עירובין ד', קובץ ספרותי, 164 עמודים, 45 ש"ח

---

בימים אלה יוצא לאור הקובץ הרביעי בסדרת "עירובין" לספרות ואמנות, וכרגיל, אתר "אשפתון" משתתף בשמחה, ומתכבד להזמינכם לשתי ההשקות הראשונות המתוכננות.

הראשונה תתקיים בירושלים, ב-28.3.19, בשעה 20:00, ב"מקום לשירה", רח' המערבים 9

השנייה תתקיים בתל אביב, ב-17.4.19 בשעה 19:30, ב"תולעת ספרים", רח' מאז"ה 7

הקובץ החדש עשיר במיוחד, וכולל סיפורים, מסות, שירים, ריאיון, פואמות ותרגומים, ביחד עם אמנות דיגיטלית, צילום, קולאז', רישום וציור.

מה בקובץ?

תרגום ראשון לעברית של הסופר הפולני סטניסלב וינצֶנץ, שכונה "הומרוס של הרי הקרפטים". על אף שהוא עצמו לא היה יהודי, וינצנץ הִרבה לכתוב על דמויות יהודיות וגם על בני לאומים קטנים אחרים בתקופה שבין מלחמות העולם. סיפוריו פותחים חלון נטול-סנטימנטליות לעולם רב לאומי ומבולגן שלא יחזור עוד. במרכז הסיפור חבורת בעלי עגלות יהודים, אמונותיהם ושיחותיהם המשונות לעיתים, שמערבות ענייני פרנסה עם דיונים תיאולוגיים. התרגום מפולנית נעשה על ידי עילי הלפרן.

שירה סתיו במסה חדשה על המשורר יעקב ביטון ועל עמדת התבוסה העמוקה – הכלכלית, הלאומית והרוחנית – שבבסיס כתיבתו ותפיסת עולמו. באמצעות עיון מחודש בשירתו של ביטון, אחד הבולטים והמשפיעים בשדה השירה העכשווית, מציעה סתיו מודל חלופי של שירה שאינה נכנעת לכלכלת האינטרסים של עולם הספרות, שאינה ניתנת לתרגום ושמאתגרת את הייצוג הלאומי. אחרי הכול, לא כל המשוררים רוצים להיות פרצופים על שטרות כסף…

שירים חדשים של ענת זכריה (שריאיון איתה מופיע גם כן בקובץ), נוית בראל, רעואל שועלי, שי מנדלוביץ', מיתר מורן, קובי חיינה, עומר ויסמן ועוד.

תרגומים חדשים של ריינר מריה רילקה וג'ון דון, מאת חתן פרס ישראל לתרגום, פרופ' שמעון זנדבנק, ותרגומים של מעין איתן ושירה סתיו לשיריהם של המשוררת הקנדית קארן סולי ושל המשורר האמריקאי אושון וונג.
על הכריכה מופיעות האמניות חן כהן ולירון כהן, שמלוות את הקובץ ביחד עם האמנים גאיה קולמן, דנה דרויש, אלי מגזינר, רות פתיר, נטלי אילון, אור פורת ונדב יהל.

עריכה: אמיר מנשהוף, רונה ברנס | עיצוב ואוצרות: אוהד חדד

הקובץ רואה אור במסגרת עמותת בר-קיימא לתרבות, אמנות, מוסיקה ושלום (ע"ר) ובתמיכת בית שלום עליכם בתל אביב, מכון הספר הפולני, ותומכים נוספים

לרכישת הקובץ החדש וקבצים קודמים לחצו כאן

לפרטים נוספים:  eyruvin@gmail.com

מאת: המערכת

---

קול באישה ערווה.

ערווה  באישה קולה.

ערווה מגרה לי את חושי המלכות.

אישה מערה לי את קולות התחושות.

הו ערווה.

הו אישה.

הו גאולה.

(שיר שכתבנו בהשראת מירי רגב, מלכת הכותרות האלמותית של החיים)

---

לאחרונה  נודע לאזרחי מדינת ישראל הקטנה שגם משרד התרבות הצטרף לחינגת הרבנים שהמליכו עצמם בממלכת הציונים האבודים למורי דרך, נביאים, מוכיחים-בשער, סלקטורים,  קובעי  טעם, מין ומיניות.

מה קרה?

משרד התרבות, אשר שרתו היא כידוע מירי רגב, נאמנתן הגדולה של  הכותרות, הוציא הודעה לתקשורת לפיה הוא ינחה גופי ציבור שממומנים מכספי מדינה להתנהל באופן המכבד את "כלל הציבור".

ואנחנו שואלים –

כלל הציבור כולל כולם?

כולל כולן וכולם בלי חרטות לעולם?

נשמע הגיוני לא?

שהרי מה יכול להיות רע במתן כבוד לרעיך בני האדם?

לכאורה, אין דבר רע בכך, אלא שההודעה הזו מגיעה לא בעקבות מחאה נגד מימון אייל גולן למשל, אשר היה קשור דרך אביו בבעילה לא חוקית של קטינה (דבר שלא מכבד אותנו- אנשי האשפתון למשל), או בעקבות המחאה נגד היחס החם שהארגון האלים "לה פמיליה" זוכה לו מצד שרת התרבות רגב (שהיא השרה של כולם – כולל ערבים, כולל שמאלנים, כולל נשים ואנשים טובים שלא רוצים אלימות כל הזמן סביבם).

לא – באופן לא מפתיע כלל ההודעה על ההכרח ב"יחס מכבד" הגיע דווקא בעקבות אישה שעמדה על במה בלבוש מינימאלי.

רחמנא ליצלן!

שומו שמיים והאזיני ארץ – אישה  בחזיה על במה עם עליונית ומכנסיים קצרים!  מכנסיים קצרים! בימינו אנו! מי חלם שלכך נגיע?!

כי כשבמשרד התרבות מדברים על לכבד את כולם, הם בעצם מתכוונים לכבד את האורתודוכסים, את השמרנים בחברה, את אלה שלא הבינו, כמו שג'סטין טרודו אמר, שהשנה היא  שנת 2016! (הוא אמנם התעקש שהשנה היא 2015 – אבל הרעיון הוא אותו רעיון)

למה? כי הכי קל להיכנע לקולניים ביותר, לאלימים ביותר, ובעיקר – הכי קל לשמוע לאלה הטוענים שהם הם נושאי המסורת האמיתית, שומרי הגחלת, היהדות – הו! – היהדות הטובה והישנה.

באתר החרדי הפופולרי "כיכר השבת" גרמה ההודעה לתהות אם הגיעו כבר ימות המשיח.

אין ספק שמירי רגב יודעת לעשות נעימי לכל האנשים הנכונים.

ואנחנו רוצים להזכיר:

מדינת ישראל הוקמה כמדינה חילונית, כמדינה אנושית.

הזהות היהודית שהיא עטתה על עצמה היא זהות לאומית, ולא דתית, תרבותית, ולא דתית.

איש  מבין חותמי מגילת העצמאות לא דמיין שיבוא יום והמדינה תשתמש בכוחה כדי לכפות חוקי צניעות המקובלים על המגזר הדתי בחברה היהודית.

המדינה  צריכה  להגן על עקרונותיה שהם (אנו רק מזכירים) – שוויון, חירות, צדק ועוד ועוד ערכים אנושיים שכאלה:

וכך אומרת מגילת העצמאות עצמה:

"מדינת ישראל… תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

ועכשיו לשאלת השאלות:

האם משרד התרבות היה  מגיב כך לו היה מדובר בגבר?

כלומר –  לו גבר חצי עירום היה שר על הבמה – האם משרד התרבות היה ממהר להודיע על הנחיות לגבי קיום הופעות עתידיות "שיכבדו את כלל הציבור"?

ובכלל – מהו לבוש "לא צנוע" לגבר?

מה זה בכלל "צניעות" מה זה "כבוד" – מה זה אומר?

ומה הקשר בין צניעות ובין אמנות? ועוד יותר מכך: בין כבוד ובין אמנות?

האם גם את פרדי מרקורי היו מורידים מהבמה? כנראה שכן.

ב”הארץ” הובאה כנהוג תגובת משרד התרבות:

"זהו בדיוק ההבדל שבין חופש הביטוי לחופש המימון. על כן, תצא הנחיה מסודרת לכלל גופי ההפקה הפועלים באמצעות משרד התרבות לוודא כי מדיניות זו ממומשת בכלל הארועים",

חופש המימון? מה זה אומר? החופש להגביל את החופש? האם המשרד אומר שמותר לו להגביל לפי ראות עיניו כי  הכסף נמצא בידיים שלו?

המשרד הממשלתי המתקרא משרד התרבות אינו מבין כנראה שהמדינה אמורה להיות מגן החופש, לא "משתית החושך בחסות הכסף שהוא מקבל מאנשים חופשיים דרך כספי המסים שלהם" וכו'.

אבל גם את זה נשרוד.

מה לרגב ולתרבות? לאמנות? לחופש? זה מעניין אותה בכלל? היא בכלל מבינה שאנשים מתו, ונרצחו, והוכו והופלו, ודיממו וסבלו רק כדי שהיא תוכל ללכת היום במכנסיים? בשמלה צמודה? בחולצה מכופתרת?

חופש המימון זה משחק מילים לא מתוחכם שמתאים לאישה לא מתוחכמת שכל תאוותה בחיים זה כוח, פרסום ואהבת הקהל.

ואנחנו אומרים: גם זה יעבור.

נשיקות מרובות ובלתי צנועות לכולם.

---

במלאת שלוש שנים לפעילותו של האתר אשפתון, אנו ממשיכים את מסורת יום ההולדת שהתחלנו בשנה שעברה, וגם הפעם לציון הארוע פנינו לאנשים שמעוררים אצלנו חשק לעשות משהו בעולם הזה, והצענו להם לשוחח.

כך קרה שרונה ברנס, עורכת האתר, יצאה לפגוש את נועם כוזר ולידיה מלטין, שניים מהאנשים הכי פעילים בתחום התרבות והאמנות בירושלים.

נועם, ירושלמי מלידה, ולידיה, שנולדה בסרביה ועלתה בגיל 19 לישראל, הם זוג נשוי ובעלי משפחה. הם גם מקימי העמותה "בר קיימא, לתרבות, אמנות, מוסיקה ושלום" (ע"ר), אשר מאגדת תחתיה כמה מהפרוייקטים האמנותיים המעניינים בירושלים, כמו מועדון ההופעות "המזקקה", קולקטיב התיאטרון "פנדורה", גלריית ברבור, ועוד רבים אחרים. את כל זה הם עושים מתוך משרד צנוע בלי מזגן, בקומה העליונה של בניין קצין העיר בירושלים, ממש ליד כיכר המוסיקה, ומול מוזיאון יהדות איטליה ובית הכנסת של הקהילה האיטלקית. יותר ירושלים מזה באמת קשה למצוא.

להמשיך לקרוא ←

נדב נוימן

---

הלילה, בשעת דמדומיו של השכל, חלפו במוחי מחשבות-שיחות עם עצמי: "אני איש, ואתם אנשים, מי אתם שתגידו לי מה לעשות? למה, לעזאזל, עלי להקשיב לכם? כיצד ייתכן שמכיוון שנולדתי לחברה שמתובנתת בצורה הזו, עלי להכפיף את עצמי לחוקים שפוגעים בי בתור אדם, בתור בעל חיים. הרי זה לא יעלה על הדעת! חישבו על זה – וכבר המחשבה מתפוגגת". ואכן התפוגגה המחשבה, והתעוררתי לממלכת היום הביורוקרטית שמסננת החוצה מחשבות אוויליות וברורות מאליהן כל כך. התעורר בן אדם, היה קוהרנטי, היה מתוחכם, מחשבות מעין אלה הן ברורות ואינן מעניינות, הן שייכות לאנרכיית הלילה.

הכנתי קפה, התיישבתי מול המחשב כהרגלי, והתחלתי לקצוץ משפטים ומחשבות באופן מהוגן. את הרומנטיקה של נדב-תהיה-מה-שאתה-חושב הותרתי בצד שתימס בשמש מזמן. היום אני אדם פרקטי. בכל זאת, ביקשתי מעט הומור לשעת בוקר זו, ולכן צפיתי שוב בראיון של נטלי כהן וקסברג אצל לונדון-וקירשנבאום-ללא-קירשנבאום. אכן, כהן וקסברג היא אדם חריף ביותר, מצחיק ומזעזע בצורה אנושית ונהדרת. ברם, היא איננה אמנית טובה. לא משנה עד כמה איציק לאור ישתפך בשלל קריאות פוסט-מודרניסטיות על ה"אי-אפשרות-לומר-משהו-ועל-כן-יש-לומר-אותו-בצורה-הברורה-
ביותר-שהיא-איננה-ברורה-כלל-ועיקר-מכיוון-שהאמירה-מסורסת-עוד-לפני-שהיא-נאמרה-בצורה-
הבלתי-ברורה", אין שום דבר מעניין מבחינה אמנותית במה שהיא עושה. זו קלישאה שגם בעידן שלנו לא עוברת.

לפני חודש דרשה קומיסרית התרבות מירי רגב "הבהרה" מאורי קצנשטיין לפשר הצבת צלב קרס באחת מעבודותיו בתערוכה שלו שמוצגת במוזיאון תל אביב. התערוכה והעבודות שבה היו מתוחכמות, מלאות פרטים וגם, ובכן, זה היה במוזיאון תל אביב. לכן זכה קצנשטיין רק לשיחה ידידותית מהקומיסרית הטובה. עולה השאלה – לו היה מציב קצנשטיין צלב קרס ברחוב, מצלם אותו ומעלה את זה ליו-טיוב, האם היה גם אז זוכה ליחס שבו זוכה כהן וקסברג? התשובה היא: לא.

להמשיך לקרוא ←

רונה ברנס

---

וּבְתֹם הַפְּצָצָה

רַחַשׁ בֶּהָלָה.

כַּמָּה אֲרֻכָּה

הָיְתָה הַשְּׁרִיקָה

שֶׁטִּפְּסָה בְּגֹבַהּ

שָׁמַיִם שְׁקֵטִים.

 

וּבְתֹם הַפְּצָצָה נִשְׁמְעָה

גַּם יוֹכִי הַשְּׁכֵנָה,

לוֹחֶשֶׁת לִבְנָהּ

שְׂנוּא-נַפְשָׁהּ הָאָיֹם.

כִּי מֵת הַיֶּלֶד, מֵת.

 

הָיוּ גְּבוֹהִים הַשָּׁמַיִם

בִּפְרוֹשׂ עֲלֵיהֶם הַשְּׁרִיקָה הַגְּדוֹלָה

כֹּה כְּחֻלִּים מִבֵּין הֶעָפָר שֶׁעָף בַּמָּרוֹם.

הָיָה אָבָק וְלֹא הָיָה דָּם

וַאֲבָנִים הִתְגַּלְגְּלוּ בִּרְחוֹבוֹת צְהֻבִּים.

 

לֹא רָאִינוּ אֲנָשִׁים.

תְּזוּזַת הָאֶצְבָּעוֹת הִפְתִּיעַתְנוּ מֵחָדָשׁ

וּתְנוּעַת הַבִּרְכַּיִם בִּשְּׂרָה עָתִיד יָפֶה

וְרַק יוֹכִי הַשְּׁכֵנָה

כְּבָר לֹא עָמְדָה וְצָעֲקָה

בַּחָצֵר הָאֲפֹרָה

כִּי מֵת הַיֶּלֶד

מֵת.

 

וּמַעֲלֶה הַשָּׁמַיִם

שֶׁשֻּׂרְטַט בִּשְׁרִיקָה

אֲנָכִית לְבָנָה

סִמֵּן עֲדַיִן

אֶת גְּבוּל הָאֶפְשָׁרוּת.

דנה דרויש, ללא כותרת (הנשיקה), הזרקת דיו על נייר ארכיוני, 2011 

השיר לקוח מתוך ספר שיריה של רונה ברנס, שייצא לאור בשנת 2016.

על האמנית דנה דרויש, המלווה את השיר:

 ילידת 1975, תל אביב. דרויש הציגה במבחר תערוכות קבוצותיות ובפסטיבלים בארץ ובעולם. בין השאר במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, מוזיאון אשדוד לאמנות, פסטיבל הצילום הבינלאומי ביפו, הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות, הביאנלה הבינלאומית לוידאו ארט, המרכז לאמנות עכשווית, המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון, פסטיבל קולנוע ושירה בברלין, פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בהמבורג ועוד.

זוכת פרס ציון לשבח מטעם הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים על שתיים מעבודותיה.

שיטת העבודה המרכזית של דרויש היא עבודת הקולאז' שבאמצעותו היא מפגישה מספר פרקטיקות אמנותיות (צילום, ציור, וידאו, רדי מייד וטקסט). בתחבירים שהיא יוצרת מתקיימים באופן תמידי הפרעות מכוונות המעידות על תהליך מטאמורפוזה המתרחש תדיר בעבודותיה.

www.danadarvish.com