זהות ומלכות

רונה ברנס

"זהות" היא מילה פופולארית במיוחד בכנסת ה-19. כולם רוצים לעצב לנו זהות. מאמצים יוצאי דופן בתחום זה משקיעות שתי סיעות באופן מיוחד: 'יש עתיד' ו'הבית היהודי', אשר חבריהן, השרים וחברי הכנסת שמטעמן, מקדישים שעות רבות וכספים אין מספר לביסוס מה שהם רואים וודאי כאיזה "אתוס" יהודי.  כל אחת בדרכה מבקשת לחזק את "הזהות היהודית",  בין אם זה באמצעות המינהלת לזהות יהודית, ובין אם זה באמצעות למדנות יהודית "בלבוש חילוני", בסגנון רות קלדרון, או בדמות חריצותו היתירה של השר הממונה על חינוך ילדי ישראל- שי פירון.

במצב בולמוסי זה, של חיפוש היסטרי כמעט אחר זהות, ובניית זהות "יהודית" קולקטיבית כפי שאנו עדים לו בכנסת הנוכחית, קשה לצפות שלפיד, בנט, או אנשיהם יוכלו למצוא את הכלים להתמודד עם תביעות לחירות הפרט: לשוני,  ולקיום של אנשים השונים אלה מאלה בהשקפותיהם הדתיות והפוליטיות זה לצד זה. שהרי "זהות" שמעוצבת על ידי המדינה היא תמיד קולקטיבית, ולכן היא תמיד שואפת ל"אחדות". לכן היא גם תמיד תתקשה, כל עוד היא מתעקשת להיות "המעצבת הלאומית", להתמודד עם השונה.

להמשיך לקרוא

בחיפוש אחר האתוס: על הכנסת ה-19, רות קלדרון ומפלגת "יש עתיד" *

רונה ברנס

בזה אחר זה, עלו  חברי המשכן ביום שלישי, ה-11.3.14, לבימת הנואמים בכנסת, ודנו ב"חוק שירות לאומי ואזרחי" (או : החוק לשילוב החרדים בצה"ל – שאושר ברוב של 65 ח"כ ביום שלמחרת), בדיון שנמשך כמה שעות.  אמנם, "דיון" של ממש לא היה במליאה, שהרי ברוב הנאומים המליאה עמדה ריקה כמעט מאנשים (לעיתים ישבו  באולם רק חבר כנסת אחד או שניים). האופוזיציה, כפי שאולי זכור עדיין, לא נכחה שם בשל המשמעת האופוזיציונית שהונהגה ואף כובדה הפעם, בקרב סיעות האופוזיציה כולן.

לחבר בטלפון, שהתקשר אליי במהלך הדברים (אני צפיתי בנאומים דרך ערוץ השידורים הישירים של אתר הכנסת), אמרתי כי אני לומדת.  אני לומדת תורה, אמרתי לו,  כי די לו לאזרח ישראלי היום לשמוע מעט מהמתרחש מעל במת הכנסת, כדי לזכות במנה מרובה הרבה יותר, בלי ספק הרבה מכפי זו שהוא רגיל בה בשיגרת יומו, של סוגיות הלכתיות, פילפולין וחידודין, בגוון יהודי בטעם של פעם.  הדיון בחוק הנ"ל היווה דוגמא מצויינת (ואמנם גם קלה במיוחד) לעניין זה.

בדיון הספיציפי שהתנהל ב-11.3.14 היה הרמב"ם, שצוטט בעיקר בהקשר לאמירה כי כל תורה בלא מלאכה סופה בטילה,  אחד הכוכבים המרכזיים. לפחות חמש פעמים הועלה שמו על במת הדיונים מעל הפודיום במליאה. כששמו לא הועלה, נשענו הדוברים פעם על הרב קוק,  פעם על הרב סולובייצ'יק, וכשזה לא היה ציוני מספיק אולי- גם על הרב הראשי  לישראל- יצחק הרצוג (כמו במקרה של חה"כ  שמעון סולומון מ'יש עתיד').

*

להמשיך לקרוא