הימין וההיסטוריה: תגובה לחנן עמיאור

רונה ברנס


חנן עמיאור, עורך האתר הימני – המתחזה להיות אתר ביקורתי – "פרספקטיבה", תקף לאחרונה את ד"ר דימיטרי שומסקי ואת "השמאל" בסילוף "הציונות".

דימיטרי שומסקי הוא מומחה בציונות, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים, ובעברו שימש כמנהל מרכז צ'ריק לתולדות הציונות, היישוב ומדינת ישראל באוניברסיטה העברית.

אבל מה זה לעומת חנן עמיאור, עורך אתר פרפסקטיבה, וכן "חוקר תקשורת וכותב נאומים, בעל תואר ראשון ושני מהאוניברסיטה העברית במדע המדינה וביהדות בת זמננו. לשעבר עיתונאי ב'העין השביעית', 'מעריב' ו'ישראל היום'. נשוי + 5, מתגורר בגוש עציון" (כפי שפרטיו מופיעים באתר שאותו הוא עורך)?

עמיאור מאשים את שומסקי שהוא מציג את הרצל כמי שביקש לייצר חברה אוטופית שתשמש ביתם הריבוני של היהודים, אשר תהיה, רחמנא ליצלן, קוסמופוליטית! אוי ווי!

לפי הפירוש של עמיאור את דבריו של שומסקי, "שומסקי יוצר את הרושם, שהרצל היה הוגה אנטי־לאומי, או לפחות ראה בלאומיות רע הכרחי שיש לרסנו." וכל זה למה? בגלל ששומסקי פשוט מזכיר או מסביר, למי שלא ידע (וכן, יש רבים שאינם יודעים), שהרצל לא דגל בדיוק באותן דעות כמו בנימין נתניהו, או בנט, או מירי רגב…

הרצל היה יהודי וינאי, שהתערבב יפה בסביבתו (מה שנקרא "מתבולל"), והיה שותף להרבה אידיאלים של סביבתו, ובין אלה – אידיאל הליברליזם, השואף לחברה מוארת, נעימה ומנומסת, שאינה מתאכזרת למיעוטיה, אלא להיפך, מתייחסת לכולם בשוויון, מתוך עקרונות הכבוד החברתיים שהיו נהוגים בחברה הבורגנית של מרכז אירופה במפנה המאות ה-19 וה-20.

זאת, דרך אגב, אינה המצאתו של ד"ר שומסקי, וגם לא שלי. על כך מסכימים מיטב החוקרים, וביניהם אלכס ביין, שלמה אבינרי, קארל שורסקה, ישראל ברטל, ורבים רבים אחרים (כולם היו ועודם פרופסורים ידועים ומכובדים).  אלא שאליה וקוץ בה: שהרי, כפי שעמיאור טוען, "שומסקי הוא מייצג נאמן של חברי גילדת השמאל הסגורה השולטת באופן רודני בפקולטות למדעי הרוח בישראל ומשתעשעת דרך קבע בניסיונות לבדוק עד כמה היא יכולה לסלף את הציונות."

שהרי עמיאור (וזוהי תופעה כללית, כידוע, המאפיינת את התקופה) מבקש להחריב את העקרונות הליברליים של מדינת ישראל. אחת הדרכים הקלאסיות לכך הוא הכפשה עקבית ומקיפה של שכבת האינטלקטואלים, עד דילולה. לצערנו, הוא לא לבד במערכה.

עמיאור מתאונן על חוסר היושרה האקדמית, בעוד שהוא והאתר שאותו הוא עורך הם סימן מובהק לחוסר היושרה (הקלאסי) של הימין האלים, המתלהם, האנטי-אינטלקטואלי, והאנטי-ביקורתי.

אתר "פרספקטיבה" מעיד על עצמו כך:

"אתר 'פרספקטיבה' מנטר ומנתח דיווחים, כתבות ומאמרים המופיעים בכלי תקשורת ישראליים, ומוקדש לקידום סיקור תקשורתי מדויק ומאוזן של ישראל והמזרח התיכון. היות ולתקשורת ישנה השפעה עצומה על עיצוב דעת הקהל, 'פרספקטיבה' עומדת על זכותו של הציבור לצרוך חדשות ללא אי-דיוקים ומניפולציות, תוך דרישה מכלי התקשורת לעמוד בסטנדרטים העיתונאיים הגבוהים ביותר ולבסס עובדות טרם פרסומן."

אכן – נשמע ראוי ביותר: ניטור התקשורת היא משימה חשובה. אלא שמבדיקה זריזה באתר מתברר שכמעט כל התכנים האחרונים שהועלו שם נוגעים, איכשהו, לעיתון אחד מסויים (הוא "הארץ"), ולארגון "בצלם". ידיעה אחת הועלתה ממש לאחרונה על "ידיעות אחרונות". ומי נפקד מהמערכת? ניחשתם נכון! "ישראל היום", "מקור ראשון", "ערוץ שבע", "מידה" ועוד ועוד ועוד.

מופתעים? אני מניחה שלא.

את הרומן האוטופי "אלטנוילנד", לא כינה הרצל "מדינת היהודים". החברה החדשה שאותה הוא דמיין, לא הייתה מדינת לאום,  בוודאי לא כזו בדמותה של ישראל דהיום, או בדמות המדינה הלאומנית, המסתגרת והאתנו-צנטרית, שעליה מפנטזים אנשים השותפים לדעותיו של עמיאור, אשר כמדומה,  כל רצונם הוא רק להמשיך ולהעמיק את השוחה הזהותית הצרה (והיהודית!)  שבתוכה הם מתבצבצים להם בהנאה כבר עשרות שנים.

אפילו אחד העם (אשר גינצברג) התלונן, בתלונה מפורסמת מאוד, על כך ש"אלטנוילנד" של הרצל אינה חברה יהודית מספיק, אלא קוסמופוליטית, אשר את כל מקורותיה הרוחניים היא שואבת מחוץ לחברה היהודית. כך הוא כותב בביקורתו על הרומן האוטופי של הרצל:

"ולפי שכל מה שיש בארץ ישראל [של הרצל] לא בארץ ישראל נברא ראשונה, אלא באנגליא ואמיריקא, בצרפת ואשכנז, לכן הכל כאן שייך לא לישראל בלבד, אלא לכל העמים, והיסוד העיקרי של החברה החדשה הוא מפני זה: בלי הבדל דת ולאום. העיקר הגדול הזה הוא "הרוח החיה“ בכל הספור, והוא נשנה וחוזר ונשנה כמעט בכל פרק בהתלהבות ובאריכות יתירה, עד שבהכרח יתעורר חשד בלב הקורא, כי כל מה שטרח המחבר לא טרח אלא 'בשבילם' שיראו ויוכחו 'הם' [כלומר, הגויים], כמה נאה היא 'ציוניות' זו …" (מתוך המאמר אלטניילנד, ראו "פרויקט בן יהודה")

אחד הדברים שמלמדת אותנו ההסתכלות הביקורתית על דברים, היא שהעולם מורכב, ההיסטוריה מסובכת, ואנשים רבים סותרים אפילו את עצמם. אבל את עמיאור ודומיו לא מעניינים כל אלה. הרצל, חוזה המדינה, מקים הציונות המדינית, הוא בוודאי אותו ההרצל שהם מדמים בעיני רוחם. ולא היא. הרצל היה אדם מורכב ביותר, עם פנטזיות משונות ביותר על כוח, אצילות, וגם על קוסמופוליטיות כביטוי מובהק למדינה החדשה שהוא יקים עבור היהודים חסרי הבית. כן, כן, קוסמופוליטיות כביטוי ללאומיות יהודית. בכך, הרצל וודאי לא היה יוצא דופן.

מעורר קבס הנסיון של אנשים מסויימים לפסל את ההיסטוריה בדמות הפנטזיות שלהם. הדרך לפנטזיה הלאומנית המושלמת רצופה כמובן בנסיונות הולכים ונשנים להשתיק כל חשיבה ביקורתית, ואפילו שזו מגיעה מאחד המומחים המובהקים לנושא. אין לי ספק ששומסקי קרא את כל אותם מאמרים שאליהם התייחס עמיאור במאמרו רווי הלעג. אני גם מאמינה כמובן שעמיאור קרא אותם. השאלה היא האם הוא הבין את אותם טקסטים מתחילת המאה העשרים, או שמא משתמש בהם כדי לדברר את רעיונותיו שלו, בני המאה ה-21.

הרצל על חמור באיזמיר 1898 - לשכת עיתונות ממשלתית

הרצל על חמור באיזמיר, טורקיה, 1898 (לשכת העיתונות הממשלתית)

הכותבת היא תלמידת תואר שלישי הכותבת את עבודתה בנושא לאומיות יהודית, בורגנות ומעמד במפנה המאות ה-19 וה-20.  בעבר למדה אצל ד"ר שומסקי.

סמנטיקה קיומית

white

דברים בעקבות רשימתו של אילן ברקוביץ' על רועי חסן וביקורת השירה העברית

מאת: אמיר מנשהוף

black line 21

ברשימתו על המשורר רועי חסן, שזכתה לשם הראוותני "הוא נתן אלתרמן של דורנו" (מוסף תרבות וספרות, 17.7.15), התעלה מבקר השירה אילן ברקוביץ' מעל הוויכוח העקר והמוכר בעניין איכות שירתו של חסן ופתח צוהר לתובנות כלליות על תרבותנו, שירתנו וביקורתה. אולם, למקרא הרשימה, התעורר בי רצון גדול להעיר הערה קטנה – סמנטית, ובעיקר קיומית – בעניין מושג שחוזר שוב ושוב ברשימתו של ברקוביץ': היפ הופ.

להמשיך לקרוא

מה בין תמיכת המדינה במדעי הרוח ותמיכת המדינה בבני ישיבות

"Curiosity, like virtue, is its own reward"

Charles Brockden Brown, Edgar Huntly, 1799

רונה ברנס

לאחרונה פרסם הלל גרשוני, המעיד על עצמו שהוא חוקר תלמוד, מאמר ב- nrg שכותרתו "אין צורך לממן את מדעי הרוח".

גרשוני מסביר שם כי הסיבה שאין נרשמים למדעי הרוח היא כי הציבור אינו מעוניין בתחום, וכי הדרך הנכונה ביותר לפתור חוסר עניין זה היא להבין את הבעיה, ולפעול כך שעניין הציבור ישוב כביכול. במילים אחרות- יש להתחרות על לב הציבור לפי כללי השוק החופשי, והמנצח לוקח הכל.

אחת השאלות הראשונות שהוא שואל היא :

'למה כשמדברים על תקצוב לכוללים ולישיבות עולה על שפתי העיתונאים קצף והם מזדעקים חמס על תקצוב הפרזיטים האלה, ואילו כשמדובר על "מדעי הרוח" פתאום הופך הדבר לקודש קודשים, שראוי לתקצבו ככל האפשר? מדוע מי שכותב תיזה על החלקים האנונימיים בתלמוד הבבלי במסכתות סוטה ועבודה זרה ראוי לתקציבים, ואילו מי שסתם לומד את מסכתות סוטה ועבודה זרה, ואפילו מוציא עליהן חוברת חידושים, הוא טפיל שחי על חשבון המדינה?'

ובכן נתחיל בהבדל הבסיסי והטכני ביותר:

להמשיך לקרוא

עַל הַקָּהָל וְעַל הָרָעָב

 

רונה ברנס


 

"… וכל בית ישראל ערלי לב" (ירמיהו, ט, כה)

"סכנת הקהל" היא סוגיה שעשויה להיראות אולי אבסורדית כשהיא מכוונת אל אנשים, שעיקר עיסוקם כביכול מכוון אל קהל, כלומר אל אמנים, אל סופרים, אל אנשי רוח. שהרי כל אלה פועלים, כותבים, מפסלים, מלחינים וכו' –  לטובת המסירה או ההעברה לקהל, העומדת בדרך כלל בסוף "התהליך". פרנץ קפקא, בסיפורו הגאוני "אמן רָעָב", מציג את הסוגייה הזאת בחדות מופלאה כשהוא מעמיד בפנינו את אמן הרָעָב המפורסם, זה שאמנותו היא ההרעבה העצמית – אמנות שאותו אמן שיכלל לשלמות. ואמנם, הדילמה המרכזית שעומדת בלב הסיפור היא למעשה דילמת הקהל- ובייחוד אי ההבנה של הקהל, שמוצא עצמו פנים אל פנים מול אמן הרעב:

 "נסו להסביר למישהו את אמנות הרעב! מי שלא מרגיש זאת לא יוכל להבין" (התרגומים הם שלי)

 הקהל אינו מבין, ובכל זאת, אמן הרעב צריך אותו ואף רוצה בו.  האם "הקהל הנכון", הרצוי יותר, הוא "קהל מבין" בהכרח? זה שיבין את אמנות הרעב? לא. על תקווה שכזאת קפקא הוא האחרון שיתעקש. שהרי הקהל "הנכון" לפי אמן הרעב הוא  פשוט זה שיהיה מוכן לבהות בו, זה שיהיה מוכן למזג את הזמן שלו עם הזמן של האמן- שיהיה מוכן לאחד בין הזמנים. האיחוד הזה הוא הבהייה. יותר מזה, לא צריך האמן כדי להתקיים, פשוטו כמשמעו.

להמשיך לקרוא