יום כיפור בסביבות ירושלים

מאת בתיה גלילי


white

ביום כיפור השנה הייתי עדה לראשונה בחיי הבוגרים למקבץ מעשי בריונות, של חבורת נערים מקרית נגד נערה אחת מקרית גם היא. נקרא לה הנערה ה'.

בזמן שרכבתי ביחד עם ידידי בשני זוגות אופנינו במורד הכביש, כנהוג ביום כיפור אצל החילונים שאינם מאמינים ואינם צמים, מצאתי עצמי סמוך למרכז המושב בית זית. בית זית הוא מושב שכמה מתושביו הם אמידים למדי, עם בתי מידות מפוארים למדי, ונחלות עצומות.

שם קרה המקרה וראיתי פתאום, לא רחוק מהמרכז, נערה שעומדת בצד הדרך, אופניה הוורדרדים שכובים על הצד על המדרכה, כשלידה עוברת חבורת נערים צעירים בני גילה על אופניים, צועקת לכיוונה דברים שלא הבנתי את כולם.

בכל אופן הבנתי בוודאות שהסיטואציה אינה בדיוק שוחרת טוב, והחלטתי לא להמשיך בנסיעה מיד. המתנתי במרחק מה מהמתרחש. ידידי המתין לי במורד הכביש, כמה מטרים הלאה, ולאחר כמה רגעים חזר אחורה מצטרף אף הוא לפוזיציית המעקב בה עמדתי.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

ירושלים וכל ניחוחותיה

על מעשה שהיה באמת וקורה כל הזמן לכולם

מאת : בתיה גלילי


טוב חברים, חייבים לדבר על זה.

ואין זמן טוב מעכשיו.

אתמול נסעתי במכוניתי הקטנה כדי לאסוף את כיסא המשרד החדש שקניתי לעצמי דרך האינטרנט ברשת "הום סנטר" (בהנחה של כ-200 ₪ דרך אגב – בגלל שביצעתי את הקניה דרך האינטרנט, ולא דרך החנות עצמה).

ובכן, אחרי שנאבקתי על מקום חניה צפוף ואפרורי, מלא פיח ועשן באזור התעשיה תלפיות בירושלים, ולאחר שפילסתי דרכי דרך האנשים הרבים שהחליטו משום מה להתאסף לקניות דווקא כשאני החלטתי לעשות כן, ואחרי שאספתי בהצלחה ובלי בעיות את הכיסא החביב שאמור לשפר את איכות חיי העתידיים, מצאתי את עצמי עומדת בסיטואציה לחלוטין בלתי צפויה.

אבל לפני שאספר לכם בדיוק מה הייתה אותה סיטואציה בלתי צפויה, אעשה אתנחתא קטנה כדי להיזכר קצת ברקע תרבותי הכרחי לענייננו:

אני חושבת שהיה זה מאיר שלו שבאחד מטוריו כתב כי הכותל הוא אולי (אבל רק אולי) הקיר היחיד בירושלים שעליו לא השתינו (ואני אוסיף: בחמישים השנים האחרונות).

ירושלים, מכל הערים, היא עיר מסריחה במיוחד. ריח מיוחד עולה ממנה. זהו ריח השתן, ניחוח חריף שהמטייל התמים בעיר יתקשה לחמוק ממנו, ושאין בו שום דבר חביב, נוסטלגי, מתוק או מעורר תיאבון.

לחיפה יש אמוניה, לתת אביב אגזוז וזיעה, ולירושלים יש את השתן המוכר והטוב. אכן ירושלים של זהב (הרי ידוע שמאז ומתמיד הייתה לעיר בעיית מי שתייה).

ובכן – בחזרה לסיפורנו, וליציאה מסניף הום סנטר הממוקם בקניון הדר המהודר, בתוך אזור התעשיה תלפיות: עתה וודאי לא תתפלאו כלל לשמוע כי בכניסה לסניף, בין כל המכוניות, בין כל האנשים, וממש ליד הדלת האוטומטית הנאה שמקבלת את באי ויוצאי המקום, עמדה אם חביבה למראה מחזיקה בילדתה הרכה בשנים, תוך שהיא מלמדת אותה את אמנות השתינה באזור הומה אדם בירושלים.

כן כן! ממש מחוץ, כלומר ממש מעבר לדלת האוטומטית, וליד הב.מ.וו הנוצץ, ג'יפ הקאיה האדום ומכונית הסיאט-ספורט הצהובה, עמדה ילדה קטנה והשתינה על מדרכת ההולכים, ממש מתחת לתקרת החניון של קניון הדר המהודר, והכל בהדרכתה הנאמנה של אמה בעלת העקבים הגבוהים.

עכשיו חברים וחברות, אבות ואמהות יקרים, אני חזרתי משם וישר התחלתי לכתוב—כי אנחנו חייבים לדבר על זה. שהרי כמה ירושלים יכולה עוד לספוג? ואני מתכוונת באמת, באופן ישיר וברור- כמה עוד היא יכולה לספוג? האם אין פה איזו סכנת אקוויפר או משהו?

אבל העניין האמיתי הוא שזהו מקרה קלאסי לגמרי, ולא יוצא דופן בכלל. למעשה הסיטואציה ה"לא-צפויה בכלל" הייתה כמובן צפויה בריבוע.

בהום סנטר יש שירותים (אני עצמי ביקרתי בהם לא מזמן), ובקניון יש כמה וכמה שירותים! אפילו אם מחליטים שהשירותים הציבוריים במקומות הללו הם פשוט בלתי נסבלים אז למה לא ללכת למקום צדדי לחלוטין? איך אפשר לעמוד מול דלתות הזכוכית של הום סנטר עם ילדה ולהשתין, פשוטו כמשמעו, בפרצופי העוברים והשבים.

ואני אומרת די!

הפורים הזה כולנו, כלומר אני וגם אתם בדמיוני רב העוצמה, זועקים קריאה עזה לכל תושבי ירושלים הנעלים –לא עוד!

אנא מנעו מאיתנו את הנוזל הנוזלי הזה. אנחנו ראויים ליותר, ואנחנו רוצים מזה פחות. החל מהפורים הזה משתינים רק בשירותים.

Manneken_Pis_Brussel.jpg

**

עד כאן מבתיה גלילי. היו איתנו גם להבא.

על המרחב בירושלים

בתיה גלילי

אחרי שהשתתפתי בהפגנה שהתקיימה הערב בירושלים (10.10.15) נגד אלימות ונגד פעילויות נקמה, ברחבת המשביר הישן, על פינת קינג ג'ורג'-בן יהודה, שאלתי את עצמי –

האם איננו מפקירים את המרחב?

מולנו , בגן הסוס הקטן עמד קומץ זניח אך רועש של אנשים, עם דגלים, וססמאות. לעתים מוות למחבלים, לעתים מוות לערבים, לעתים מוות לשמאלנים, ולעתים מוות לבוגדים.

כמובן, שבין היתר נשלחנו – כל מי שעמד מולם ולא הצטרף למופע השטנה – לעזה.

מי שהלך אחרי ההפגנה במורד מדרחוב בן יהודה אל כיכר ציון יכול היה לראות עוד קומץ, שוב התקהלות של דגלים, מדי פעם מוות לערבים, למחבלים, מדי פעם קריאות תמיכה נלהבות בברוך גולדשטיין ועוד ועוד.

עבורי היה זה ביקור ראשון בעיר לאחר הפסקה של כמה חודשים.

חזרתי בדיוק עם גל הפיגועים האחרון בסוכות, ונעצבתי לגלות כי דבר כמעט לא השתנה מאז שעזבתי.

להמשיך לקרוא

בתיה גלילי בוידוי תקופתי: פסח

 בתיה גלילי מדווחת מהדרכים

1.

הרבה זמן לא כתבתי. לא מכתב, לא שורה, לא כלום.  אבל החג הזה, החג הזה שבר את כל השיאים.

כמו רכבת אובדנית דהרתי ישר אל תוך החומה הבצורה הזאת, המטורפת הזאת שנקראת חג הפסח, חג המצות, חג החירות (עאלק),  חג האביב.

אבל האביב, כך אמרה לי דודה שלי פעם, האביב מאוהב בעצמו, ואין לו מקום בשביל אף אחד אחר. מסכן מי שנולד באביב. מאלה מצפים בדרך כלל יותר מדי.

להמשיך לקרוא

פוף פוף! יריית פתיחה: קמפיין הקשיוֹת הגדול של בתיה גלילי

בתיה גלילי מדווחת מהדרכים

(והיא עשתה זאת הרבה לפני מירי רגב)

white

ובכן,  לפני כשבוע הייתי בהופעה של אבישי כהן יחד עם כמה חברים. תפסנו שולחן טוב בזאפה- ירושלים, והייתה אווירת חתונות לתפארת. לא כולם הכירו ממש, אבל כולם היו נחמדים במידה, הארנק היה פתוח, והאלכוהול זרם.

יש משהו במקום הזה, הזאפה בירושלים;  התקרה הגבוהה, צפיפות האנשים,  המלצרים המתרוצצים הנה והנה, והאוכל, וודאי- האוכל. האוכל שמגיע נשוא על כפותיהם העייפות של לובשי השחורים הצעירים, כל זה מזכיר לי תמיד אולם אירועים.  המחיר בהתאם, רק המוסיקה טובה יותר בדרך כלל.

אך לא על זה רציתי לכתוב כאן הפעם, כלומר- לא על אווירת החתונות, אלא על שגעון הקשיוֹת!

להמשיך לקרוא

צל, עצים, ונחמה

בתיה גלילי מדווחת מהדרכים

חיפה

באחת השבתות בקיץ האחרון הלכתי לפגישה בבית קפה עם גברת שהייתי איתה בקשר-מכתבים זה זמן מה. קבענו להיפגש בבית קפה ברחוב מוריה, בחיפה.

אף על פי שבשנים האחרונות אני מתגוררת בירושלים, נולדתי וגדלתי בחיפה, ואני אוהבת את העיר. ודווקא אהבה זו היא שגורמת לי כנראה לשוב ולהסתכל עליה בכל ביקור, בעיניים בוחנות במיוחד.

בפעם האחרונה שכתבתי עליה כאן התפייטתי לא מעט על אסתטיקת הענקים העתידנית שמשתלטת לה על העיר. עתה חשבתי כי ראוי שמישהו סוף סוף יעלה את סוגיית הצל, שהיעדרו מהרחובות הישראלים והחיפאים בפרט לא רק שאינו מוסיף כל עונג לשיטוט העירוני, אלא גם אינה מוצדקת כלל:

כמו בערים רבות בישראל, גם בחיפה עדיין לא הבינו את נפלאות הצל וחשיבותו העירונית הייחודית.

להמשיך לקרוא

הרהורים על האסתטיקה החיפאית המתחדשת

בתיה גלילי מדווחת מהדרכים

 I. על צירופי לשון ונונשלנטיות מאולצת

חיפה נמצאת כבר שנים בהליכי התעוררות מתקדמים. כך מספרים לעצמם התושבים,  כך מספרים להם פעילי הפוליטיקה בעירייה, כך מודיעים השלטים המוצבים על ציר פרויד המספרים על אפשרויות הבילוי בעיר, הקניות, המתחמים החדישים ועוד. לאחרונה מצטיידת העיר בהתלהבות גוברת והולכת גם בשמות נוצצים שאמורים להציג בפנינו את כל הידוע לנו דרך צירופי אותיות חדשים, אסוציאציות עתידניות, ואפילו בסילוגיזמים מפתיעים.

כזה הוא למשל הצירוף החדיש 'מתחם 21' שעלה על בימת הלשון החיפאית בקיץ 2013. להמשיך לקרוא