רונה ברנס

---

עורך מוסף "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ", מר בני ציפר, עשה זאת שוב. שוב הוא הצליח להלהיב את עצמו, לקמט את מצחו, להסמיק, ולהשלים תעלול אינטלקטואלי פורץ דרך. הפעם, הוא יצא להגן על שרת התרבות מירי רגב. הא! איזו מקוריות! איזו תעוזה! איזו מחשבה יוצאת דופן.

ההמון נדהם ונרגש.

בטורו האחרון השווה ציפר בין רפורמת הנאמנות בתרבות של רגב וממשלת נתניהו לבין "ביזוי האישה". כשם שיש להגביל את חופש הביטוי כאשר הוא מביא לפגיעה בנשים, מסביר ציפר, כך יש להגביל את חופש הביטוי כאשר הוא פוגע בכבוד המדינה. כדבריו:  "כדי שנאמין באמת בכנות כוונותיהם של אלה המספרים לנו שהכללים השתנו ושוב אי אפשר לנהוג באי כבוד באשה ולטפוח על ישבנה שלא מרצונה, כן שוב אי אפשר לנהוג באי כבוד בגוף הסימבולי הנקרא מדינת ישראל, גם אם שנים רבות הוא נתן את גוו למכים. לא עוד."

עבור ציפר, נהיגה ב"אי כבוד בגוף הסימבולי של מדינת ישראל" כמוהו כ"טפיחה על ישבנה שלא מרצונה של אישה". ואין ספק כי ציפר נוקט בשפה משפילה זו בכוונת מכוון. שהרי ציפר הוא ריאקציונר ידוע. העדפותיו הידועות והקיצוניות את משפחת נתניהו מעידות על כך, כמו גם התעקשותו להגן על כל סממן אנטי-פרוגרסיבי שהוא מצליח לזהות במרחב. אפשר לצפות בוודאות מסויימת כי כל סימן כזה, אדיוטי ושפל ככל שיהיה, יזכה לחיבוק אוהב והיסטרי מצד אדון ציפר, הרואה עצמו כמגן התרבות האמיתית, אביר הלבבות הנכספים, אימת האינטלקטואלים צרי המוח, וכמובן אויב הפמיניסטיות האכזריות.

אבל למען האמת, הדברים הם פשוטים. כבוד האישה, בניגוד ל"כבוד המדינה" (בהקשר הנוכחי), הוא אחד המאפיינים המגדירים את החברה החופשית. רמיסת כבוד האישה על ידי התייחסות אליה כאילו היא שונה מבני האדם הגבריים, למשל על ידי ביזוי, אלימות וכו', פוגעת באבני הבניין של החברה החופשית. כך הוא גם בגילויי גזענות. הפרמטרים לבחינת קיומם או אי קיומם של ביזוי, אלימות, או גזענות, מתקבלים בדרך כלל על דעת רוב האנשים שלא הקהו את ליבם או ראייתם, או לחילופין, כמו במקרה של ציפר, את הגינותם.

ערך "כבוד המדינה", לעומת זאת, אינו שייך לאותה הקטגוריה. זהו איננו ערך המגדיר את החברה החופשית (אלא את החברה הלאומית), ועל כן אינו זכאי שנתייחס אליו באופן זהה לערכים שהוזכרו לעיל. בנוסף, מדידותו של ערך זה ("כבוד המדינה") אינו ברור מלכתחילה. כפי שציפר עצמו מסביר, המדינה היא "גוף סימבולי", ועל כן היא מקבלת את תוקפה על ידי בני האדם המגדירים אותה. לאותם בני אדם יש תפיסות שונות לגבי "כבודה" (יש כאלה, למשל, המכבדים אותה באמצעות מלמול  מילות ההמנון אל מול הדגל, ויש כאלה המכבדים אותה באמצעות תרומה לקרן החדשה לישראל).

אנשים המצויים כרגע בשלטון הם כאלה המבקשים להציב את כבוד המדינה מעל כבוד האדם. הדרישה המובנת מאליה במצב זה היא להתנגד להעדפה אלימה ומסוכנת זו, שכבר גבתה ותמשיך לגבות את קרבנותיה, עד שלא ייזכרו מספיק אנשים בערכים שלשמם שווה באמת להילחם: כבוד האדם, חופש האדם.

אנשים כמו ציפר שייכים לשוליים הקוריוזיים של הריאקציה. עכשיו אנו אמנם סובלים מהבל פיו המעיק, אך בעוד עשרים שנה, איש לא יזכור את שמו.

 

מאת מערכת האתר

---

כמדי חצי שנה בשנתיים האחרונות, אנו מפרסמים כאן נתונים סטטיסטיים בנוגע לפרסום שירת נשים וגברים במוסף הספרות של הארץ, כפי שהוא מופיע בצורתו המקוונת.

כמו שתראו, מאז הבדיקה הראשונה שהחלה באוגוסט נראה שחל שינוי משמעותי מבחינת ייצוג נומינאלי של נשים.

באוקטובר 2015 נודע כי מר בני ציפר, עורך המוסף מאז 1988, מונה לפסטיבל השירה במטולה – אחד הפסטיבלים היוקרתיים בארץ לשירה. בעקבות הודעה זו פרצו שלל מעשי התנגדויות: משוררים ומשוררות – חלקם ידועים מאוד כמו מאיר ויזלטיר וטל ניצן, שאף יזמה והובילה תנועה זו  – החרימו את הפסטיבל. בטיעוניהם, הם השתמשו בין היתר גם בנתונים שסיפק אתר זה אודות היחס המספרי בין גברים ונשים המפרסמים שירה במוסף.

בעקבות מאמר מיזוגני שכתב ציפר ובו הצדיק אמירות כמו "אל תתנו להן עטים" – בהתייחס לכל הנשים כולן, נפתחה קבוצה בפייסבוק ששמה "אל תתנו להן עטים" במטרה להפנות את תשומת הלב לאפליה המתמשכת של עורך המוסף כלפי נשים.

גם כאן, נתוני אתר זה שימשו אחד המקורות המרכזיים ששימשו את האקטיביסטיות.

זמן לא רב לאחר מכן, במרץ השנה (2016), כתב ציפר כך:

"אמנים, מגתה ועד אייל גולן, מרחפים בתוך שיכרון אוויר הפסגות של העשייה האמנותית, אך מוכרחים גם לחוש באינטנסיביות את הדברים הנחשבים הכי נמוכים ויצריים בחיים, כגון משגלים עם מעריצות צעירות. בלעדי זה לא תהיה יצירה, עם כל הצער שעלול הדבר להסב לצעירות הללו, שחייהן אולי נפגעו."

בכך דומה כי הגדיש ציפר את הסאה טיפה יותר מדי, ועורך העיתון, אלוף בן, החליט להסיר את טורו הקבוע ("ציפרלנד") ולא לפרסמו עוד, אבל זאת רק לאחר לחץ חברתי כבד ביותר. בסך הכל כמדומה, לא התגלה דבר חדש בתפיסותיו של ציפר, רק ההד לדברים הלך והתחזק.

סקירת הנתונים שלפניכם מראה לכאורה על מגמה חיובית בייצוג הנומינאלי של נשים משוררות במוסף הספרות שבעריכת מר ציפר.

אם מסתכלים רק על שירת מקור אפשר לראות כי אף על פי שעדיין המצב אינו יציב, ויש עליות וירידות, ניכר שיפור משמעותי ביותר.  כך למשל, בחודש שעבר, חודש אוקטובר, אנו רואים כי מספר זהה של נשים וגברים פרסמו שירת מקור במוסף – מצב שלא היה כדוגמתו בשנתיים האחרונות.

עוד אפשר לראות בבירור כי סך השירה המקורית (נשים + גברים) המפורסמת במוסף זה הולך ועולה בשנתיים האחרונות.

כך, בחודש אוקטובר 2014 פורסמו 11 שירי מקור – כולם גברים – ובחודש נובמבר פורסמו 10 – שמונה גברים ושתי נשים.
בחודש ספטמבר 2016 פורסמו תשעה שירים , חמישה מאת נשים וארבעה מאת גברים, ואילו באוקטובר פורסמו לא פחות מ-22 שירים, חצי מהם נכתבו על ידי נשים והחצי השני על ידי גברים. זוהי קפיצה עצומה בסך פרסומי שירת המקור, וקפיצה אדירה בייצוג הנשים.

איננו יודעים מה כל זה אומר בהכרח, אבל חשבנו שדווקא השנה, ודווקא לאחר הסערות הפומביות סביב מר ציפר ובחירותיו הספרותיות, כדאי להמשיך בעוד סקירה אחת לפחות, ולראות פעם אחת נוספת את הנתונים המספריים כפי שהם הסתכמו בחודש זה מן השנתיים האחרונות.

מערכת אשפתון

---

שוב הגיע פסח ואיתו הסקירה הדו-שנתית שלנו, המתמקדת במדור השירה המקוון של הארץ.

עיקרה של הסקירה: כמה משוררים לעומת כמה משוררות מתפרסמים במדור?

זוהי הפעם השלישית שאשפתון מפרסם סקירה שכזו.

הסקירה הראשונה (שנפרשה על פני כחצי שנה, 21.9.14 – 9.4.15)  לימדה כי 13% בלבד מכלל השירה שפורסמה במדור נכתבה על ידי נשים (בסך הכל פורסמו בתקופה זו 84 שירים, 73 על ידי גברים ו-11 על ידי נשים).

הסקירה השנייה (שנפרשה אף היא על פני כחצי שנה, 14.4.15 – 29.10.15) הראתה עליה קלה בייצוג הנשים המשוררות, כאשר 14.4% מכלל השירה במדור נכתבה על ידי נשים (מתוך 90 שירים, 77 נכתבו על ידי גברים ו-13 על ידי נשים).

סקירתנו הפעם מביאה עליה נוספת, משמעותית הרבה יותר, במניין הנשים היחסי.

להמשיך לקרוא ←

מערכת אשפתון

---

לפני כחצי שנה בדקנו את מספר הנשים לעומת מספר הגברים אשר שיריהם פורסמו במדור המקוון של ספרות ותרבות של עיתון הארץ בעריכת בני ציפר (ראו כאן).

בזמנו מצאנו כי במהלך כחצי שנה, תקופה שבה פורסמו 84 שירים (מקור ותרגום), 73 שירים נכתבו על ידי גברים, ו-11 בלבד על ידי נשים.

כלומר: כ- 13% בלבד מכלל השירים שפורסמו נכתבו על ידי נשים לעומת כ-87% גברים.

הפעם הרחבנו מעט את הבדיקה וכללנו 90 שירים שפורסמו:

גם הפעם, הבדיקה כללה את פרסומי מדור השירה המקוון בלבד. השיר המוקדם ביותר שנכלל בבדיקתנו הוא מה-14.4.15  והמאוחר ביותר הוא מה-29.10.15 (קצת למעלה מחצי שנה).

גם הפעם, הבדיקה נערכה אך ורק על סמך הדברים שהתפרסמו במדור השירה המקוון. לא נעשתה בדיקה בעיתון המודפס בתקופה זו. כן, לא נבדק כמה נשים פרסמו במוסף בכלל, אלא כמה נשים פרסמו שירה משלהן במקום שיוחד לכך במוסף הספרות.

***

ואלו הם ממצאינו:

מתוך 90 שירים שפורסמו (מקור ותרגום) 13 היו של נשים ו-77 של גברים.

כלומר 14.4% נשים לעומת 85.6% גברים. ככה זה נראה אם בונים מזה מגדלים:

אמנם, לפי נתונים אלה חל שינוי לטובה ביחס השירים המפורסמים שנכתבו על ידי נשים.

בקצב הזה בעוד 20 שנה תוכלנה אולי הנשים המשוררות לראות גם את עצמן במוסף הספרותי החשוב במדינה במידה שתהיה סבירה ביחס למקומן היחסי באוכלוסיה.

***

עוד נתונים מעניינים:

גם הפעם, רוב רובה של השירה המתורגמת תורגמה על ידי גברים.

שתי המשוררות היחידות ששירתן תורגמה לעברית תורגמו על ידי נשים.

רוב הנשים שפרסמו שירה עברית מקורית הן נשים המוכרות מאוד לקהל הקוראים הישראלי ( חלק מהשמות חזרו גם בבדיקה זו: אגי משעול, נורית זרחי, אנה הרמן, נוית בראל).

לאור אלה, עדיין נראה כי במוסף זה לא תימצא בקלות במה למשוררות צעירות וישראליות.

***

נקודה לעתיד

לאחרונה נודע על מינויו של עורך מוסף התרבות והספרות של הארץ, מר ציפר, להיות מנהלו האמנותי של פסטיבל מטולה, שהוא אחד הפסטיבלים החשובים בישראל לשירה.

האם נראה נטיות עריכתיות דומות גם שם?

לקראת כניסתו לתפקיד פורסמו קווי מתאר לתכניותיו של ציפר:

הייתי רוצה שכותרתו של פסטיבל המשוררים במטולה תהיה השנה 'זכות הצעקה' ושיושם בו דגש על כל אותם משוררים מעונים ומודרים, פיסית, רגשית ונפשית, מן הפריפריה ומן המרכז, שלא הוקצה להם מקום ראוי בקאנון ושצריכים לצעוק כדי שקולם יישמע: בכלל זה נארח ערב למשוררי קבוצת "ערס פואטיקה", ובהם רועי חסן ושלומי חתוכה. נערוך מחווה למשורר יחזקאל קדמי, החי זה שישים שנה כהומלס בירושלים וכותב פואמות מרטיטות נפש הידועות רק למעטים. אני פועל כדי להביא לפסטיבל משורר מן העדה היזידית שנמלט לא מכבר מאימת דאע"ש. נקדיש ערב לשירה ערבית, לשירה להט"בית. נייחד מקום לשירה מיסטית של שלוש הדתות, ולא ייפקד מקומה של שירת הילדים.

האם מקרי הוא שציפר מציין כאן רק משוררים זכרים?  אולי.
נחיה ונראה.

---

כאן תוכלו למצוא את פירוט המפרסמים והמפרסמות המלא (גברים מסומנים בוורוד ונשים בכחול):

חבר אשפתון הוותיק, סנדריל יעקובי, הציע בישיבת המערכת האחרונה כי כדאי לבדוק תופעה משונה שבה נתקל: תופעת מיעוט הנשים ששירתן המקורית מתפרסמת במוסף הספרותי של עיתון 'הארץ', בעריכת בני ציפר. לכן החלטנו כי טוב יהיה לִמְנות את הנשים שפרסמו שירה מקורית משלהן בחודשים האחרונים במוסף המקוון, ובכך לתת מענה לסקרנותו של סנדריל, שעוררה גם את סקרנותנו.

יהיו כאלה שיאמרו כי זהו נסיון פחדני לתפוס את המוסף על דברים טפלים וקטנים.

היכן ביקורת השירה עצמה? מה עם התייחסות תוכנית? רק פורמליזם משנה היום לאנשים. כמה מזרחים, כמה נשים כמה גברים, כמה ערבים.

ואכן, אפשר להודות כי זהו נסיון לתפוס את המדור על פורמליזם. שהרי ברור כי משמעותו של פורמליזם זה רחבה הרבה יותר מפורמליזם גרידא.

אפשר אפילו להודות כי זהו נסיון פחדני, משום שאין פשוט מהצלחתו של נסיון זה.

 

כמה נתונים

הבדיקה כללה את פרסומי מדור השירה המקוון בלבד בין התאריכים 21.9.14 — 9.4.15, כלומר, כחצי שנה.

הבדיקה נערכה אך ורק על סמך הדברים שהתפרסמו במדור השירה המקוון. לא נעשתה בדיקה של המפורסם בעיתון המודפס בתקופה זו (רשלנות טיפוסית לאשפתון).

לא נבדק כמה נשים פרסמו במוסף בכלל, אלא כמה נשים פרסמו שירה משלהן במקום שיוחד לכך במוסף הספרות.

והנה תוצאותינו:

מאז ה-21.9.14 , פורסמו במדור המקוון 84 שירים – שירה מקורית ושירה מתורגמת.

מתוכם 73 שירים נכתבו על ידי גברים, ו-11 על ידי נשים.

ככה זה נראה אם אופים מזה עוגה:

להמשיך לקרוא ←