלא שמתי לב לסימנים שאולי היו, שלא עודדתי אותך לשים לב לעצמך יותר.

כל כך יחסרו לי שיחות הנפש שלנו (וגם הוויכוחים הסוערים!), שבהן תמיד ידעת להאיר את הדברים מאיזו נקודת מבט מפתיעה, לשאול את השאלה המדויקת, אפילו המראה ששמת מולי לפעמים, ושלא תמיד אהבתי את הדברים שהשתקפו בה, היתה עוזרת לי לקום ולזוז מאיזו "נקודה מתה". כי תמיד ראית ללב הדברים וללב האנשים, מעבר למחיצות, מעבר להגדרות ומעבר לקליפות, מעבר למלכודות הנראֶה ולחיצוני. ראית את החוטים הנסתרים המקשרים בין בני האדם ובין התופעות. שינית את עולמי, שינית את עולמם של אנשים רבים שאהבת ושאהבו אותך. הצלחת לנהל שיחה מעבר למחיצות, ליצור קשר – מעבר להן. איש לא נשאר אדיש, גם אלה שלא הסכימו עם השקפותייך. ולא היית קדושה כלל – היית אנושית מאוד. לא פעם ידעת להיות אישה במקום שלא היו בו אנשים.

היתה בך אמונה בטוּבם של בני אדם (ללא כל אשליה ותמימות) ובטובה הבסיסי של החברה שלנו. שירת חייך באמצע נפסקה. אני רוצה להאמין שהדברים הרבים כל כך שהספקת לעשות ולכתוב ישנו בסופו של דבר את עולמנו. כמיטב יכולתי, אנסה לתרום גם את חלקי-שלי.

כשהחברוּת שלנו עוד היתה בניצניה, הרבינו לדבר על ירושלים, על יופייה ורוחניותה. והנה עכשיו את בהר הזיתים, כנראה במקום הקרוב ביותר ללִבּהּ. ללב העולם, אולי, מי יודע?

***

ראו כתב העת ארץ אחרת, שאותו הקימה וערכה במבי שלג בין השנים 2000-2015
ראו עוד עליה ועל פועלה כאן