פרגמנטים

מ. צפרון

פרגמנט יום א

ואיך זה שכל הערבים, עם שמתבגרים, נהיים בודדים כל כך?

איך זה שאדם נהיה עייף כל כך אחרי יום מלא בעבודה, שאותה הוא לא ביקש לעצמו מעולם?

הוא חוזר מהעבודה, הזאת שאליה הוא הולך כל יום, וכל מה שהוא רוצה לעשות זה לישון. והמיטה כל כך מלאה הבטחות פתאום, והרכות של הכרית, ושל הפוך בחורף. הכל כל כך קל פתאום. אפשר פשוט לקפוץ ולהירדם.

כבר בשמונה בערב רוצים לקפוץ ולהירדם, מיד אחרי ארוחת הערב הקטנה, הטעימה, שבן הזוג הכין. ואתה בכלל לא חשבת על מה שצריך לחשוב כדי להתקדם. כדי לכתוב איזה משהו היום. כדי להכין פסטה ברוטב עגבניות עם בזיליקום טרי, ופרמזן. לא חשבת על זה מספיק. ולא חתכת את הבצל לקוביות, ולא זרקת אותן למחבת, עם השמן שהתחמם כבר.

מחשבותיך היו בדברים אחרים. תמיד בדברים אחרים. תמיד מנסות לאחד ולרכז, ולחשבן, ולהבין את כל הדברים שכולם מתנקזים לאיזה רגע אחד, שבו היית אמור להבין את הכל. הרי היית אמור להבין. אבל שום דבר אינו מובן שוב. גם הפעם. ואתה רק רוצה להיכנס למיטה בשקט בשקט.

ושהמנורה לא תראה אותך. אתה לא תדליק אפילו את האור. אולי בפעם אחרת, תתחיל לקרוא איזה ספר, שמונח לך בחדר השירותים כבר שנה. קנית אותו בריגשה רבה, ובשימחה אמיתית לעתיד הקרוב. את כל זה חשבת שתקרא לאט, שתקרא מהר. שתסיים, וכשתסיים, תקרא עוד ספר, ועוד אחד.

כמה נעים הוא בד הכותנה העבה שעוטף את שמיכת הפוך הישנה שירשת מסבתא אביבה.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת