אדוניס באוטובוס

סיפור קצר ליום חול

מאת בתיה גלילי


התיישבתי מאחורי אדוניס באוטובוס. תלתליו החומים ריקדו על מצחו. סנטרו השזוף גאה ועיניו הענבריות נחות על העוברים ושבים בעצלות של בן אלים. עורו היה ללא רבב, ותבונת היופי הייתה כה אלגנטית בינות עליבותה הבלתי נמנעת של התחנה המרכזית האפורה משמן מכונות, עד שרמת התרגשותי ביושבי בדיוק מאחוריו, בדיוק מאחורי אדוניס במושב האוטובוס, וודאי הייתה ניכרת על פניי הסמוקות, לו היה מתבונן. נדמה לי, עם זאת, שהוא לא התבונן. הרגשתי את החום העולה מגופו, ושמתי ליבי לכל תנועה שנעשתה על המושב. הוא הזיז את התיק מפה לשם, תיק עור מהוה, וניגב את כפות ידיו על מכנסיו הקצרים, העבים, סוגר ופותח את האבזם לסירוגין, כדי לחפש דבר מה, ואז להתחרט.

כל תנועה הייתה טובה אליי, ואני הרגשתי שהבוקר הזה מתנהל לא רע בכלל. הצבעים היו חומים וירוקים וכחולים, והאספלט השחור התאים לכל אלה בתיאום מושלם. אדוניס ישב לפניי, ורגלו הייתה מונחת על רגלו האחרת בנונשלנטיות מעוררת בטחון. אלא שאז, פחות או יותר כשכל הצבעים החלו להתמזג במהירות עם דהירת האוטובוס קדימה לכוון תל אביב, קרה הצפוי מראש, ועם זאת המאכזב בהחלט. מכשיר הטלפון הפרטי שלו, של אדוניס יפה התואר, צלצל. היה זה צלצול חלש, מבשר רעות, ולו הייתי טורחת לחשוב על כך הייתי מבינה מייד שאדוניס הולך עכשיו לשנות את צורתו לפניי.

בכל אופן, הוא ענה, וכמעט מיד התחיל להתלונן אל תוך המכשיר בקול שאני מודה שאכן אכזב אותי מאוד. היה קשה לו, היה קשה לו מאוד. הוא סיפר שהוא עובד קשה. הוא נשמע מותש, צרוד. האוטובוס כולו שמע אותו בבירור מתנה את צרותיו. אינני יודעת אם כולם היו מודעים לעובדה שהם שומעים את אדוניס. קולו היה עייף, באמת יגיע. אני האמנתי לו. ככה זה עם בני אלים. אף על פי שכל הסימנים העידו על כך שצריך היה להיזהר, לא יכולתי שלא לחייך אל עצמי באירוניה מרירה מול פני האכזבה. אדוניס הדברן שוב אכזב אותי בלי לדעת שכל אותה העת ישבתי מאחוריו באוטובוס.

"אני מאבד את זה", הוא נשף באזני בן שיחו, בעודו מעביר את ידו בשיערותיו הרכות למראה. נעלי העבודה שלו היו מוכתמות, אבל לא נראו מלוכלכות. הוא הוציא מכיסו את משקפי השמש שלו. הם היו מושלמים, בצבע שהיה בין חום ובורדו. הוא חיבר את מכשיר הטלפון לטעינה באמצעות כאבל יו-אס-בי לחיבור שנמצא מעל ראשו, והמשיך להתלונן בקול מסוקס אם גם גבוה מעט.

זמן לא רב אחרי שהתיישבתי אני התיישב בדיוק במושב מאחוריי בחור צעיר, חרדי ספרדי, לבוש שחור לבן, מגולח למשעי, בעל שיער שחור וכיפה קטיפתית, כרגיל. מימיני ישב חרדי אשכנזי, בעל מראה סטדנרדטי בהחלט (אולי היה גבוה מעט יותר מן הרגיל, אבל זה הכל) ומאחוריו נערה, שממנה הוא נמנע בעיניו. אחר כך, בצומת שבמחצית הדרך, טיפס לאיטו במדרגות האוטובוס, איש זקן, והתיישב לפני אדוניס. היה לו כובע לבד שחור מסוג חב"ד, אלה שדוד שלי לואי קורא להם קאובואים, וניכר עליו שבגדיו החמים, שאינם מתאימים למזג האוויר בשום פנים ואופן הכבידו עליו מאוד. תמיד תמהתי, בעיקר בראותי אנשים צעירים יחסית, הלובשים את מלבושי אירופה החמה האלה, כיצד הם אינם מסריחים עד השמיים, כיצד הם אינם מזיעים את עצמם למוות. איך זה בעצם שהם מצליחים לזוז ממקום למקום מבי להתעלף רק מפאת איבוד נוזלים וטירוף חושים. אני הייתי רוצה להסתובב עירומה בימים שבהם החום הוא מוחלט, ימים שכיחים למדי, במיוחד בחודשים שבין יוני וספטמבר.

אבל למרות שכל אלה הטרידו אותי באמת, היה זה יום אופטימי בלי ספק. יכולתי להקשיב בסבלנות בלתי מודעת לעצמה לשיחות ארוכות של גברים צעירים שישבו מסביבי, מבלי להתחשב בשעון, ומבלי להתחשב בזמן. לא היו לי ילדים, ומישהו אהב אותי באהבה מתונה. לבחור הספרדי, שגם הוא התחיל מדבר בטלפון זמן לא רב לאחר שהתיישב מאחוריי, היה קול נעים ומעורר אמון, אף על פי שהוא טרח עם בן שיחו הטלפוני על מיקומו המדוייק של הקיגל בבית הכנסת הרבה יותר ממה שמכתיב הטעם הטוב. הוא בוודאי היה נשוי, ונשמע כמו תלמיד חכם, או מה שהייתי מדמיינת שהוא תלמיד חכם. מוזר מאוד המילים האלה כולן, וכמה שאין להן שום קשר לעולם המציאות.

בסופו של דבר, ליד אבו גוש, כולם השתתקו, או לפחות החלו לדבר מעט יותר בשקט, מעט פחות בייאוש, מעט פחות בשקיקה, מתמסרים למושביהם, שוקעים בקצב הנסיעה של כביש 1. השמיים היו אפורים ומזג האוויר היה אף על פי כן קיצי וחם, והצבעים הקרים היו חסד שאי אפשר להתעלם ממנו.

כל זה היה נפלא להתבונן בו מבעד לחלונות הנוסעים החולפים על פני טרסות נטושות ושדות מעובדים, על פני עצים וארזים ששתלה הקרן הקיימת, ועל פני תלי אבנים שעל מי שהעמיסם לא שמעתי ולא ידעתי כמעט דבר. מדי פעם בשולי הכביש נמתחה יריעה כחולה של ברזנט, "חפירת הצלה", לפני הכניעה לקבלנים, לפני הכניעה אל המהירות , לפי הכניעה הגדולה אל הכבישים החדשים, הנבנים תמיד, מתרחבים ומתפצלים עד אין סוף, בגבולות של 300 ק"מ מפה ו-30 ק"מ משם. הים לא נראה באופק, אבל הוא לא היה רחוק.

אחר כך, בתום זמן לא רב של הפוגה בלתי שלימה, אדוניס חזר לדבר אל הטלפון שלו. הוא לא התחשב באף אחד. גם לא בזקן שישב לפניו ושהיה מפנה את ראשו מדי כמה דקות כדי לרמוז בעדינות לאדוניס לתת קצת מנוחה לפיו המפטפט. אני כמעט בטוחה שהזקן לא אמר לעצמו את המילים "פה מפטפט". גם אני התלבטתי, אני מודה, לפני שכתבתי את המילה הזאת. בכל זאת, מדובר באדוניס. בכל זאת, אדוניס היפה בעל התלתלים. הזקן עיפעף בעיניו מתחת לכובעו, פילבל בעיניו העייפות, ובזה נגמר העניין פחות או יותר, עד הסיבוב הבא.

נושא השיחה שעליה שקד כה אדוניס היה הצבא. אם הבנתי נכון, הוא חזר מאימון מילואים בדיוק היום בבוקר. הוא סיפר על איזה קצין שממנו כנראה סבל במיוחד. "אוטיסט, אחי!" הוא אמר אל תוך המכשיר, "אוטיסט! אתה יודע מה זה אוטיסט?! קצין אוטיסט!"

הוא סבל מאוד. "שלושה ימים, אחי, היה סיוט, סיוט!" הוא אמר בקולו הגבוה, המסוקס, שלמרות מה שאפשר היה לקוות, לא היה בו גוון מעניין. אדוניס המשיך וסיפר על אחד, צחי, והודה בעובדה שלו, לצחי, קשה אפילו יותר. "חייבים לדבר איתו, אחי," אמר אדוניס על צחי, ואיש מן הנוסעים לא ידע במה דברים אמורים, "לא יודע, זה, לא יודע…" גמגם גם אדוניס כמהדהד את מחשבותיי…

בן שיחו כנראה הציע שהוא, אדוניס, ידבר איתו בעצמו, אם הוא חושב שזה כל כך חשוב. "לא משנה, בסדר," הוא סיכם את הדברים עכשיו בקול. "אני גם ככה מדבר איתו אחר כך," הוא הסכים. האיש הזקן בעל כובע הלבד נראה שחדל כבר מסיבוביו מפלבוליו והעמיד פנים שהוא מתרכז בנסיעה.

אני ידעתי שאלמלא היה זה אדוניס הייתי קמה מזמן להוכיח אותו על דיבורו הממושך, חסר ההתחשבות, בטלפון. לומר לו, לבקש ממנו, לדבר בשקט, עם קריצה שמקפלת בתוכה רמיזות אודות חוסר שביעות הרצון שלי. אני כמובן יודעת שרוב האנשים אינם מייחסים הרבה למבטים המרמזים שלי, ובכל זאת, אני דביקה בהם, במעטפה של חשיבות עצמית מגוחכת למדי, שגם ממנה לאיש לא אכפת.

מענין אם הוא יודע את כוח יופיו, שאלתי את עצמי. מעניין אם הוא מנצל אותו. אולי הוא יודע, פשוט יודע, שאיש לא יעיר לו דבר משום שהוא אחרי הכל אדוניס העייף שחזר ממילואים, שהיו סיוט, פשוט סיוט, עם קצין אוטיסט באמצע שום מקום, ושחבר שלו, צחי, סובל מדכאון. מעניין אם הוא מרגיש חסין.

לא יוצא לי בדרך כלל לקנא במראה של גבר לפני כן. זה לא שהדבר לא קרה בעבר, אבל כשראיתי את אדוניס, הבנתי שעם כזה יופי אפשר לעשות הכל. אתה כמו נסיך של הטבע ,לא מחכה בתורים בקופה, תמיד מוצא מושבים טובים בקונצרט (בלי להתאמץ בכלל), תמיד נמנע מרשימת המתנה בבית קפה או מסעדה.

אדוניס ישב שם מלפניי, מקשקש לו בטלפון, מפטפט כאחרונת הבתולות המתוארות ברומנים של גברים מנופחים מהמאה ה-19. איזה קצ'קה היה אדוניס. היה בזה משהו מעצבן, בדיסונאנס הזה שבין היופי והקשקשת, אבל מצד שני היה בזה גם משהו שהיה מאוד מנחם לדעת. להכיר את הצד הזה של אדוניס, שמפאת יופיו, נראה לנו, בני האדם, כה מרוחק. עתה הייתה לנו הזדמנות בלעדית לחזות בחייו האישיים ביותר, לשמוע את קולו הרחוק מלהיות מושלם, המאכזב אפילו (כאמור), מורט את עצבי האיש הזקן בעל כובע הלבד. מסכן האיש הזקן. מסכנה הנערה החרדית שהייתה מגניבה מבטים נואשים לאדוניס האדיש. מסכן הבחור החרדי, שיושב לפניה ומשתדל בכל מאודו להביט במסך הטלפון השקט שלו. מסכן החרדי הספרדי שמאחוריי, בעל קול הקטיפה, שוודאי מודאג עדיין ממיקומו ההכרחי של הקיגל…

לבסוף ירד אדוניס מהאוטובוס. חמש דקות לפני כן הוא הפסיק את השיחה, והתחיל לארגן את חפציו, שהיו מעטים, אך מסודרים בברדק על המושב שלידו. הבטתי בהילוכו, שהיה יותר מהדס מכפי שהייתם מדמיינים לעצמכם. הטלפון היה טמון באחד מכיסי המכנסיים הקדמיים, ונעלי העבודה השחוקות שלו הובילו אותו במורד המדרגות אל הדלת. במבט חטוף אחרון עוד יכולתי לקלוט שארית תלתל חום ונפלא, ולהיזכר שהיום הזה רק מתחיל.

 

Aphrodite_Adonis_Louvre_MNB2109

 

 

מודעות פרסומת

בין נחל דוד לירושלים

בתיה גלילי מדווחת מהדרכים


 

ברדיו התנגנו מנגינות תכניות הבוקר.

כשהתחילו השדרנים לדבר, ואחרי ברכות בוקר חפוזות, הבנו משהו כזה: ראש הממשלה בנימין נתניהו ביטל את ההסכם עם האו"ם, שאמור היה להסדיר סוף סוף את סוגיית מבקשי המקלט והמהגרים מאפריקה. לפי ההסכם כ-16,000 בני אדם אמורים היו למצוא את מקומם דרך האו"ם, במדינה מערבית כלשהי, וכ-16,000 בני אדם נוספים אמורים היו להיקלט בישראל, כתושבים, עם זכויות.

רק יום קודם לכן, כשראש הממשלה הודיע על תכניתו להסדרת מעמד חלק מהפליטים והמהגרים ומציאת פתרון לאחרים, לא ידענו את נפשנו מרוב תדהמה. "הלחץ הציבורי הצליח!" קראתי בקול.

לא האמנתי למה שאני רואה בכותרות, ואמנם – התברר כי המחזה היה טוב מכדי להיות מציאות. כמה חבל. לרגעים ספורים הרגשתי אפילו גאווה לאומית. חג הפסח, חג החירות, ובשורת החירות שמסירה את רוע הגזירה המוחלטת נדמתה מוגשת לנו כמתנה.

השמחה הייתה מוקדמת ומוגזמת. זאת כבר מבינים כולם.

***

כששמענו את שידורי הרדיו בבוקר, עם כל פתפותי הביצים הרגילים של הפוליטיקאים, ועם פטפוטי המוח הרגילים של הפרשנים היינו בדרכנו מירושלים לנחל דוד, הנמצא בתוך שמורת הטבע "עין גדי".

ממנו התכוונו לטפס כל הדרך ב"מעלה הציץ", אל מה שמכונה "מצפה עין גדי", ולהגיע לבסוף אל נחל ערוגות, בצד השני של השמורה. ואכן כך עשינו.
להמשיך לקרוא

יום כיפור בסביבות ירושלים

מאת בתיה גלילי


white

ביום כיפור השנה הייתי עדה לראשונה בחיי הבוגרים למקבץ מעשי בריונות, של חבורת נערים מקרית נגד נערה אחת מקרית גם היא. נקרא לה הנערה ה'.

בזמן שרכבתי ביחד עם ידידי בשני זוגות אופנינו במורד הכביש, כנהוג ביום כיפור אצל החילונים שאינם מאמינים ואינם צמים, מצאתי עצמי סמוך למרכז המושב בית זית. בית זית הוא מושב שכמה מתושביו הם אמידים למדי, עם בתי מידות מפוארים למדי, ונחלות עצומות.

שם קרה המקרה וראיתי פתאום, לא רחוק מהמרכז, נערה שעומדת בצד הדרך, אופניה הוורדרדים שכובים על הצד על המדרכה, כשלידה עוברת חבורת נערים צעירים בני גילה על אופניים, צועקת לכיוונה דברים שלא הבנתי את כולם.

בכל אופן הבנתי בוודאות שהסיטואציה אינה בדיוק שוחרת טוב, והחלטתי לא להמשיך בנסיעה מיד. המתנתי במרחק מה מהמתרחש. ידידי המתין לי במורד הכביש, כמה מטרים הלאה, ולאחר כמה רגעים חזר אחורה מצטרף אף הוא לפוזיציית המעקב בה עמדתי.

להמשיך לקרוא

ירושלים וכל ניחוחותיה

על מעשה שהיה באמת וקורה כל הזמן לכולם

מאת : בתיה גלילי


טוב חברים, חייבים לדבר על זה.

ואין זמן טוב מעכשיו.

אתמול נסעתי במכוניתי הקטנה כדי לאסוף את כיסא המשרד החדש שקניתי לעצמי דרך האינטרנט ברשת "הום סנטר" (בהנחה של כ-200 ₪ דרך אגב – בגלל שביצעתי את הקניה דרך האינטרנט, ולא דרך החנות עצמה).

ובכן, אחרי שנאבקתי על מקום חניה צפוף ואפרורי, מלא פיח ועשן באזור התעשיה תלפיות בירושלים, ולאחר שפילסתי דרכי דרך האנשים הרבים שהחליטו משום מה להתאסף לקניות דווקא כשאני החלטתי לעשות כן, ואחרי שאספתי בהצלחה ובלי בעיות את הכיסא החביב שאמור לשפר את איכות חיי העתידיים, מצאתי את עצמי עומדת בסיטואציה לחלוטין בלתי צפויה.

אבל לפני שאספר לכם בדיוק מה הייתה אותה סיטואציה בלתי צפויה, אעשה אתנחתא קטנה כדי להיזכר קצת ברקע תרבותי הכרחי לענייננו:

אני חושבת שהיה זה מאיר שלו שבאחד מטוריו כתב כי הכותל הוא אולי (אבל רק אולי) הקיר היחיד בירושלים שעליו לא השתינו (ואני אוסיף: בחמישים השנים האחרונות).

ירושלים, מכל הערים, היא עיר מסריחה במיוחד. ריח מיוחד עולה ממנה. זהו ריח השתן, ניחוח חריף שהמטייל התמים בעיר יתקשה לחמוק ממנו, ושאין בו שום דבר חביב, נוסטלגי, מתוק או מעורר תיאבון.

לחיפה יש אמוניה, לתת אביב אגזוז וזיעה, ולירושלים יש את השתן המוכר והטוב. אכן ירושלים של זהב (הרי ידוע שמאז ומתמיד הייתה לעיר בעיית מי שתייה).

ובכן – בחזרה לסיפורנו, וליציאה מסניף הום סנטר הממוקם בקניון הדר המהודר, בתוך אזור התעשיה תלפיות: עתה וודאי לא תתפלאו כלל לשמוע כי בכניסה לסניף, בין כל המכוניות, בין כל האנשים, וממש ליד הדלת האוטומטית הנאה שמקבלת את באי ויוצאי המקום, עמדה אם חביבה למראה מחזיקה בילדתה הרכה בשנים, תוך שהיא מלמדת אותה את אמנות השתינה באזור הומה אדם בירושלים.

כן כן! ממש מחוץ, כלומר ממש מעבר לדלת האוטומטית, וליד הב.מ.וו הנוצץ, ג'יפ הקאיה האדום ומכונית הסיאט-ספורט הצהובה, עמדה ילדה קטנה והשתינה על מדרכת ההולכים, ממש מתחת לתקרת החניון של קניון הדר המהודר, והכל בהדרכתה הנאמנה של אמה בעלת העקבים הגבוהים.

עכשיו חברים וחברות, אבות ואמהות יקרים, אני חזרתי משם וישר התחלתי לכתוב—כי אנחנו חייבים לדבר על זה. שהרי כמה ירושלים יכולה עוד לספוג? ואני מתכוונת באמת, באופן ישיר וברור- כמה עוד היא יכולה לספוג? האם אין פה איזו סכנת אקוויפר או משהו?

אבל העניין האמיתי הוא שזהו מקרה קלאסי לגמרי, ולא יוצא דופן בכלל. למעשה הסיטואציה ה"לא-צפויה בכלל" הייתה כמובן צפויה בריבוע.

בהום סנטר יש שירותים (אני עצמי ביקרתי בהם לא מזמן), ובקניון יש כמה וכמה שירותים! אפילו אם מחליטים שהשירותים הציבוריים במקומות הללו הם פשוט בלתי נסבלים אז למה לא ללכת למקום צדדי לחלוטין? איך אפשר לעמוד מול דלתות הזכוכית של הום סנטר עם ילדה ולהשתין, פשוטו כמשמעו, בפרצופי העוברים והשבים.

ואני אומרת די!

הפורים הזה כולנו, כלומר אני וגם אתם בדמיוני רב העוצמה, זועקים קריאה עזה לכל תושבי ירושלים הנעלים –לא עוד!

אנא מנעו מאיתנו את הנוזל הנוזלי הזה. אנחנו ראויים ליותר, ואנחנו רוצים מזה פחות. החל מהפורים הזה משתינים רק בשירותים.

Manneken_Pis_Brussel.jpg

**

עד כאן מבתיה גלילי. היו איתנו גם להבא.

על המרחב בירושלים

בתיה גלילי

אחרי שהשתתפתי בהפגנה שהתקיימה הערב בירושלים (10.10.15) נגד אלימות ונגד פעילויות נקמה, ברחבת המשביר הישן, על פינת קינג ג'ורג'-בן יהודה, שאלתי את עצמי –

האם איננו מפקירים את המרחב?

מולנו , בגן הסוס הקטן עמד קומץ זניח אך רועש של אנשים, עם דגלים, וססמאות. לעתים מוות למחבלים, לעתים מוות לערבים, לעתים מוות לשמאלנים, ולעתים מוות לבוגדים.

כמובן, שבין היתר נשלחנו – כל מי שעמד מולם ולא הצטרף למופע השטנה – לעזה.

מי שהלך אחרי ההפגנה במורד מדרחוב בן יהודה אל כיכר ציון יכול היה לראות עוד קומץ, שוב התקהלות של דגלים, מדי פעם מוות לערבים, למחבלים, מדי פעם קריאות תמיכה נלהבות בברוך גולדשטיין ועוד ועוד.

עבורי היה זה ביקור ראשון בעיר לאחר הפסקה של כמה חודשים.

חזרתי בדיוק עם גל הפיגועים האחרון בסוכות, ונעצבתי לגלות כי דבר כמעט לא השתנה מאז שעזבתי.

להמשיך לקרוא

בתיה גלילי בוידוי תקופתי: פסח

 בתיה גלילי מדווחת מהדרכים

1.

הרבה זמן לא כתבתי. לא מכתב, לא שורה, לא כלום.  אבל החג הזה, החג הזה שבר את כל השיאים.

כמו רכבת אובדנית דהרתי ישר אל תוך החומה הבצורה הזאת, המטורפת הזאת שנקראת חג הפסח, חג המצות, חג החירות (עאלק),  חג האביב.

אבל האביב, כך אמרה לי דודה שלי פעם, האביב מאוהב בעצמו, ואין לו מקום בשביל אף אחד אחר. מסכן מי שנולד באביב. מאלה מצפים בדרך כלל יותר מדי.

להמשיך לקרוא

פוף פוף! יריית פתיחה: קמפיין הקשיוֹת הגדול של בתיה גלילי

בתיה גלילי מדווחת מהדרכים

(והיא עשתה זאת הרבה לפני מירי רגב)

white

ובכן,  לפני כשבוע הייתי בהופעה של אבישי כהן יחד עם כמה חברים. תפסנו שולחן טוב בזאפה- ירושלים, והייתה אווירת חתונות לתפארת. לא כולם הכירו ממש, אבל כולם היו נחמדים במידה, הארנק היה פתוח, והאלכוהול זרם.

יש משהו במקום הזה, הזאפה בירושלים;  התקרה הגבוהה, צפיפות האנשים,  המלצרים המתרוצצים הנה והנה, והאוכל, וודאי- האוכל. האוכל שמגיע נשוא על כפותיהם העייפות של לובשי השחורים הצעירים, כל זה מזכיר לי תמיד אולם אירועים.  המחיר בהתאם, רק המוסיקה טובה יותר בדרך כלל.

אך לא על זה רציתי לכתוב כאן הפעם, כלומר- לא על אווירת החתונות, אלא על שגעון הקשיוֹת!

להמשיך לקרוא