כל הדגל והזבל

נדב נוימן


הלילה, בשעת דמדומיו של השכל, חלפו במוחי מחשבות-שיחות עם עצמי: "אני איש, ואתם אנשים, מי אתם שתגידו לי מה לעשות? למה, לעזאזל, עלי להקשיב לכם? כיצד ייתכן שמכיוון שנולדתי לחברה שמתובנתת בצורה הזו, עלי להכפיף את עצמי לחוקים שפוגעים בי בתור אדם, בתור בעל חיים. הרי זה לא יעלה על הדעת! חישבו על זה – וכבר המחשבה מתפוגגת". ואכן התפוגגה המחשבה, והתעוררתי לממלכת היום הביורוקרטית שמסננת החוצה מחשבות אוויליות וברורות מאליהן כל כך. התעורר בן אדם, היה קוהרנטי, היה מתוחכם, מחשבות מעין אלה הן ברורות ואינן מעניינות, הן שייכות לאנרכיית הלילה.

הכנתי קפה, התיישבתי מול המחשב כהרגלי, והתחלתי לקצוץ משפטים ומחשבות באופן מהוגן. את הרומנטיקה של נדב-תהיה-מה-שאתה-חושב הותרתי בצד שתימס בשמש מזמן. היום אני אדם פרקטי. בכל זאת, ביקשתי מעט הומור לשעת בוקר זו, ולכן צפיתי שוב בראיון של נטלי כהן וקסברג אצל לונדון-וקירשנבאום-ללא-קירשנבאום. אכן, כהן וקסברג היא אדם חריף ביותר, מצחיק ומזעזע בצורה אנושית ונהדרת. ברם, היא איננה אמנית טובה. לא משנה עד כמה איציק לאור ישתפך בשלל קריאות פוסט-מודרניסטיות על ה"אי-אפשרות-לומר-משהו-ועל-כן-יש-לומר-אותו-בצורה-הברורה-
ביותר-שהיא-איננה-ברורה-כלל-ועיקר-מכיוון-שהאמירה-מסורסת-עוד-לפני-שהיא-נאמרה-בצורה-
הבלתי-ברורה", אין שום דבר מעניין מבחינה אמנותית במה שהיא עושה. זו קלישאה שגם בעידן שלנו לא עוברת.

לפני חודש דרשה קומיסרית התרבות מירי רגב "הבהרה" מאורי קצנשטיין לפשר הצבת צלב קרס באחת מעבודותיו בתערוכה שלו שמוצגת במוזיאון תל אביב. התערוכה והעבודות שבה היו מתוחכמות, מלאות פרטים וגם, ובכן, זה היה במוזיאון תל אביב. לכן זכה קצנשטיין רק לשיחה ידידותית מהקומיסרית הטובה. עולה השאלה – לו היה מציב קצנשטיין צלב קרס ברחוב, מצלם אותו ומעלה את זה ליו-טיוב, האם היה גם אז זוכה ליחס שבו זוכה כהן וקסברג? התשובה היא: לא.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת