רונה ברנס
אנשים רבים בישראל מרגישים שהם במתקפה כמעט יומיומית. בכל בוקר מגלים כותרת נוראה אחרת בעיתון, ובדרך כלל יש כמה כאלה ביום אחד. המכנה המשותף של כולן הוא מה שנראה כתקיפה מתוזמרת על שלטון החוק, על הדמוקרטיה (שהיא תמיד רעועה), על האמונה באדם, ועל החיים האזרחיים במדינת ישראל. מדי פעם רואים גם את תוצאות התקיפות הללו, דרך התערערות החיים המוסריים של חלק מהאזרחים, ושינויים מפליגים בערכים הבסיסיים שפעם היו משותפים לרוב בני החברה הישראלית.
יום אחד כתוב שחברי הקואליציה מקדמים הצעת חוק לפיה פלסטינים יידרשו לשלם אגרה הגבוהה פי שלוש כדי לעתור לבג"ץ (חוק מפלה ואנטי-דמוקרטי במובהק), יום אחר כתוב שראש הממשלה יר"ה חותם על מכתב הקורא לנשיא ריבלין להעניק חנינה לחייל הרוצח אלאור אזריה, יום אחר אנו קוראים על הגירוש המסתמן של פליטים אפריקאים לרואנדה בתמורה לתשלום של 5000 דולר לראש לממשלת רואנדה, הידועה בעולם כמושחתת וככזו שמפירה זכויות אדם באופן קבוע, ובו בזמן שמקודמת הצעת חוק שתאפשר הקמת יישובים ליהודים בלבד.
שמחה וששון.
מדינת ישראל היא מדינה שהוקמה על ידי פליטים יהודים שמצאו את העוז להתחיל במלאכה, והיה להם המזל ההיסטורי גם לסיימה. הם הקימו מדינה, ובהרבה מובנים החזירו את הכבוד האבוד לעם היהודי. מה שנשכח מאיתנו בתהליך החזרת הכבוד העצמי הזה (שהוא כמובן פיקציה אנושית, אנושית מדי) – הוא חמלה, ורגשי סולידריות בסיסית עם אנשים מדוכאים אחרים.
לעם היהודי יש היסטוריה ייחודית, אבל הסבל אינו ייחודי לעם היהודי. עתה משלעם היהודי יש מדינה, היה מקום לקוות כי היהודים, יותר מכולם, יהיו זהירים בכבוד האדם, יהיו זהירים בסולידריות עם "האחר", ויקדמו כמה שיותר חיי שלום , מתוך כבוד לכלל בני האדם.
אבל ככל שהזמן עובר כך עולה הזחיחות של השולטים בעם היהודי בישראל, כך הם משתכרים יותר ויותר מן הכוח המצוי ברשותם, וכך הם מתעמרים יותר ויותר במי שהם יכולים – כי הם הריבון, ומי שלא מיישר איתם קו – הוא בוגד.
המבט של הישראלים נכנס יותר ויותר פנימה. אנו מסתכלים יותר ויותר אל תוך עצמנו, במקום החוצה ופנימה גם יחד. אנו מעסיקים את עצמנו לאין-ערוך יותר במצבם של היהודים החרדים מאשר במצבם של הערבים, שהם אזרחי המדינה, ואחינו למדינה הזאת, בדיוק כמו החרדים. אנו נחלצים לעזרת אוכלוסיה מתבדלת אחת יותר מלאחרת רק משום שזו יהודית וזו איננה יהודית (ואף גרוע מזאת – ערבית, היינו אוכלוסיה שמיוחסת לאויבי ישראל הנוכחיים, כביכול).
ישראל מקדישה הרבה יותר זמן ומשאבים לעוני של החרדים מאשר לעוני אצל הערבים, הרבה יותר למאבק על חזון החינוך אצלם מאשר אצל הערבים.
אנו מקדישים הרבה יותר זמן ומשאבים לתכניות על יהדות, על הדת היהודית, על התפילות היהודיות ובכלל – תכניות העוסקות ביידישקייט מהזן הסנטימנטלי ביותר, מאשר לתכניות שעוסקות, למשל, במהפיכה המחשבתית של הנאורות שהביאה אותנו עד הלום, בדמוקרטיה, במהפיכות של המאה ה-18, ה-19 וה-20, ועל מה זה אומר להיות אדם בעולם.
אשפתון להמון 