העיתונאי והפוליטיקאי: ההשוואה והטעות

רונה ברנס

על התגייסות ערוצי התקשורת המרכזיים בישראל ל"חיזוק המורל" בזמן ימי הלחימה בעזה, כבר נכתב רבות, וודאי עוד ייכתב. בתוך כל המהומה הפטריוטית הזאת היו חריגים, ועל כן גם בולטים במיוחד, צפצופי ההתנגדות. גדעון לוי קיבל את זמן הבמה המירבי שניתן לבעלי דעות ביקורתיות, אנטי-אחדותיות. ואכן, הצלחה זאת מוסברת כנראה דווקא משום שמאמריו המרובים לא באמת נלקחו ברצינות על ידי רוב רובו של ציבור המיינסטרים הישראלי; התבטאויותיו היו לא יותר מצפצפופים נלווים שרק מחזקים את שלטונה הבלתי מעורער של "האחדות".

ואף על פי שוליות הטיעונים, היו וישנם רבים שעבורם טיעוני-הנגד המעטים האלה נדמו כסכנה הדחופה ביותר, איום על הנצחון הנכסף. "גדעון לוי" האיש והפרדיגמה, הפך לאויב מספר אחת.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

אהבת משה

 בעקבות מותו של אסי דיין

רונה ברנס

במאמרו "שושלת דיין זה אנחנו" (הארץ, 4.5.14), מקצר גדעון לוי את תולדות הציונות כמו שתומס מאן מקצר את תולדות הבורגנות. כמו ברומן בית בונדברוק, על ארבעת הדורות המתוארים בו, שמובילים את הקורא משפע ובטחון כביכול אל ניוון וחידלון, גם לוי משרטט "אותנו" בארבעה דורות לבית דיין.

את פרס הנוֹבּל קיבל מאן על הרומן הזה אולי כי הוא שירטט בדיוק את חששותיה הכבדים ביותר של הבורגנות, של ניוון וקריסה- שעכשיו מנקודת הזמן הזו, נוכל לומר שלא התקיימו באמת. אכן- ייתכן והבורגנות המסויימת הזו, עליה כותב מאן, באמת חדלה להתקיים, אולם ערכיה ממשיכים במידה רבה להכתיב הרבה מדרכי ההתנהלות החברתית במה שעדיין מכונה "החברה המתוקנת" באירופה.

אצל מאן הדור הרביעי והאחרון שמסמן את תום השושלת הבודנברוקית הבורגנית, מגולם בדמותו של האנו המתואר דווקא כ"אמן בפוטנציה". הוא מת צעיר ולכן זה רק פוטנציה. אבל הנטיה ברורה: הנער (הַנוֹ) אינו כאביו, סבו, או אבי סבו, שהיו כולם סוחרים מצליחים, והוא מתואר בעיקר כאנטי-תזה של אביו, המרבֶּה להתכנס בעצמו, ולהתעסק בענייניו הקטנים.

להמשיך לקרוא