האישה, הכבוד והמדינה: תגובה מיותרת לבני ציפר

רונה ברנס


עורך מוסף "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ", מר בני ציפר, עשה זאת שוב. שוב הוא הצליח להלהיב את עצמו, לקמט את מצחו, להסמיק, ולהשלים תעלול אינטלקטואלי פורץ דרך. הפעם, הוא יצא להגן על שרת התרבות מירי רגב. הא! איזו מקוריות! איזו תעוזה! איזו מחשבה יוצאת דופן.

ההמון נדהם ונרגש.

בטורו האחרון השווה ציפר בין רפורמת הנאמנות בתרבות של רגב וממשלת נתניהו לבין "ביזוי האישה". כשם שיש להגביל את חופש הביטוי כאשר הוא מביא לפגיעה בנשים, מסביר ציפר, כך יש להגביל את חופש הביטוי כאשר הוא פוגע בכבוד המדינה. כדבריו:  "כדי שנאמין באמת בכנות כוונותיהם של אלה המספרים לנו שהכללים השתנו ושוב אי אפשר לנהוג באי כבוד באשה ולטפוח על ישבנה שלא מרצונה, כן שוב אי אפשר לנהוג באי כבוד בגוף הסימבולי הנקרא מדינת ישראל, גם אם שנים רבות הוא נתן את גוו למכים. לא עוד."

עבור ציפר, נהיגה ב"אי כבוד בגוף הסימבולי של מדינת ישראל" כמוהו כ"טפיחה על ישבנה שלא מרצונה של אישה". ואין ספק כי ציפר נוקט בשפה משפילה זו בכוונת מכוון. שהרי ציפר הוא ריאקציונר ידוע. העדפותיו הידועות והקיצוניות את משפחת נתניהו מעידות על כך, כמו גם התעקשותו להגן על כל סממן אנטי-פרוגרסיבי שהוא מצליח לזהות במרחב. אפשר לצפות בוודאות מסויימת כי כל סימן כזה, אדיוטי ושפל ככל שיהיה, יזכה לחיבוק אוהב והיסטרי מצד אדון ציפר, הרואה עצמו כמגן התרבות האמיתית, אביר הלבבות הנכספים, אימת האינטלקטואלים צרי המוח, וכמובן אויב הפמיניסטיות האכזריות.

אבל למען האמת, הדברים הם פשוטים. כבוד האישה, בניגוד ל"כבוד המדינה" (בהקשר הנוכחי), הוא אחד המאפיינים המגדירים את החברה החופשית. רמיסת כבוד האישה על ידי התייחסות אליה כאילו היא שונה מבני האדם הגבריים, למשל על ידי ביזוי, אלימות וכו', פוגעת באבני הבניין של החברה החופשית. כך הוא גם בגילויי גזענות. הפרמטרים לבחינת קיומם או אי קיומם של ביזוי, אלימות, או גזענות, מתקבלים בדרך כלל על דעת רוב האנשים שלא הקהו את ליבם או ראייתם, או לחילופין, כמו במקרה של ציפר, את הגינותם.

ערך "כבוד המדינה", לעומת זאת, אינו שייך לאותה הקטגוריה. זהו איננו ערך המגדיר את החברה החופשית (אלא את החברה הלאומית), ועל כן אינו זכאי שנתייחס אליו באופן זהה לערכים שהוזכרו לעיל. בנוסף, מדידותו של ערך זה ("כבוד המדינה") אינו ברור מלכתחילה. כפי שציפר עצמו מסביר, המדינה היא "גוף סימבולי", ועל כן היא מקבלת את תוקפה על ידי בני האדם המגדירים אותה. לאותם בני אדם יש תפיסות שונות לגבי "כבודה" (יש כאלה, למשל, המכבדים אותה באמצעות מלמול  מילות ההמנון אל מול הדגל, ויש כאלה המכבדים אותה באמצעות תרומה לקרן החדשה לישראל).

אנשים המצויים כרגע בשלטון הם כאלה המבקשים להציב את כבוד המדינה מעל כבוד האדם. הדרישה המובנת מאליה במצב זה היא להתנגד להעדפה אלימה ומסוכנת זו, שכבר גבתה ותמשיך לגבות את קרבנותיה, עד שלא ייזכרו מספיק אנשים בערכים שלשמם שווה באמת להילחם: כבוד האדם, חופש האדם.

אנשים כמו ציפר שייכים לשוליים הקוריוזיים של הריאקציה. עכשיו אנו אמנם סובלים מהבל פיו המעיק, אך בעוד עשרים שנה, איש לא יזכור את שמו.

_DSC0024_s

 

מודעות פרסומת

על המעשה החלקי

הדברים הבאים פורסמו במקור בקובץ א' של "עירובין" – סדרה לספרות ואמנות, שנת 2013


 

"הם באים בשם החיים. אבל מה זה – חיים?
כלום סוד הוא שלחיים במובן המקובל אין צורך בשום ספרות?
שלחיים במובן המקובל יש צורך רק בשביסים ובשהרונים ובבתי-קפה ובקרקסים?
שספרות-החיים במובן המקובל אינה אלא גליונות-נייר גדולים עם מודעות גדולות
על עסקים גדולים ואכילה ושתיה ומחול?"
("דפים" / י.ח. ברנר, המעורר, ינואר 1906)

white

והרי המעשה, בהכרח ותמיד, בלתי גמור הוא. עם יציאת המילים מן המחשבה מקבלות הן צורה שבאוויר או בדף, וממילא נדונות לשיפוט ערכי מוחלט. על כן, נכון יותר להגדירו, את המעשה, כבלתי גמור ועם זאת כגמור מוחלט, ובעל כורחו. שהרי התפתחותו, שיכלה להימשך עד קץ, מתעצבת באחת, עיצוב כמעט מקרי על רצף הזמן, אך נצחי אף על פי כן.

**

כל המעשים חלקיים הם. וכל מעשה עלוב יותר מן המחשבה שהניבה אותו. על כן גם גדולתו של מעשה (שעולה היא תמיד על גדולתה של מחשבה). במיוחד נכון הדבר היום, כשהאינטלקטואל המבוהל עוטה על עצמו עוד ועוד שריונות-מודעוּת, עוד ועוד ידיעות על אי ידיעותיו, ועל ידיעות האחרים, שמונעים הם כולם את הדיבור החד, הברור, השוטף והעיקש.

האינטלקטואלים גמגמנים הם, שהרי הם מנסים (בכל זאת ואף על פי כן!) לומר את האמת. והאמת היא הדיוק, והדיוק מחייב זהירות. אך רבות הן השאלות האינטלקטואליות העולות היום במוחות צעירים לא זהירים, לא מדויקים בעליל, בורים ובטוחים. שאלות בלתי זהירות אלה דורשות ודאי תשובות בלתי זהירות: אודות – מה עכשיו, ואיך אפשר – – – כך, כך בדיוק – – – איך אפשר? וכבר נראה ששבענו בהחלט ממילים מנופחות של פרופסורים זקופים-מדי על "היופי", כדבר המסביר את עצמו, שכביכול אמור להסביר בדיוק את היותנו כאן ועכשיו, קוראים את המילים, בימינו הספורים. שהרי כבר איננו יכולים להגיע לכיתות מדושני עונג מיושב, דבר שכנראה אפשרי היה אפילו במקומותינו, לכמה רגעים חולפים ומהירים בהיסטוריה.

ואמנם, עדיין רבים הם האנשים "המתעניינים" גם היום, ו"עניינם" נינוח ומוכר. אוהבים, האנשים, לקרוא ספרים. גם רבים למדי הם הסטודנטים בירושלים הנכנסים ובאים לכיתות בהן נלמדים מעט ומהר ניטשה וגתה, עם קריצה זהירה לכיוונו של הגל. ואולם רק תרעד מעט יותר בדברך על אחד מאלה, כך באיזה אופן רציני להפליא, מיד תיחשד רומנטיקן, ודווקא על ידי אותם אלה המתעקשים להגן על טמירותו של היופי. והרי, כידוע, סרו-הסתלקו ימי הרומנטיקה.

אכן, אין צורך לשוב לאחור, ואף לעולם אין אפשרות כזו. אולם הרצינות הבסיסית, הרצינות הבסיסית לאהבת הדבר, הרצינות הבסיסית, היחידה המאפשרת התרגשות כנה, ולא פלפול אינטלקטואלי; היחידה המפרידה בין המשכיל ליודע, נפלה משום מה אף היא, באותה הרשת שבה נפלה הרומנטיקה. והרי אין ההתרגשות, אין רום-הרוח, בבחינת רומנטיקה בלי סייגים. ההתרגשות הכרחית היא להליך הלמידה המדוקדק, הקפדני, המניע עצמו הלאה ועוד. וכיצד תנוע בלא תשוקה רצינית להפליא, מגוחכת ועלובה, מכמירת-לב ופתטית.

כן – בינתיים, האוחזים בה, באותה תשוקת לב רצינית, עוד נדמים לליצנים גרוטסקיים, ומקיפה אותם איזו הילה שמנונית-רכרוכית ידועה, הדורשת, כביכול, מעמד שכבר לא קיים.

ולא כך. נדמים הם לכאלה אך משום חוסר הברירה שמציבה האופנה; הרצינות הכרחית היא בשביל לחמוק מבורותיה הצרים של ההתחכמות, של האינטלקטואליות הצינית אשר מזמן כבר חדרה לספרות ולהבנתה. היופי, מהו זה היופי. ומהי אותה רומנטיקה אשר בשמה מגנים כל שמאלץ וקיטש. אין זאת כי אם קצה קצהָ המאוס של הרומנטיקה.

**

ועוד מספרים לנו כי פס כזב-האחידות. זה, משיירי הנאורות, לפיו יכולה המחשבה להתאחד ולהבין, באופן עקבי וחָלָק, את העולם. לא, לא. שהרי עתה, כך מספרים לנו, כבר איננו שבויים באותו קונספט מטעה של "מחשבות טובות" ו-"לא מועילות", או לפי ניסוחן הפופולארי – "עליונות ונחותות". לא ולא. כביכול, הגיעה עתה סוף סוף השעה לממש אפשרות של פלורליזם אמיתי.

אלא שדווקא במסגרת הפלורליזם הפוסט-מודרני הזה, מוצאים את עצמם שֵדוני הרוח שוב ושוב במבחנה ההכרחי של התועלתנות הישנה והמוכרת. באותו המבחן שבו לעולם לא יוכלו לעמוד בכבוד. וכך בלי הרבה מאבק, יותר ויותר מאיתנו מנסים, ואף בחשק רב, לספק "תשובות" שתצגנה (סוף סוף!) את ייחודם המוחלט של "מדעי הרוח" ואת מעלתם המובהקת בהשוואה ל"מדעים המדויקים" ול"מדעי החברה". בניסיונות אלה שהולכים וגוברים כמתוך פרכוסים אחרונים של גוסס עקשן, דוחקים בָּאֵי כּוֹחַ מדומים אלה את כל גדולת יומרותינו העלובות אל איזה צינור דק ומדויק – ושמו תועלת. בשם תועלת זו, אנו מצופים להיות טובים תמיד, חכמים תמיד, מחושבים וכמובן מועילים. אמנם, ניצח המדע העליז, והצליח לסתום את הגולל על הרצינות ההווייתית, הדיוניסית דווקא.

בהקשר זה עולה גם השאלה הקשה של התיווך, זאת שהיא היא אולי ענייננו העיקרי כאן:

ציון חשיבותו של התיווך החיצוני ודאי לא יחדש דבר, אולם כאן נראה שהכרח להזכירה. שהרי זוהי אחת מן הבעיות המרכזיות הניצבות בפני אנשי המעשה. אכן, דומה כי טיבו של המתווך הולך ומשתנה. פחות ופחות אנשי רצינות ותשוקה, פחות ופחות תסכול וייאוש אישיים מוצאים אנו בעורכי ההוצאות הגדולות, כתבי העת, ובמנהיגי הפקולטות. והרי התשוקה, והייאוש שבא ממנה (וכן – גם המרמור והתסכול), הכרחיים הם לחיפוש התמידי של הטוב הבלתי מושג; זהו החוסר המניע כל תנועה מעבר למעגל הקיום ההכרחי. שכן יודעים אנו, כפי שידעו גם לפנינו – האמנות אינה הכרחית. ועל כן לא נמצא לה צידוקים הכרחיים לעולם. ודווקא משום כך – חובה היא להיות צודקים במעשה, אף זה החלקי ביותר. רק כאשר נצדַּק, מתוך כורח פנימי שבא אל קצה גבולו, רק אז נוכל לעמוד בפני השאלות התכליתיות, הצודקות תמיד, אודות הכרח קיומנו כאמנים וכפילוסופים – היינו, אודות הכרח קיומו של האדם הבלתי-הכרחי.

מאת: רונה ברנס


מתאגרפת טל גלבוע גליון א עירובין

מתוך קובץ א' של עירובין – סדרת קבצים לספרות ואמנות

'וכשהיא מגלה את חרפתה, יש בזה הומור'

שני שירים חדשים מאת עינה ארדל 


white

מי שירחק מלשון הפרדוקסים

תבוא ירושלים ותעמיד אותו נגד הקיר

או שהוא עיוור גמור או שהוא מודה בשגיאותיו

ויגיד: גם אני כבשתי והרסתי.

נדמה לכם שאתם יכולים להיות

שמאלנים, טבעונים ופמיניסטיים

וכך לשון הארץ תרקע ודבר לא ידביר

ציפורים פורחות מלשון הארץ

אבל בעזובות של שכונת פת במבואות בית-צפאפא

בכל זאת בוחרים בערבית או עברית

אין לנו שלטון זר זולתנו

חדר המדרגות ריק ודלוח.

הבן שלך לובש חגור ומכסה מתניו בכדורי רובים

הבת שלך מכסה ראשה במטפחת הצדק

וכל דבר שנדמה חף בכל-זאת נבזז ונלקח.

והאם אפשר להיפך?

אני לא יודעת

כי תמימות אפשר לראות גם במחוזות של רוע

ערסיות באה מלבביות

וניפוץ מרוב תשוקה

אם את מאמינה.

מנוחה בצהריים - נחום גוטמן - מתוך המחר של אתמול - מאת אלבוים דרור

נחום גוטמן, מנוחה בצהריים, 1926


להמשיך לקרוא

דוקטור היא

אפקט הסאבטייפינג, הכמיהה לנורמליות, וכמו שאומרים – אזהרת ספוילר!

  • מאת אלון ברנס

 


"Never be cruel. Never be cowardly.
Hate is always foolish. Love is always wise."

white

כפי שאולי כבר שמעתם, בפרק המיוחד של סיום העונה העשירית, דוקטור הו המיתולוגי עבר את "ההתחדשות" האחרונה, והמתבקשת (חייבים להודות), והפך לאישה!

על אף הכניעה לאופנתיות – אני מודה שהתרגשתי…

אז על מה מדובר? ועל מה המהומה?  "דוקטור הו" (Doctor Who) היא סדרת טלויזיה אנגלית משנות ה-60 שהופסקה בשנות ה-80 וב-2003 חזרה למרקע וממשיכה לרוץ עד היום, לשמחת המעריצים.

הדמות הראשית בסדרה היא מגזע "אדוני הזמן" (Time Lords), גזע חייזרי שהתברך ביכולת לנוע בזמן ובעוד כל מיני הטבות… הסדרה מתארת את מסעותיו של אחד מאדוני הזמן כאמור – הידוע בשם "דוקטור הו" / Doctor Who, כי שמו הוא סוד כמוס ואסור שייחשף – ברחבי היקום והזמן, בחללית שנקראת טארדיס (שנראית כמו תא טלפון משטרתי!).

WIKI Tardis_BBC_Television_Center.jpg

הטארדיס, צילום מתוך ויקיפדיה

כמו כל אדוני הזמן, לדוקטור יש יכולת להחליף את גופו ומבנים מסויימים של אישיותו בתהליך שנקרא "התחדשות" (Regeneration) בעת שהוא מתקרב למוות. לא ברור מה הגיל האמיתי של הדוקטור, אך עפ"י רמזים מהסדרה, מדובר ביותר מ-2000 שנה.

אכן, עד השנה, הדוקטור תמיד היה גבר, ובתחילת דרכו – אף גבר מיזוגן. אבל החל מהפרק האחרון של העונה העשירית, דוקטור הו היא אישה…

הפלא הזה קורה אחרי שבמהלך העונה העשירית, הדוקטור נאלץ להתמודד עם איום של פלישת סייברמנים (גזע חייזרי שמנסה להשתלט על העולם). על מנת להציל את חבריו הוא מחליט להקריב את עצמו, וכך הוא סופג את המכה הקטלנית שמתחילה את אותו תהליך "התחדשות" נשי. בתחילת הפרק האחרון, שבו מתרחש השינוי, הדוקטור (עדיין גבר) פוגש את עצמו מלפני 1,500 שנה, ומתעמת עם הדעות האנטי-נשיות שדוקטור הו הענתיקה מציג, דיון שהעלה בי אמוציות דומות מאוד לאלה שאני מרגיש לאחרונה, כשאני שומע חלק גדול מהרבנים בישראל מדברים על נשים…

עכשיו נותר לחכות ולראות איך תהיה דוקטור הו החדשה בהמשך הסדרה, אבל בינתיים רציתי להעלות תמיהה וכמיהה בעניין ייצוג נשים בסדרות וסרטים, ולדבר מעט על נורמליות.

 

 

 
להמשיך לקרוא

דברים שאפשר לומר לאישה

ר"ב ירושלמי


לפני כמה ימים ראיתי בפייסבוק סיפור שתפס את עיני: בחורה אחת, נקרא לה י', ראתה גבר שהתנהג בגסות כלפי מלצר במסעדה ביפו. בתגובה למה שראתה, הפטירה הבחורה את המילה "חצוף". בתגובה לזאת צעק לעברה הגבר האלים: "יא מכוערת, תסתמי את הפה, מי יגע בך עם מקל״

הוא צעק זאת לעברה אף על פי שלא היה, לכאורה, שום קשר בין הסיטואציה לבין העלבון, שעסק במיניותה באופן וולגרי.

אבל חוסר קשר זה הוא רק לכאורה, שהרי במערכת החברתית שאנו חיים בה, נוצרו נורמות לגבי עלבונות השמורים לנשים ואלה השמורים לגברים, נורמות שאף על פי שהן נסתרות מן העין, הן בהירות כשמש למי שעושה בהן שימוש כוחני תדיר.

כמה פעמים למשל שמעתם את העלבון "לא הייתי נוגעת בך עם מקל" מפי אישה? ובאיזה הקשר שמעתם זאת?

עכשיו – כמה פעמים שמעתם את המשפט הזה מופנה לאישה/בחורה/ילדה/נערה? ובאיזה הקשר? ומה עם: "תראו אותה – איזו מכוערת, אמא'לה"

שימו לב שפעמים רבות אין בהכרח קשר בין עלבונות אלה לבין הסיטואציה שבה הם נאמרים.

לאחרונה, אורן חזן פתח את פיו נוטף המרגליות ואימץ את כל כוחו כדי להעליב את חברת הכנסת מיכל בירן, וכיצד הוא בחר לעשות זאת? על ידי התייחסות אל המראה החיצוני של אותה חברת כנסת, ששוב – לא היה קשור, לכאורה, לסיטואציה.

"אפילו דילרית לא הייתי נותן לך להיות" הוא אמר לה, לאחר שבירן התייחסה אליו כ"מנהל קזינו". בתגובה, בירן כינתה אותו סרסור, והוא בעקבות זאת הציע לה "למלא טופס עבודה", אבל אז חזר בו ואמר ש"גם ככה אף אחד לא ירצה להסתכל עלייך".

ההתנהגות של אורן חזן נתפסה במקרה במצלמה, אבל הטבעיות שבה משפט זה נפלט מפיו מרמזת כי לא הייתה זאת הפעם הראשונה, וסביר להניח שגם לא האחרונה שהוא נקט בעלבון מעין זה כלפי אישה.

מיד לאחר המקרה שאירע בינו ובין ח"כ בירן, העירה לו חה"כ רחל עזריה וקראה לעברו "שוביניסט". הוא נשמע מופתע לשמע הכינוי הזה: "עכשיו אני שוביניסט?" ענה לה, כאילו לא הציע שניות לפני כן לקולגה שלו "טופס עבודה" לזנות, מיד לפני שהשתמש במעמדו החברתי (כגבר) כדי לפסול את ההיתכנות המקצועית של העניין.

אף אחד לא יסתכל עלייך

הביטוי החזירי "אף אחד לא יסתכל עלייך" מטרתו להשפיל את חברת הכנסת אליה כוונו הדברים, באמצעות החלוקה הברורה: הגבר אמור "לרצות" והאישה אמורה "להירצות", ואם היא אינה יכולה "להירצות" בסיטואציה של סחר מכר, היא שווה כקליפת השום, שהרי בכך אישה נמדדת, גם בכנסת.

אז למען הסר ספק, חזן וכל גבר שמשתמש במראה של אישה/נערה/ילדה כדי להשפיל, להפחיד, לדכא, או להעליב, הוא שוביניסט. משיכה פיזית או חוסר משיכה פיזית בין גבר לאישה תמיד יתקיימו בחברה שלנו, אבל בינתיים, הגברים הם בעיקר אלה שנמצאים במעמד כדי לייצר מצב בו המראה של המין השני הוא רלוונטי לכל דיון בכל עניין.

להמשיך לקרוא

שני שירים על משוררים ועל שיריהם

מאת ר"ב ירושלמי  


היא המשוררת

גנבתי חֵלֶק מן הַמֶּשֶׁךְ

גנבתי חֵלֶק מן הַמֶּשֶׁךְ הזה

גנבתי חֵלֶק מן המחצלת הַחוּמָה המוטלת לרגליי.

גנבתי חֵלֶק

גנבתי את היללה בלילה

בלילה הזה שלה.

היא המשוררת.

אינני מכירה אותה.

היא איננה מֻכֶּרֶת לי

מן המקומות הליליים

היא איננה חושבת במונחים כספיים

היא איננה חושבת במונחים של ציפייה

היא איננה חושבת במונחים של רווח

היא איננה חושבת במונחים של עתיד

היא איננה מקווה.

היא המשוררת.

היא אומרת:

גנבתי את הַחֵלֶק

גנבתי את הַחֵלֶק הזה

מן המחצלת הַחוּמָה המוטלת לרגליי.

11120103705_f087c371dc_o


*

לגבי הזמן

אני אומר

שהוא כָּחֹל

וכן

אין זו רק מחווה של משורר

כָּחֹל

אני אומר

שאין לי את הזמן.

vassily_kandinsky_1908_murnau_dorfstrasse

ואסילי קנדינסקי, "רחוב במורנאו", דרך ויקיפדיה

נשים, גברים ומספרים במוסף הספרות של הארץ – חלק ד

מאת מערכת האתר


כמדי חצי שנה בשנתיים האחרונות, אנו מפרסמים כאן נתונים סטטיסטיים בנוגע לפרסום שירת נשים וגברים במוסף הספרות של הארץ, כפי שהוא מופיע בצורתו המקוונת.

כמו שתראו, מאז הבדיקה הראשונה שהחלה באוגוסט נראה שחל שינוי משמעותי מבחינת ייצוג נומינאלי של נשים.

באוקטובר 2015 נודע כי מר בני ציפר, עורך המוסף מאז 1988, מונה לפסטיבל השירה במטולה – אחד הפסטיבלים היוקרתיים בארץ לשירה. בעקבות הודעה זו פרצו שלל מעשי התנגדויות: משוררים ומשוררות – חלקם ידועים מאוד כמו מאיר ויזלטיר וטל ניצן, שאף יזמה והובילה תנועה זו  – החרימו את הפסטיבל. בטיעוניהם, הם השתמשו בין היתר גם בנתונים שסיפק אתר זה אודות היחס המספרי בין גברים ונשים המפרסמים שירה במוסף.

בעקבות מאמר מיזוגני שכתב ציפר ובו הצדיק אמירות כמו "אל תתנו להן עטים" – בהתייחס לכל הנשים כולן, נפתחה קבוצה בפייסבוק ששמה "אל תתנו להן עטים" במטרה להפנות את תשומת הלב לאפליה המתמשכת של עורך המוסף כלפי נשים.

פוסט באל תתנו להן עטים.png

גם כאן, נתוני אתר זה שימשו אחד המקורות המרכזיים ששימשו את האקטיביסטיות.

זמן לא רב לאחר מכן, במרץ השנה (2016), כתב ציפר כך:

"אמנים, מגתה ועד אייל גולן, מרחפים בתוך שיכרון אוויר הפסגות של העשייה האמנותית, אך מוכרחים גם לחוש באינטנסיביות את הדברים הנחשבים הכי נמוכים ויצריים בחיים, כגון משגלים עם מעריצות צעירות. בלעדי זה לא תהיה יצירה, עם כל הצער שעלול הדבר להסב לצעירות הללו, שחייהן אולי נפגעו."

בכך דומה כי הגדיש ציפר את הסאה טיפה יותר מדי, ועורך העיתון, אלוף בן, החליט להסיר את טורו הקבוע ("ציפרלנד") ולא לפרסמו עוד, אבל זאת רק לאחר לחץ חברתי כבד ביותר. בסך הכל כמדומה, לא התגלה דבר חדש בתפיסותיו של ציפר, רק ההד לדברים הלך והתחזק.

סקירת הנתונים שלפניכם מראה לכאורה על מגמה חיובית בייצוג הנומינאלי של נשים משוררות במוסף הספרות שבעריכת מר ציפר.

%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%92%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%99
אם מסתכלים רק על שירת מקור אפשר לראות כי אף על פי שעדיין המצב אינו יציב, ויש עליות וירידות, ניכר שיפור משמעותי ביותר.  כך למשל, בחודש שעבר, חודש אוקטובר, אנו רואים כי מספר זהה של נשים וגברים פרסמו שירת מקור במוסף – מצב שלא היה כדוגמתו בשנתיים האחרונות.

%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%92%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%a8

עוד אפשר לראות בבירור כי סך השירה המקורית (נשים + גברים) המפורסמת במוסף זה הולך ועולה בשנתיים האחרונות.

כך, בחודש אוקטובר 2014 פורסמו 11 שירי מקור – כולם גברים – ובחודש נובמבר פורסמו 10 – שמונה גברים ושתי נשים.
בחודש ספטמבר 2016 פורסמו תשעה שירים , חמישה מאת נשים וארבעה מאת גברים, ואילו באוקטובר פורסמו לא פחות מ-22 שירים, חצי מהם נכתבו על ידי נשים והחצי השני על ידי גברים. זוהי קפיצה עצומה בסך פרסומי שירת המקור, וקפיצה אדירה בייצוג הנשים.

איננו יודעים מה כל זה אומר בהכרח, אבל חשבנו שדווקא השנה, ודווקא לאחר הסערות הפומביות סביב מר ציפר ובחירותיו הספרותיות, כדאי להמשיך בעוד סקירה אחת לפחות, ולראות פעם אחת נוספת את הנתונים המספריים כפי שהם הסתכמו בחודש זה מן השנתיים האחרונות.

%d7%90%d7%97%d7%95%d7%96-%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%a8%d7%aa%d7%9e%d7%9b%d7%9c-%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%92%d7%9d-%d7%aa%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%9d-%d7%95%d7%9e%d7%a7