על הטרגדיות שלנו, או: בכמה לשונות יכול המשורר לדבר?

"הרי הדבר ברור, שהלשון לכל צרופיה אינה מכניסה אותנו
כלל למחיצתם הפנימית,למהותם הגמורה של דברים,
אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם."

(ביאליק, "גילוי וכיסוי בלשון", 1915)

ח. בצלאל


כן, הטרגדיות שלנו היום, הן מרובות, אבל אני רציתי לכתוב על הטרגדיות הלשוניות שלנו, כלומר של אמנים העוסקים בכתיבה. על העובדה המצערת, המביכה והמשפילה לעתים של הצורך לדבר בכמה לשונות בעת ובעונה אחת. ומה הן לשונות אלה? הנה דוגמא:

אם אתה משורר, ואתה רוצה להוציא ספר בהוצאה עצמית, או מעין עצמית, כנראה שתמצא עצמך מהר מאוד מתחיל לדבר כמשווק, כמתווך, כמוכרן, כסוחר. עליך להיות גם מפיק של אירוע ההשקה שלך. כי אין מי שידבר בשמך ואם איש לא ידבר הארוע לא יתקיים, ואם הארוע לא יתקיים, לא יהיה על מה לכתוב בעיתון, ולכן גם פחות אנשים יקראו בספרך.

ומי כותב בעיתון? גם משוררים כותבים בעיתון. וכיצד הם כותבים בעיתון? ובכן, כמו שמצופה מהם לכתוב בעיתון או באתר אינטרנט בישראל. ולמה זה טראגי? כי חלק מהמשוררים, לרוע מזלם, מוצאים את עצמם משפילים את עצמם באופן אקטיבי, וחלקם מודעים לכך בלי ספק בעודם עושים זאת.

בנוסף, מאחר והיום הכל פומבי, או – הכל יכול להיות פומבי באיבחת אֵנטר, המשורר מוצא עצמו תמיד עומד לקראת פרסום: הוא תמיד יכול לומר משהו בפייסבוק. הוא תמיד יכול לכתוב פוסט צודק וחכם. כי הוא משורר וסביר להניח שהוא יודע לכתוב פוסט צודק וחכם. אבל אז הוא הופך להיות צודק וחכם, ובעל כרחו כמעט, מוריד מעט מהיותו משורר. מדוע? משום שהחכמה והצדק נתונה לכותבי הנאומים, כותבי המניפסטים וכותבי המאמרים הפובליציסטיים. החכמה והצדק אינם שייכים בהכרח, באופן מפורש לכל הפחות, לתחומה של השירה, שהיא כולה לשון, שאינה בהכרח "צודקת" ואינה בהכרח "חכמה".

הלשון חייבת לשמור על אמינותה. אתה לא יכול לירוק לה בפרצוף ולהשתמש במילים של אחרים חצי אחד של היום, וללמוד את השפה מחדש כמשורר בחצי השני של היום.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

החיפוש אחר המישור: מבט על הארגון החינוכי "דרך רוח"

רונה ברנס

בפרסום לקראת שנת הלימודים 2014-2015 של המועצה להשכלה גבוהה שוב צויינה הירידה הדרמטית במספר הנרשמים למדעי הרוח באוניברסיטאות ובמכללות בארץ. זוהי תופעה מוכרת, ובשנים האחרונות ישנם נסיונות מתרבים והולכים להתמודד עם בעיה זו, המשקפת שלל בעיות נוספות הקשורות בתחום "מדעי הרוח".

בתוך נסיונות אלו נדמה כי אפשר לזהות שתי גישות עיקריות. אחת היא ההתמודדות באמצעות הנסיון לצייר את מדעי-הרוח כ"אם כל ידע", כאיזה שורש הכרחי לחברה, וכך לנסות לשכנע שבלי מדעי הרוח החיים זה לא חיים, החברה זו לא חברה.  הרבה מאוד מאמרים נכתבו ברוח זו לאורך השנים.

אמנם, לא נעים להודות, אבל נדמה שהבעיה המרכזית בגישה זו היא שהטענות פשוט אינן משכנעות, ובדרך כלל מתקבלות על לב שומעיהן כגיבוב הצטדקויות נטול חן.

לעומת זאת, יש את אלה המעלים טענות הפוכות:  מדעי הרוח אינם עומדים בקצב או בסטנדרטים  הנדרשים מהם. מדי  פעם מפורסם מאמר בתקשורת הפופולארית בדבר הצורך כביכול להפריט את מדעי הרוח בכדי להביא אותם להתנהלות תחרותית או דברים ברוח זו. לפי גישה זו משהו כנראה  לא בסדר במדעי-הרוח. משהו שם לא עובד, שהרי אחרת  כיצד ניתן להסביר את העובדה שהסטודנטים כבר אינם גודשים את הכיתות כמו בעבר.

המסקנה לפי גישה זו היא שעל מדעי הרוח להבין את רצון הסטודנטים ולהתאים עצמם אל הטעם המקובל.

המשותף לשתי הגישות הללו ולאחיותיהן, היא הההתמקדות הבסיסית והעיקרית בדרך כלל בשלב מאוד מסויים של "מדעי הרוח"; הוא השלב האקדמי, האוניברסיטאי.

ייתכן והדבר נובע מכך שיותר קל להציע "הצעות לשיפור" במערכת קיימת ועומדת כבר. אכן, קשה יותר לדבר על "חברה", על "ערכים", על מודלים של אתוס תרבותי שקיים או שאיננו קיים בחברה זו או אחרת, והסיבות להתקיימותו או לאי-התקיימותו.

אולי משום  כך משך את תשומת ליבי בשנה האחרונה ארגון חינוכי שנקרא "דרך רוח" – ארגון שפועל לקידום החינוך ההומניסטי בבתי הספר, ובמעגלים אחרים בחברה, בין היתר באמצעות הפקת אירועים כמו הרצאות הפתוחות לקהל הרחב (סדרת "מרצים על הבר",  "רוח בסלון" ועוד), או דרך נסיון (שעדיין נמצא בשלבי פיתוח) לשלב "לימודי רוח" עבור אלה המתמחים במגזר העסקי.

אולם אין ספק שהפרויקט המרכזי והחשוב ביותר שאותו מפעיל הארגון מאז היווסדו (2011), הוא פרויקט "בית החינוך", הממוקם בבית הסטודנט שבאוניברסיטת חיפה.

הפרויקט, שממומן על ידי תקציב עירוני ותרומות פרטיות קטנות, מאפשר לתלמידים אשר אין להם אפשרות לגשת לבגרות מורחבת (5 יחידות ומעלה) במקצועות ההומאניים בבתי הספר הרגילים בהם הם לומדים, להרחיב את לימודיהם במקצועות אלה.

 שיעור

שיעור ב"בית החינוך" של "דרך רוח", אוניברסיטת חיפה

להמשיך לקרוא