תורת הפרצוף

סנדריל יעקובי

בעיית תקצוב כתבי עת, אסופות, קבצים וכל דבר שקשור בספרות היא בעיה מובנת וברורה. ובכל זאת, הייתי רוצה להעיר הערה קטנה על בחירות אסתטיות של כמה ממפיציהן/ם ויוזמיהן/ם של מפעלים שכאלה בארץ, וברשותכם, אתמקד בפרסומים אלקטרוניים בלבד, ששם נושא הערתי יצא, כמדומה, מכלל שליטה כמעט.

בשנתיים האחרונות שמתי לב לתופעה מעצבנת למדי:ריבוי צילומי דיוקן של המשוררים, שפעמים רבות מתלווים באופן זה או אחר לפרסומיהם.

להמשיך לקרוא

בין אמנות לפסטיבל – עם בוא הקיץ הירושלמי!

השאלה כיצד יכולה עירייה או חברה לתמוך באמנים החיים בקרבה היא שאלה רחבה וסבוכה.

שאלה זו מעניינת במיוחד לגבי העיר ירושלים, עיר שאיכשהו מצליחה להמשיך ולהצמיח מתוכה מגוון ייחודי של אמנים ואנשי רוח ותרבות.

האם מצליחה הקהילה הירושלמית לדאוג לכך שאמניה ימצאו בתחומיה מספיק תעסוקה כדי לאפשר עבורם את המגורים בה לאורך זמן?

הסלוגן החדש של עיריית ירושלים עבור קיץ 2015, "קיץ מוגזם בירושלים", הביא אתו גם – כדברי הכרוז – "10 פסטיבלים הקיץ, 40 פסטיבלים השנה!".

סלוגן ירושלים  אלעד ירון

ובכן – מה ההשפעה של כל הפסטיבלים האלו על העיר ועל רצף התרבות המתקיים בתוכה והאם גם השנה, כמו שממשיך הסלוגן, "נהנה מדיי"? 

בעידודה הנלהב של מערכת אשפתון, אלעד ירון וחברים נוספים יצאו לבדוק וחזרו עם וידאו מתומצת שיכול לעזור לנו לנסות ולהבין:

________________________________________­_________________

כתיבה: אלעד ירון ויהונתן עפרת

אנימציה: יהונתן עפרת

לכבוד צאת הקובץ השני של כתב העת עירובין!

white

אשפתון משתתף בשמחת צאת גיליונו השני של כתב העת 'עירובין'

ושמח להזמינכם לאירועי ההשקה המתוכננים לו בימים הקרובים:

eiruvin 2 cover JUNE 2015.pdf - Adobe Reader

להמשיך לקרוא

האמנות מתה

נדב נוימן

השבוע התפרסם אחד הטקסטים העצובים והרעים על אמנות שיצא לי לקרוא לאחרונה. "ליברל" פירסמו בגיליון האחרון מאמר ארוך של רן אדליסט בשם "קץ האמנות" – כן, כן – שבו אדליסט מקונן על "אובדן הפרשנות האסתטית בעולם המקדש שטחיות".

אלא מאי – אדליסט בעצמו לא מאמין באמנות. וכשאני אומר "לא מאמין באמנות", אני מתכוון שהוא באמת, ממש כך, לא מאמין שיש דבר כזה שנקרא אמנות. לדידו, כל ה"מסחרה" הזו, כפי שהוא קורא לה, היא מן דבר קונסטרוקטיביסטי שקיים רק בראש של "צרכני אמנות", "סרסורים" וכו'.

להמשיך לקרוא

עַל הַקָּהָל וְעַל הָרָעָב

 

רונה ברנס


 

"… וכל בית ישראל ערלי לב" (ירמיהו, ט, כה)

"סכנת הקהל" היא סוגיה שעשויה להיראות אולי אבסורדית כשהיא מכוונת אל אנשים, שעיקר עיסוקם כביכול מכוון אל קהל, כלומר אל אמנים, אל סופרים, אל אנשי רוח. שהרי כל אלה פועלים, כותבים, מפסלים, מלחינים וכו' –  לטובת המסירה או ההעברה לקהל, העומדת בדרך כלל בסוף "התהליך". פרנץ קפקא, בסיפורו הגאוני "אמן רָעָב", מציג את הסוגייה הזאת בחדות מופלאה כשהוא מעמיד בפנינו את אמן הרָעָב המפורסם, זה שאמנותו היא ההרעבה העצמית – אמנות שאותו אמן שיכלל לשלמות. ואמנם, הדילמה המרכזית שעומדת בלב הסיפור היא למעשה דילמת הקהל- ובייחוד אי ההבנה של הקהל, שמוצא עצמו פנים אל פנים מול אמן הרעב:

 "נסו להסביר למישהו את אמנות הרעב! מי שלא מרגיש זאת לא יוכל להבין" (התרגומים הם שלי)

 הקהל אינו מבין, ובכל זאת, אמן הרעב צריך אותו ואף רוצה בו.  האם "הקהל הנכון", הרצוי יותר, הוא "קהל מבין" בהכרח? זה שיבין את אמנות הרעב? לא. על תקווה שכזאת קפקא הוא האחרון שיתעקש. שהרי הקהל "הנכון" לפי אמן הרעב הוא  פשוט זה שיהיה מוכן לבהות בו, זה שיהיה מוכן למזג את הזמן שלו עם הזמן של האמן- שיהיה מוכן לאחד בין הזמנים. האיחוד הזה הוא הבהייה. יותר מזה, לא צריך האמן כדי להתקיים, פשוטו כמשמעו.

להמשיך לקרוא