אדוניס באוטובוס

סיפור קצר ליום חול

מאת בתיה גלילי


התיישבתי מאחורי אדוניס באוטובוס. תלתליו החומים ריקדו על מצחו. סנטרו השזוף גאה ועיניו הענבריות נחות על העוברים ושבים בעצלות של בן אלים. עורו היה ללא רבב, ותבונת היופי הייתה כה אלגנטית בינות עליבותה הבלתי נמנעת של התחנה המרכזית האפורה משמן מכונות, עד שרמת התרגשותי ביושבי בדיוק מאחוריו, בדיוק מאחורי אדוניס במושב האוטובוס, וודאי הייתה ניכרת על פניי הסמוקות, לו היה מתבונן. נדמה לי, עם זאת, שהוא לא התבונן. הרגשתי את החום העולה מגופו, ושמתי ליבי לכל תנועה שנעשתה על המושב. הוא הזיז את התיק מפה לשם, תיק עור מהוה, וניגב את כפות ידיו על מכנסיו הקצרים, העבים, סוגר ופותח את האבזם לסירוגין, כדי לחפש דבר מה, ואז להתחרט.

כל תנועה הייתה טובה אליי, ואני הרגשתי שהבוקר הזה מתנהל לא רע בכלל. הצבעים היו חומים וירוקים וכחולים, והאספלט השחור התאים לכל אלה בתיאום מושלם. אדוניס ישב לפניי, ורגלו הייתה מונחת על רגלו האחרת בנונשלנטיות מעוררת בטחון. אלא שאז, פחות או יותר כשכל הצבעים החלו להתמזג במהירות עם דהירת האוטובוס קדימה לכוון תל אביב, קרה הצפוי מראש, ועם זאת המאכזב בהחלט. מכשיר הטלפון הפרטי שלו, של אדוניס יפה התואר, צלצל. היה זה צלצול חלש, מבשר רעות, ולו הייתי טורחת לחשוב על כך הייתי מבינה מייד שאדוניס הולך עכשיו לשנות את צורתו לפניי.

בכל אופן, הוא ענה, וכמעט מיד התחיל להתלונן אל תוך המכשיר בקול שאני מודה שאכן אכזב אותי מאוד. היה קשה לו, היה קשה לו מאוד. הוא סיפר שהוא עובד קשה. הוא נשמע מותש, צרוד. האוטובוס כולו שמע אותו בבירור מתנה את צרותיו. אינני יודעת אם כולם היו מודעים לעובדה שהם שומעים את אדוניס. קולו היה עייף, באמת יגיע. אני האמנתי לו. ככה זה עם בני אלים. אף על פי שכל הסימנים העידו על כך שצריך היה להיזהר, לא יכולתי שלא לחייך אל עצמי באירוניה מרירה מול פני האכזבה. אדוניס הדברן שוב אכזב אותי בלי לדעת שכל אותה העת ישבתי מאחוריו באוטובוס.

"אני מאבד את זה", הוא נשף באזני בן שיחו, בעודו מעביר את ידו בשיערותיו הרכות למראה. נעלי העבודה שלו היו מוכתמות, אבל לא נראו מלוכלכות. הוא הוציא מכיסו את משקפי השמש שלו. הם היו מושלמים, בצבע שהיה בין חום ובורדו. הוא חיבר את מכשיר הטלפון לטעינה באמצעות כאבל יו-אס-בי לחיבור שנמצא מעל ראשו, והמשיך להתלונן בקול מסוקס אם גם גבוה מעט.

זמן לא רב אחרי שהתיישבתי אני התיישב בדיוק במושב מאחוריי בחור צעיר, חרדי ספרדי, לבוש שחור לבן, מגולח למשעי, בעל שיער שחור וכיפה קטיפתית, כרגיל. מימיני ישב חרדי אשכנזי, בעל מראה סטדנרדטי בהחלט (אולי היה גבוה מעט יותר מן הרגיל, אבל זה הכל) ומאחוריו נערה, שממנה הוא נמנע בעיניו. אחר כך, בצומת שבמחצית הדרך, טיפס לאיטו במדרגות האוטובוס, איש זקן, והתיישב לפני אדוניס. היה לו כובע לבד שחור מסוג חב"ד, אלה שדוד שלי לואי קורא להם קאובואים, וניכר עליו שבגדיו החמים, שאינם מתאימים למזג האוויר בשום פנים ואופן הכבידו עליו מאוד. תמיד תמהתי, בעיקר בראותי אנשים צעירים יחסית, הלובשים את מלבושי אירופה החמה האלה, כיצד הם אינם מסריחים עד השמיים, כיצד הם אינם מזיעים את עצמם למוות. איך זה בעצם שהם מצליחים לזוז ממקום למקום מבי להתעלף רק מפאת איבוד נוזלים וטירוף חושים. אני הייתי רוצה להסתובב עירומה בימים שבהם החום הוא מוחלט, ימים שכיחים למדי, במיוחד בחודשים שבין יוני וספטמבר.

אבל למרות שכל אלה הטרידו אותי באמת, היה זה יום אופטימי בלי ספק. יכולתי להקשיב בסבלנות בלתי מודעת לעצמה לשיחות ארוכות של גברים צעירים שישבו מסביבי, מבלי להתחשב בשעון, ומבלי להתחשב בזמן. לא היו לי ילדים, ומישהו אהב אותי באהבה מתונה. לבחור הספרדי, שגם הוא התחיל מדבר בטלפון זמן לא רב לאחר שהתיישב מאחוריי, היה קול נעים ומעורר אמון, אף על פי שהוא טרח עם בן שיחו הטלפוני על מיקומו המדוייק של הקיגל בבית הכנסת הרבה יותר ממה שמכתיב הטעם הטוב. הוא בוודאי היה נשוי, ונשמע כמו תלמיד חכם, או מה שהייתי מדמיינת שהוא תלמיד חכם. מוזר מאוד המילים האלה כולן, וכמה שאין להן שום קשר לעולם המציאות.

בסופו של דבר, ליד אבו גוש, כולם השתתקו, או לפחות החלו לדבר מעט יותר בשקט, מעט פחות בייאוש, מעט פחות בשקיקה, מתמסרים למושביהם, שוקעים בקצב הנסיעה של כביש 1. השמיים היו אפורים ומזג האוויר היה אף על פי כן קיצי וחם, והצבעים הקרים היו חסד שאי אפשר להתעלם ממנו.

כל זה היה נפלא להתבונן בו מבעד לחלונות הנוסעים החולפים על פני טרסות נטושות ושדות מעובדים, על פני עצים וארזים ששתלה הקרן הקיימת, ועל פני תלי אבנים שעל מי שהעמיסם לא שמעתי ולא ידעתי כמעט דבר. מדי פעם בשולי הכביש נמתחה יריעה כחולה של ברזנט, "חפירת הצלה", לפני הכניעה לקבלנים, לפני הכניעה אל המהירות , לפי הכניעה הגדולה אל הכבישים החדשים, הנבנים תמיד, מתרחבים ומתפצלים עד אין סוף, בגבולות של 300 ק"מ מפה ו-30 ק"מ משם. הים לא נראה באופק, אבל הוא לא היה רחוק.

אחר כך, בתום זמן לא רב של הפוגה בלתי שלימה, אדוניס חזר לדבר אל הטלפון שלו. הוא לא התחשב באף אחד. גם לא בזקן שישב לפניו ושהיה מפנה את ראשו מדי כמה דקות כדי לרמוז בעדינות לאדוניס לתת קצת מנוחה לפיו המפטפט. אני כמעט בטוחה שהזקן לא אמר לעצמו את המילים "פה מפטפט". גם אני התלבטתי, אני מודה, לפני שכתבתי את המילה הזאת. בכל זאת, מדובר באדוניס. בכל זאת, אדוניס היפה בעל התלתלים. הזקן עיפעף בעיניו מתחת לכובעו, פילבל בעיניו העייפות, ובזה נגמר העניין פחות או יותר, עד הסיבוב הבא.

נושא השיחה שעליה שקד כה אדוניס היה הצבא. אם הבנתי נכון, הוא חזר מאימון מילואים בדיוק היום בבוקר. הוא סיפר על איזה קצין שממנו כנראה סבל במיוחד. "אוטיסט, אחי!" הוא אמר אל תוך המכשיר, "אוטיסט! אתה יודע מה זה אוטיסט?! קצין אוטיסט!"

הוא סבל מאוד. "שלושה ימים, אחי, היה סיוט, סיוט!" הוא אמר בקולו הגבוה, המסוקס, שלמרות מה שאפשר היה לקוות, לא היה בו גוון מעניין. אדוניס המשיך וסיפר על אחד, צחי, והודה בעובדה שלו, לצחי, קשה אפילו יותר. "חייבים לדבר איתו, אחי," אמר אדוניס על צחי, ואיש מן הנוסעים לא ידע במה דברים אמורים, "לא יודע, זה, לא יודע…" גמגם גם אדוניס כמהדהד את מחשבותיי…

בן שיחו כנראה הציע שהוא, אדוניס, ידבר איתו בעצמו, אם הוא חושב שזה כל כך חשוב. "לא משנה, בסדר," הוא סיכם את הדברים עכשיו בקול. "אני גם ככה מדבר איתו אחר כך," הוא הסכים. האיש הזקן בעל כובע הלבד נראה שחדל כבר מסיבוביו מפלבוליו והעמיד פנים שהוא מתרכז בנסיעה.

אני ידעתי שאלמלא היה זה אדוניס הייתי קמה מזמן להוכיח אותו על דיבורו הממושך, חסר ההתחשבות, בטלפון. לומר לו, לבקש ממנו, לדבר בשקט, עם קריצה שמקפלת בתוכה רמיזות אודות חוסר שביעות הרצון שלי. אני כמובן יודעת שרוב האנשים אינם מייחסים הרבה למבטים המרמזים שלי, ובכל זאת, אני דביקה בהם, במעטפה של חשיבות עצמית מגוחכת למדי, שגם ממנה לאיש לא אכפת.

מענין אם הוא יודע את כוח יופיו, שאלתי את עצמי. מעניין אם הוא מנצל אותו. אולי הוא יודע, פשוט יודע, שאיש לא יעיר לו דבר משום שהוא אחרי הכל אדוניס העייף שחזר ממילואים, שהיו סיוט, פשוט סיוט, עם קצין אוטיסט באמצע שום מקום, ושחבר שלו, צחי, סובל מדכאון. מעניין אם הוא מרגיש חסין.

לא יוצא לי בדרך כלל לקנא במראה של גבר לפני כן. זה לא שהדבר לא קרה בעבר, אבל כשראיתי את אדוניס, הבנתי שעם כזה יופי אפשר לעשות הכל. אתה כמו נסיך של הטבע ,לא מחכה בתורים בקופה, תמיד מוצא מושבים טובים בקונצרט (בלי להתאמץ בכלל), תמיד נמנע מרשימת המתנה בבית קפה או מסעדה.

אדוניס ישב שם מלפניי, מקשקש לו בטלפון, מפטפט כאחרונת הבתולות המתוארות ברומנים של גברים מנופחים מהמאה ה-19. איזה קצ'קה היה אדוניס. היה בזה משהו מעצבן, בדיסונאנס הזה שבין היופי והקשקשת, אבל מצד שני היה בזה גם משהו שהיה מאוד מנחם לדעת. להכיר את הצד הזה של אדוניס, שמפאת יופיו, נראה לנו, בני האדם, כה מרוחק. עתה הייתה לנו הזדמנות בלעדית לחזות בחייו האישיים ביותר, לשמוע את קולו הרחוק מלהיות מושלם, המאכזב אפילו (כאמור), מורט את עצבי האיש הזקן בעל כובע הלבד. מסכן האיש הזקן. מסכנה הנערה החרדית שהייתה מגניבה מבטים נואשים לאדוניס האדיש. מסכן הבחור החרדי, שיושב לפניה ומשתדל בכל מאודו להביט במסך הטלפון השקט שלו. מסכן החרדי הספרדי שמאחוריי, בעל קול הקטיפה, שוודאי מודאג עדיין ממיקומו ההכרחי של הקיגל…

לבסוף ירד אדוניס מהאוטובוס. חמש דקות לפני כן הוא הפסיק את השיחה, והתחיל לארגן את חפציו, שהיו מעטים, אך מסודרים בברדק על המושב שלידו. הבטתי בהילוכו, שהיה יותר מהדס מכפי שהייתם מדמיינים לעצמכם. הטלפון היה טמון באחד מכיסי המכנסיים הקדמיים, ונעלי העבודה השחוקות שלו הובילו אותו במורד המדרגות אל הדלת. במבט חטוף אחרון עוד יכולתי לקלוט שארית תלתל חום ונפלא, ולהיזכר שהיום הזה רק מתחיל.

 

Aphrodite_Adonis_Louvre_MNB2109

 

 

נשים, גברים ומספרים במוסף הספרות של הארץ – חלק ד

מאת מערכת האתר


כמדי חצי שנה בשנתיים האחרונות, אנו מפרסמים כאן נתונים סטטיסטיים בנוגע לפרסום שירת נשים וגברים במוסף הספרות של הארץ, כפי שהוא מופיע בצורתו המקוונת.

כמו שתראו, מאז הבדיקה הראשונה שהחלה באוגוסט נראה שחל שינוי משמעותי מבחינת ייצוג נומינאלי של נשים.

באוקטובר 2015 נודע כי מר בני ציפר, עורך המוסף מאז 1988, מונה לפסטיבל השירה במטולה – אחד הפסטיבלים היוקרתיים בארץ לשירה. בעקבות הודעה זו פרצו שלל מעשי התנגדויות: משוררים ומשוררות – חלקם ידועים מאוד כמו מאיר ויזלטיר וטל ניצן, שאף יזמה והובילה תנועה זו  – החרימו את הפסטיבל. בטיעוניהם, הם השתמשו בין היתר גם בנתונים שסיפק אתר זה אודות היחס המספרי בין גברים ונשים המפרסמים שירה במוסף.

בעקבות מאמר מיזוגני שכתב ציפר ובו הצדיק אמירות כמו "אל תתנו להן עטים" – בהתייחס לכל הנשים כולן, נפתחה קבוצה בפייסבוק ששמה "אל תתנו להן עטים" במטרה להפנות את תשומת הלב לאפליה המתמשכת של עורך המוסף כלפי נשים.

פוסט באל תתנו להן עטים.png

גם כאן, נתוני אתר זה שימשו אחד המקורות המרכזיים ששימשו את האקטיביסטיות.

זמן לא רב לאחר מכן, במרץ השנה (2016), כתב ציפר כך:

"אמנים, מגתה ועד אייל גולן, מרחפים בתוך שיכרון אוויר הפסגות של העשייה האמנותית, אך מוכרחים גם לחוש באינטנסיביות את הדברים הנחשבים הכי נמוכים ויצריים בחיים, כגון משגלים עם מעריצות צעירות. בלעדי זה לא תהיה יצירה, עם כל הצער שעלול הדבר להסב לצעירות הללו, שחייהן אולי נפגעו."

בכך דומה כי הגדיש ציפר את הסאה טיפה יותר מדי, ועורך העיתון, אלוף בן, החליט להסיר את טורו הקבוע ("ציפרלנד") ולא לפרסמו עוד, אבל זאת רק לאחר לחץ חברתי כבד ביותר. בסך הכל כמדומה, לא התגלה דבר חדש בתפיסותיו של ציפר, רק ההד לדברים הלך והתחזק.

סקירת הנתונים שלפניכם מראה לכאורה על מגמה חיובית בייצוג הנומינאלי של נשים משוררות במוסף הספרות שבעריכת מר ציפר.

%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%92%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%99
אם מסתכלים רק על שירת מקור אפשר לראות כי אף על פי שעדיין המצב אינו יציב, ויש עליות וירידות, ניכר שיפור משמעותי ביותר.  כך למשל, בחודש שעבר, חודש אוקטובר, אנו רואים כי מספר זהה של נשים וגברים פרסמו שירת מקור במוסף – מצב שלא היה כדוגמתו בשנתיים האחרונות.

%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%92%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%a8

עוד אפשר לראות בבירור כי סך השירה המקורית (נשים + גברים) המפורסמת במוסף זה הולך ועולה בשנתיים האחרונות.

כך, בחודש אוקטובר 2014 פורסמו 11 שירי מקור – כולם גברים – ובחודש נובמבר פורסמו 10 – שמונה גברים ושתי נשים.
בחודש ספטמבר 2016 פורסמו תשעה שירים , חמישה מאת נשים וארבעה מאת גברים, ואילו באוקטובר פורסמו לא פחות מ-22 שירים, חצי מהם נכתבו על ידי נשים והחצי השני על ידי גברים. זוהי קפיצה עצומה בסך פרסומי שירת המקור, וקפיצה אדירה בייצוג הנשים.

איננו יודעים מה כל זה אומר בהכרח, אבל חשבנו שדווקא השנה, ודווקא לאחר הסערות הפומביות סביב מר ציפר ובחירותיו הספרותיות, כדאי להמשיך בעוד סקירה אחת לפחות, ולראות פעם אחת נוספת את הנתונים המספריים כפי שהם הסתכמו בחודש זה מן השנתיים האחרונות.

%d7%90%d7%97%d7%95%d7%96-%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%a8%d7%aa%d7%9e%d7%9b%d7%9c-%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%92%d7%9d-%d7%aa%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%9d-%d7%95%d7%9e%d7%a7

נשים, גברים ומספרים – סקירה כמותית מדור שירה המקוון של הארץ 2016

מערכת אשפתון


שוב הגיע פסח ואיתו הסקירה הדו-שנתית שלנו, המתמקדת במדור השירה המקוון של הארץ.

עיקרה של הסקירה: כמה משוררים לעומת כמה משוררות מתפרסמים במדור?

זוהי הפעם השלישית שאשפתון מפרסם סקירה שכזו.

הסקירה הראשונה (שנפרשה על פני כחצי שנה, 21.9.14 – 9.4.15)  לימדה כי 13% בלבד מכלל השירה שפורסמה במדור נכתבה על ידי נשים (בסך הכל פורסמו בתקופה זו 84 שירים, 73 על ידי גברים ו-11 על ידי נשים).

הסקירה השנייה (שנפרשה אף היא על פני כחצי שנה, 14.4.15 – 29.10.15) הראתה עליה קלה בייצוג הנשים המשוררות, כאשר 14.4% מכלל השירה במדור נכתבה על ידי נשים (מתוך 90 שירים, 77 נכתבו על ידי גברים ו-13 על ידי נשים).

סקירתנו הפעם מביאה עליה נוספת, משמעותית הרבה יותר, במניין הנשים היחסי.

להמשיך לקרוא

שתי תמיהות על ירושלים ואופניים

מאת: בתיה גלילי 


1.

אני אוהבת לרכוב על אופניים. אפילו בירושלים אני אוהבת לרכוב על אופניים. אני רוכבת לעבודה, אני רוכבת לקניות, סתם לטייל, או לנשום קצת אוויר מהיר בעמק המצלבה ומסביב.

אופניים, כמו אוטובוס, הם גם זרז מחשבות יעיל במיוחד. תמיד אני מוצאת את עצמי חושבת על גלגלים, בתנועה, מכאן לשם. וכך קרה שבעודי נוסעת באחת מנסיעותיי הרגילות, חלפתי על פני ביתו של נשיאינו החביב ראובן ריבלין, ותמיהה משונה התגנבה אל מוחי הפנוי. והיא:

איך זה שלריבלין אין אופניים?

להמשיך לקרוא

על יום האישה וחסרונותיו

עדי תשרי

תמיד שנאתי את יום האישה ולא הבנתי למה. התרבות המערבית מקדישה יום להעצמה נשית, האין זה דבר חיובי? מחזק? מעורר השראה אפילו?

ובכן לא. בשנת 2016 יום האישה לא מרגיש מעצים כלל: בדיוק להיפך, הוא מרגיש כמו הנצחה של כלל הסיבות שבגללן אנו מציינים יום כזה מלכתחילה.

יום האישה הבינלאומי מצוין ב-8 במרץ בכל שנה.‏ מוקד החגיגות נע באופן מסורתי בין ציון כללי של כבוד ואהבה כלפי נשים לבין ציון ההישגים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים של נשים. עם זאת, על אף הרקע וכוונתו המוצהרת של יום זה לקידום שוויון בין המינים (וראו סיכום היסטורי קצר כאן), דומה כי כיום מתמקד יום זה בצדדיו המסחריים בעיקר – עוד סיבה למסיבה ברשתות החברתיות, מבצעים בקניונים ומפגשים "נשיים" יזומים אחרים.

להמשיך לקרוא

על הגברים

ח. בצלאל


white

 

על כל הגברים אשפוך דמעות

על אוהבי ילדים

אלה עם גוף

שלא ידעו

לפני שנכנסו אל תופת

שאחרים תכננו.

שהתרגשו כי חשבו

אולי ימותו,

ולא רצו.

 white

הם יצאו מבתיהם

רוחם טובה.

הם יצאו ממשפחותיהם

רוחם טובה.

אהבו נשותיהם

ילדיהם,

ורוחם הייתה טובה.

 white

ואז הגוף ניתק

וכל המלחמה הזאת,

בה לא היה להם מושג,

לקחה אותם אליה

את כל הגברים בעולם.

white

עליהם אבכה

על גופם היפה

על נפשם שיכולה להיות טובה.

ילד בפינלנד חמוטל וכטל .jpg

צילום: חמוטל וכטל

תמונות משישי ישראלי

מערכת אשפתון

גירסה של הדברים הבאים פורסמה גם באתר מאקו -תרבות


לאחרונה שב במלוא עוזו הקמפיין שמחזיק בשם הפומפוזי "שישי ישראלי".

הוא מכוון בדיוק לבטן הרכה של הבורגנות, של תפיסותיו הנצחיות של המעמד הבינוני: "המהוגנות" המדומיינת, שהיא כמובן שם נמלץ ל: "שמרנות", שהיא עוד שם נמלץ לניוון, הכולל בתוכו פנינים חברתיות כמו שוביניזם, דתיוּת להמונים, זהות להמונים, פשטנות להמונים – ובאופן כללי כל דבר שיעזור לך להרגיש טוב עם עצמך בדיוק כפי שאתה, עם תוספת איזו"קהילתיות".

אז מה רואות עינינו בזמן האחרון:

מודעות בכבישים המרכזיים בתל אביב (אני עצמי ראיתי את המודעות הללו רק באזור המרכז, וזה דבר מעניין כשלעצמו), מודעות וירטואליות בפייסבוק במימון נכבד ועוד.

ומה רואים במודעות?

את זה למשל:

להמשיך לקרוא