שני שירים על משוררים ועל שיריהם

מאת ר"ב ירושלמי  


היא המשוררת

גנבתי חֵלֶק מן הַמֶּשֶׁךְ

גנבתי חֵלֶק מן הַמֶּשֶׁךְ הזה

גנבתי חֵלֶק מן המחצלת הַחוּמָה המוטלת לרגליי.

גנבתי חֵלֶק

גנבתי את היללה בלילה

בלילה הזה שלה.

היא המשוררת.

אינני מכירה אותה.

היא איננה מֻכֶּרֶת לי

מן המקומות הליליים

היא איננה חושבת במונחים כספיים

היא איננה חושבת במונחים של ציפייה

היא איננה חושבת במונחים של רווח

היא איננה חושבת במונחים של עתיד

היא איננה מקווה.

היא המשוררת.

היא אומרת:

גנבתי את הַחֵלֶק

גנבתי את הַחֵלֶק הזה

מן המחצלת הַחוּמָה המוטלת לרגליי.

11120103705_f087c371dc_o


*

לגבי הזמן

אני אומר

שהוא כָּחֹל

וכן

אין זו רק מחווה של משורר

כָּחֹל

אני אומר

שאין לי את הזמן.

vassily_kandinsky_1908_murnau_dorfstrasse

ואסילי קנדינסקי, "רחוב במורנאו", דרך ויקיפדיה

נשים, גברים ומספרים במוסף הספרות של הארץ – חלק ד

מאת מערכת האתר


כמדי חצי שנה בשנתיים האחרונות, אנו מפרסמים כאן נתונים סטטיסטיים בנוגע לפרסום שירת נשים וגברים במוסף הספרות של הארץ, כפי שהוא מופיע בצורתו המקוונת.

כמו שתראו, מאז הבדיקה הראשונה שהחלה באוגוסט נראה שחל שינוי משמעותי מבחינת ייצוג נומינאלי של נשים.

באוקטובר 2015 נודע כי מר בני ציפר, עורך המוסף מאז 1988, מונה לפסטיבל השירה במטולה – אחד הפסטיבלים היוקרתיים בארץ לשירה. בעקבות הודעה זו פרצו שלל מעשי התנגדויות: משוררים ומשוררות – חלקם ידועים מאוד כמו מאיר ויזלטיר וטל ניצן, שאף יזמה והובילה תנועה זו  – החרימו את הפסטיבל. בטיעוניהם, הם השתמשו בין היתר גם בנתונים שסיפק אתר זה אודות היחס המספרי בין גברים ונשים המפרסמים שירה במוסף.

בעקבות מאמר מיזוגני שכתב ציפר ובו הצדיק אמירות כמו "אל תתנו להן עטים" – בהתייחס לכל הנשים כולן, נפתחה קבוצה בפייסבוק ששמה "אל תתנו להן עטים" במטרה להפנות את תשומת הלב לאפליה המתמשכת של עורך המוסף כלפי נשים.

פוסט באל תתנו להן עטים.png

גם כאן, נתוני אתר זה שימשו אחד המקורות המרכזיים ששימשו את האקטיביסטיות.

זמן לא רב לאחר מכן, במרץ השנה (2016), כתב ציפר כך:

"אמנים, מגתה ועד אייל גולן, מרחפים בתוך שיכרון אוויר הפסגות של העשייה האמנותית, אך מוכרחים גם לחוש באינטנסיביות את הדברים הנחשבים הכי נמוכים ויצריים בחיים, כגון משגלים עם מעריצות צעירות. בלעדי זה לא תהיה יצירה, עם כל הצער שעלול הדבר להסב לצעירות הללו, שחייהן אולי נפגעו."

בכך דומה כי הגדיש ציפר את הסאה טיפה יותר מדי, ועורך העיתון, אלוף בן, החליט להסיר את טורו הקבוע ("ציפרלנד") ולא לפרסמו עוד, אבל זאת רק לאחר לחץ חברתי כבד ביותר. בסך הכל כמדומה, לא התגלה דבר חדש בתפיסותיו של ציפר, רק ההד לדברים הלך והתחזק.

סקירת הנתונים שלפניכם מראה לכאורה על מגמה חיובית בייצוג הנומינאלי של נשים משוררות במוסף הספרות שבעריכת מר ציפר.

%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%92%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%99
אם מסתכלים רק על שירת מקור אפשר לראות כי אף על פי שעדיין המצב אינו יציב, ויש עליות וירידות, ניכר שיפור משמעותי ביותר.  כך למשל, בחודש שעבר, חודש אוקטובר, אנו רואים כי מספר זהה של נשים וגברים פרסמו שירת מקור במוסף – מצב שלא היה כדוגמתו בשנתיים האחרונות.

%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%92%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%a8

עוד אפשר לראות בבירור כי סך השירה המקורית (נשים + גברים) המפורסמת במוסף זה הולך ועולה בשנתיים האחרונות.

כך, בחודש אוקטובר 2014 פורסמו 11 שירי מקור – כולם גברים – ובחודש נובמבר פורסמו 10 – שמונה גברים ושתי נשים.
בחודש ספטמבר 2016 פורסמו תשעה שירים , חמישה מאת נשים וארבעה מאת גברים, ואילו באוקטובר פורסמו לא פחות מ-22 שירים, חצי מהם נכתבו על ידי נשים והחצי השני על ידי גברים. זוהי קפיצה עצומה בסך פרסומי שירת המקור, וקפיצה אדירה בייצוג הנשים.

איננו יודעים מה כל זה אומר בהכרח, אבל חשבנו שדווקא השנה, ודווקא לאחר הסערות הפומביות סביב מר ציפר ובחירותיו הספרותיות, כדאי להמשיך בעוד סקירה אחת לפחות, ולראות פעם אחת נוספת את הנתונים המספריים כפי שהם הסתכמו בחודש זה מן השנתיים האחרונות.

%d7%90%d7%97%d7%95%d7%96-%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%a8%d7%aa%d7%9e%d7%9b%d7%9c-%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%92%d7%9d-%d7%aa%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%9d-%d7%95%d7%9e%d7%a7

ערווה, אישה, צניעות, שרה, כבוד, אימה

מאת: המערכת


קול באישה ערווה.
ערווה  באישה קולה.
ערווה מגרה לי את חושי המלכות.
אישה מערה לי את קולות התחושות.
הו ערווה.
הו אישה.
הו גאולה.
(שיר שכתבנו בהשראת מירי רגב, מלכת הכותרות האלמותית של החיים)

white

לאחרונה  נודע לאזרחי מדינת ישראל הקטנה שגם משרד התרבות הצטרף לחינגת הרבנים שהמליכו עצמם בממלכת הציונים האבודים למורי דרך, נביאים, מוכיחים-בשער, סלקטורים,  קובעי  טעם, מין ומיניות.

מה קרה?

משרד התרבות, אשר שרתו היא כידוע מירי רגב, נאמנתן הגדולה של  הכותרות, הוציא הודעה לתקשורת לפיה הוא ינחה גופי ציבור שממומנים מכספי מדינה להתנהל באופן המכבד את "כלל הציבור".

ואנחנו שואלים –

כלל הציבור כולל כולם?

כולל כולן וכולם בלי חרטות לעולם?

נשמע הגיוני לא?

שהרי מה יכול להיות רע במתן כבוד לרעיך בני האדם?

לכאורה, אין דבר רע בכך, אלא שההודעה הזו מגיעה לא בעקבות מחאה נגד מימון אייל גולן למשל, אשר היה קשור דרך אביו בבעילה לא חוקית של קטינה (דבר שלא מכבד אותנו- אנשי האשפתון למשל), או בעקבות המחאה נגד היחס החם שהארגון האלים "לה פמיליה" זוכה לו מצד שרת התרבות רגב (שהיא השרה של כולם – כולל ערבים, כולל שמאלנים, כולל נשים ואנשים טובים שלא רוצים אלימות כל הזמן סביבם).

לא – באופן לא מפתיע כלל ההודעה על ההכרח ב"יחס מכבד" הגיע דווקא בעקבות אישה שעמדה על במה בלבוש מינימאלי.

רחמנא ליצלן!

שומו שמיים והאזיני ארץ – אישה  בחזיה על במה עם עליונית ומכנסיים קצרים!  מכנסיים קצרים! בימינו אנו! מי חלם שלכך נגיע?!

כי כשבמשרד התרבות מדברים על לכבד את כולם, הם בעצם מתכוונים לכבד את האורתודוכסים, את השמרנים בחברה, את אלה שלא הבינו, כמו שג'סטין טרודו אמר, שהשנה היא  שנת 2016! (הוא אמנם התעקש שהשנה היא 2015 – אבל הרעיון הוא אותו רעיון)

גסטין טרודו.png

למה? כי הכי קל להיכנע לקולניים ביותר, לאלימים ביותר, ובעיקר – הכי קל לשמוע לאלה הטוענים שהם הם נושאי המסורת האמיתית, שומרי הגחלת, היהדות – הו! – היהדות הטובה והישנה.

באתר החרדי הפופולרי "כיכר השבת" גרמה ההודעה לתהות אם הגיעו כבר ימות המשיח.

כיכר השבת צניעות ימות המשיח.png

אין ספק שמירי רגב יודעת לעשות נעימי לכל האנשים הנכונים.

ואנחנו רוצים להזכיר:

מדינת ישראל הוקמה כמדינה חילונית, כמדינה אנושית.

הזהות היהודית שהיא עטתה על עצמה היא זהות לאומית, ולא דתית, תרבותית, ולא דתית.

איש  מבין חותמי מגילת העצמאות לא דמיין שיבוא יום והמדינה תשתמש בכוחה כדי לכפות חוקי צניעות המקובלים על המגזר הדתי בחברה היהודית.

המדינה  צריכה  להגן על עקרונותיה שהם (אנו רק מזכירים) – שוויון, חירות, צדק ועוד ועוד ערכים אנושיים שכאלה:

וכך אומרת מגילת העצמאות עצמה:

"מדינת ישראל… תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

ועכשיו לשאלת השאלות:

האם משרד התרבות היה  מגיב כך לו היה מדובר בגבר?

כלומר –  לו גבר חצי עירום היה שר על הבמה – האם משרד התרבות היה ממהר להודיע על הנחיות לגבי קיום הופעות עתידיות "שיכבדו את כלל הציבור"?

ובכלל – מהו לבוש "לא צנוע" לגבר?

מה זה בכלל "צניעות" מה זה "כבוד" – מה זה אומר?

ומה הקשר בין צניעות ובין אמנות? ועוד יותר מכך: בין כבוד ובין אמנות?

האם גם את פרדי מרקורי היו מורידים מהבמה? כנראה שכן.

ב”הארץ” הובאה כנהוג תגובת משרד התרבות:

"זהו בדיוק ההבדל שבין חופש הביטוי לחופש המימון. על כן, תצא הנחיה מסודרת לכלל גופי ההפקה הפועלים באמצעות משרד התרבות לוודא כי מדיניות זו ממומשת בכלל הארועים",

חופש המימון? מה זה אומר? החופש להגביל את החופש? האם המשרד אומר שמותר לו להגביל לפי ראות עיניו כי  הכסף נמצא בידיים שלו?

המשרד הממשלתי המתקרא משרד התרבות אינו מבין כנראה שהמדינה אמורה להיות מגן החופש, לא "משתית החושך בחסות הכסף שהוא מקבל מאנשים חופשיים דרך כספי המסים שלהם" וכו'.

אבל גם את זה נשרוד.

מה לרגב ולתרבות? לאמנות? לחופש? זה מעניין אותה בכלל? היא בכלל מבינה שאנשים מתו, ונרצחו, והוכו והופלו, ודיממו וסבלו רק כדי שהיא תוכל ללכת היום במכנסיים? בשמלה צמודה? בחולצה מכופתרת?

חופש המימון זה משחק מילים לא מתוחכם שמתאים לאישה לא מתוחכמת שכל תאוותה בחיים זה כוח, פרסום ואהבת הקהל.

ואנחנו אומרים: גם זה יעבור.

נשיקות מרובות ובלתי צנועות לכולם.

שלום אחרון לבמבי שלג

דברי פרידה אחרונים מאשת העיתונות והמחשבה במבי שלג
מאת חברתה, המתרגמת דינה מרקון

במבי יקרה שלי, כשנפגשנו אז, בסתיו הרחוק ההוא במעונות האלף, לא ידעתי שתהיי המלאך השומר שלי. ראיתי חיוך, פנים מאירות, עיניים גלויות וסקרניות כשל ילדה. כולם הלכו להופעה של יהודית רביץ, אנחנו לא, אז עשינו ארוחה משותפת וכך התחילה החברות שלנו, ארוכת השנים, חברוּת-אמת. לימדת אותי לראות מעבר למראית הדברים החיצונית – כי לא היה כמוך לדלג באומץ מעל למחיצות-לכאורה. את באת מסנטיאגו, אני מריגה, את היית מה שנקרא "דתייה לאומית", אני "חילונית". כל זה לא הפריע לחברות העמוקה שנרקמה בינינו. בזכותך הכרתי, עם השנים, אנשים נפלאים מעולמך, ואת – את החבורה ה"רוסית" שלנו, על ההתכנסויות שלה עד השעות הקטנות של הלילה, עם איזה נופך טיפה נוסטלגי של אנשים שנולדו בארץ אחת וניסו לגדל את עצמם בארץ אחרת.

ואת הכית כאן שורש מהר, ובאומץ הגדול שהיה לך, ובנחישות, ובאהבת החיים העצומה שלך, גידלת את עצמך לתפארת. היית מעורבת תמיד, ובכל הלב – החל מימי סיני ועד שנשאר בך כוח. לא פחדת לשנות את דעותייך, כשהבחנת בסכנה ובשקר שבאידיאולגיה קיצונית. רק בסוף יולי פרסמת מאמר על מה שאת חושבת על ביטול לימודי הליבה במערכת החינוך החרדית – ושמת הכל גלוי על השולחן, בלי לייפות. תמיד אמרת את האמת שלך, ובשנתיים האחרונות היא רק התחדדה והתבהרה והוצגה גלויה לגמרי. ככל שנפטרת מהקליפות בעבודה הפנימית המופלאה שעשית, בייחוד מאז תחילת המחלה – האמת הלכה והצטטלה, משהו הלך והזדכך. ובמחלה, בניגוד למקובל, לא רצית להילחם – בגבורה ובאמונה ובחקרנות האופייניות לך הפכת כל אבן, ניסית לעמוד על טיבה, ביקשת למצוא תיקון. לא הסתייע.

מעולם לא שיתפת פעולה עם השקר, עם הצביעות, עם הבוטות והציניות מחד ועם ההתחסדות מאידך, וגם לא עם החשיבה הסכמטית בשחור לבן, הנוחה כל כך לאסטרטגים של "הפרד ומשול", לאנשי השקר. וכמה שהיית רגישה לשקר ולזיוף. תמיד היית אַתְּ, נאמנה לעצמך, לאמת שלך ולאנשים שאהבת. במבט מהיר, בחושייך החדים, ידעת לזהות בהם את האוצר שהם בעצמם לא ידעו שטמון בהם.

בנית את החיים שלך באומץ האופייני לך, לא פעם השכלת למשוך את עצמך בשערות ראשך, כמו הברון מינהאוזן, לקום ולבחור בחיים.

ארץ אחרת.png

מקבץ חוברות של כתב העת ארץ אחרת, שאותו הקימה וערכה במבי שלג החל משנת 2000 (מתוך ארכיון האתר)

הקמת משפחה נהדרת. אזכור תמיד את השבתות אצלכם – השיחות העמוקות, החמימות והנעימות, הנשמה היתרה ואיזה שקט וחסד השורים בכול.

 

רק אלה שהכירו אותך ידעו על הפגיעוּת שהסתתרה מאחורי החיוניות העצומה, מאחורי הנחישות והאמונה שבהן עשית דברים בעולם הזה שלנו.

סירבתי להאמין. האמנתי בכוחות הפלא שלך. סליחה שהייתי שקועה בעצמי, שלא שמתי לב לסימנים שאולי היו, שלא עודדתי אותך לשים לב לעצמך יותר.

כל כך יחסרו לי שיחות הנפש שלנו (וגם הוויכוחים הסוערים!), שבהן תמיד ידעת להאיר את הדברים מאיזו נקודת מבט מפתיעה, לשאול את השאלה המדויקת, אפילו המראה ששמת מולי לפעמים, ושלא תמיד אהבתי את הדברים שהשתקפו בה, היתה עוזרת לי לקום ולזוז מאיזו "נקודה מתה". כי תמיד ראית ללב הדברים וללב האנשים, מעבר למחיצות, מעבר להגדרות ומעבר לקליפות, מעבר למלכודות הנראֶה ולחיצוני. ראית את החוטים הנסתרים המקשרים בין בני האדם ובין התופעות. שינית את עולמי, שינית את עולמם של אנשים רבים שאהבת ושאהבו אותך. הצלחת לנהל שיחה מעבר למחיצות, ליצור קשר – מעבר להן. איש לא נשאר אדיש, גם אלה שלא הסכימו עם השקפותייך. ולא היית קדושה כלל – היית אנושית מאוד. לא פעם ידעת להיות אישה במקום שלא היו בו אנשים.

היתה בך אמונה בטוּבם של בני אדם (ללא כל אשליה ותמימות) ובטובה הבסיסי של החברה שלנו. שירת חייך באמצע נפסקה. אני רוצה להאמין שהדברים הרבים כל כך שהספקת לעשות ולכתוב ישנו בסופו של דבר את עולמנו. כמיטב יכולתי, אנסה לתרום גם את חלקי-שלי.

כשהחברוּת שלנו עוד היתה בניצניה, הרבינו לדבר על ירושלים, על יופייה ורוחניותה. והנה עכשיו את בהר הזיתים, כנראה במקום הקרוב ביותר ללִבּהּ. ללב העולם, אולי, מי יודע?

***

ראו כתב העת ארץ אחרת, שאותו הקימה וערכה במבי שלג בין השנים 2000-2015
ראו עוד עליה ועל פועלה כאן

 

ככלב משתין בקיר: ירושלים, הנה אני באה!

מאת: בתיה גלילי


שלושה דברים חדשים קרו לי לאחרונה: התחיל הקיץ, ניפחתי את גלגלי האופניים שלי, וכתוצאה ישירה מכך – כפי שאסביר מיד – למדתי לא לפחד ממשתיני הרחוב.

כן, כן, זוהי כבר משימה ידועה שלי – אני למשתינים לא מתכוונת לוותר. נדמה לי שבפעם האחרונה כתבתי על ילדה קטנה שהשתינה ממש בכניסה לחנות הום-סנטר בתלפיות, למרגלות קניון הדר המהודר, והכל בעזרת אמה האדיבה, נועלת העקבים, שהחזיקה את בתה המשתינה בתנוחה מיטיבה מעל למדרכה.

הפעם הדברים היו יותר סטנדרטיים דווקא – בסך הכל ראיתי איש – גבר – משתין בקיר בירושלים, ממש כמו אבותיו, הקדמוניים והדמיוניים, ממש כמו שליש מגברי העיר…

ובכל זאת זה הוציא אותי מדעתי.

לפני כן באותו הבוקר הבנתי גם סוף סוף שהנה התחיל הקיץ, ולכן החלטתי שהגיע הזמן למלא את גלגלי אופניי הנוצצים אוויר חדש וצח מהרי יהודה כדי להקל עליי בנסיעות.

אחרי שהשלמתי את המשימה, שמתי לב שהאופניים כמו נעות מעצמן. הכפלתי ואף שילשתי את מהירותי, עקפתי את הרכבת הקלה, וידעתי שלו הייתי רואה בדיוק עכשיו את שיירת קיסרנו רום המעלה נתניהו – אעקוף אפילו אותו! או לפחות את אחת ממכוניותיו הרבות והשחורות, ואצלצל בפעמון.

וכך, כשלבי מלא ציפיה לבאות וגלגליי נעים ונעים קדימה בדרך אל המקום בו אני עובדת לעתים כמתרגמת ראיתי אותו, את אותו הגבר…

הוא עמד בגבו אל ההולכים והשבים על המדרכה, לא רחוק ממעבר החצייה, אוחז באיברו ומשתין אל הקיר. הפעם הזאת הגבר היה איש לבוש כחרדי, מכנס שחור, מקטורן שחור, חולצה לבנה וצחורה כשלג, ומגבעת שחורה ועגולה כירח.

בעודי מתקרבת במהירות בלתי נתפסת על גלגליי שנופחו רק זה עתה, הרגשתי את כל כוחי עולה ממתניי, לחצתי קלות על הברקס, האטתי את מהירותי ופתאום שמעתי את עצמי צועקת לעברו בכל הכוח:

"זה לא יפה להשתין ברחוב!" ועוד לפני שהספקתי להתאושש שמעתי את עצמי ממשיכה – "זה מגעיל!"

לא ידעתי מאיפה זה בא לי, אבל נדמה לי שאהבתי את ההרגשה.

הגבר המשתין הניע את ראשו לאחור בחוסר בטחון רגעי, ולרגע אפשר היה לדמיין שאולי זה מזיז לו במשהו. כמה גברים הסתכלו עליי בבעתה, ולעצמי ציינתי כי אחד מהם הניע ראשו בחיוב!

ישר קפצה בתיה האלטר-אגו שלי על המציאה וצעקה גם אל הגבר המהנהן: "נכון?!" (האלטר-אגו שלי דורשת חיזוקים כנראה, על אף בטחונה העצמי המתריס) – והנה זה פלא – הגבר המשיך להנהן ולהסכים אתי בהתלהבות יחסית, ונראה שהוא אינו מתפלא כלל על הבחורה הצועקת על אופניים.

מכך למדתי כמה דברים שיכולים להיות מועילים לקיץ ארוך: 1. כדאי לנפח את גלגלי האופניים. זה מקל משמעותית על הנסיעה העירונית, ומפחית את אגלי הזיעה. 2. הרבה דברים יכולים להתרחש בכשישים שניות של רכיבה על אופניים בשטח עירוני. 3. יש גברים שרוצים שנשים על אופניים יצעקו במקומם על חבריהם המשתינים בקיר, וגם: 4. מבצע להחזרת השליטה על ריחות העיר ועל קירותיה המחוללים הוא דבר אפשרי! אני ממליצה לכל איש ואישה אשר דם בלבם, לקפוץ על זוג אופניים בדרכם אל העבודה, ועל הדרך להרביץ תורה במשתינים. כך לפחות, הבריזה המעטה שמגיעה לעתים מן ההרים לא תמיד תישא עמה את ריחות הגוף המוכרים והבלתי רצויים של גברים עלומים שאוהבים להיצמד אל קירות.

סער יכין: שני שירים מספרו החדש

white


מועד

שֶׁל מִי זֶה יוֹם הָעַצְמָאוּת הַיּוֹם

שֶׁמִּכָּל עֵבֶר פוֹטוֹנִים דִּינוּר נוֹרִים וְזוֹקְקִים?

עַל מָה כָּל הַהֲמֻלָּה?

שֶׁל מִי זֶה יוֹם כִּפּוּר הַיּוֹם

שֶׁכָּל צִיּוּץ צִפּוֹר פִּתְאוֹם צְפִירָה?

עַל מָה הַהִתְחַסְּדוּת הַגְּדוֹלָה?

מִי זֶה הָגָה כָּזוֹ מִין יְמָמָה מוּזָרָה?

אֵיזֶה מוֹחַ קוֹדֵחַ

מְטִיס פוֹטוֹנִים דִּינוּר

עַל כַּנְפֵי כַּפָּרָה?

סִלְחוּ לִי אֲבָל זֶה מְאוֹד מְבַלְבֵּל –

זֶה חַג פֹּה אוֹ תְּקִיעָה?

הַיּוֹם הַזֶּה נוֹרָא

נוֹרָא לֹא בָּרוּר.

בִּגְלַל זֶה תָּקַעְתִּי חֲגִיגָה.

בִּגְלַל זֶה מָצָאתִי מַצַּע סִילִיקָטִים רַכִּים

בִּגְלַל זֶה נָעַצְתִּי עֲקֵבִים

וּבִגְלַל זֶה הִמְצֵאתִי תַּפְאוּרָה –

כּוֹכְבֵי שֶׁבֶת,

כּוֹכְבֵי לֶכֶת,

מוֹבַּיְל לַוְיָנִים.

וַאֲנִי, לֹא אִכְפַּת לִי חַג אוֹ תְּקִיעָה!

כְּמוֹ לַהַק דִּינוּר

אֶרְקֹד לִי פֹּה מַטְקוֹת

עַד הַשְּׁקִיעָה.

 


 

סער יכין עידן אפשטיין קיתונות וקבין

דימוי: עידן אפשטיין, מתוך הספר

white

להמשיך לקרוא

"אשר אין לה קצין שוטר ומושל": ראיון עם מקימי עמותת בר קיימא


white

במלאת שלוש שנים לפעילותו של האתר אשפתון, אנו ממשיכים את מסורת יום ההולדת שהתחלנו בשנה שעברה, וגם הפעם לציון הארוע פנינו לאנשים שמעוררים אצלנו חשק לעשות משהו בעולם הזה, והצענו להם לשוחח.

כך קרה שרונה ברנס, עורכת האתר, יצאה לפגוש את נועם כוזר ולידיה מלטין, שניים מהאנשים הכי פעילים בתחום התרבות והאמנות בירושלים.

נועם, ירושלמי מלידה, ולידיה, שנולדה בסרביה ועלתה בגיל 19 לישראל, הם זוג נשוי ובעלי משפחה. הם גם מקימי העמותה "בר קיימא, לתרבות, אמנות, מוסיקה ושלום" (ע"ר), אשר מאגדת תחתיה כמה מהפרוייקטים האמנותיים המעניינים בירושלים, כמו מועדון ההופעות "המזקקה", קולקטיב התיאטרון "פנדורה", גלריית ברבור, ועוד רבים אחרים. את כל זה הם עושים מתוך משרד צנוע בלי מזגן, בקומה העליונה של בניין קצין העיר בירושלים, ממש ליד כיכר המוסיקה, ומול מוזיאון יהדות איטליה ובית הכנסת של הקהילה האיטלקית. יותר ירושלים מזה באמת קשה למצוא.

להמשיך לקרוא