נשים, גברים

ר"ב ירושלמי


במאמר שפורסם לאחרונה ב"הארץ" מאת העיתונאי החרדי ישראל כהן, מבקש העיתונאי ללמדנו על נפלאות החברה החרדית, אשר דווקא הנורמות אשר נראות כביכול "לנו, החילונים" כ"מדירות" (היינו – הפרדה בין המינים), הן הן אלה ש"מגינות" על הנשים. ("תלמדו מאתנו מהו כבוד לנשים", 13.11.17).

לטענת כהן, "בימים שבהם נחשפות עוד ועוד פרשות הטרדה מינית […], הגישה החרדית, המקדשת את ההפרדה בין המינים, נראית בעלת היגיון רב."

זהו משפט משעשע במיוחד מפני שהוא מגיש על מגש כסף אולי את תמצית החברה החרדית – נשף המסיכות. אותו נשף מסיכות מקודש שבתוכו הציבור הזה נתון יומם וליל, בין אם זו מסיכה של "קדושה", "טהרה", "תלמוד תורה" וכמובן מסיכת "ההפרדה", שהרי בנשף זה לא רק מפרידים בין נשים וגברים, אלא אף "מקדשים" זאת לכדי עקרון. שלא לדבר על כך, שכהן מניח שמה שאין מדברים עליו בחברה החרדית, אינו קיים (כלומר, הוא מניח כי התקפות מיניות והטרדות בציבור החרדי הן מעטות יחסית לאלו המתרחשות במגזר החילוני).

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

העם היהודי ומדינת ישראל

רונה ברנס

האמת היא שבנט וודאי מאמין לעצמו כשהוא אומר לעצמו בבוקר מול הראי שהוא איננו גזען.

כמו שרבים אחרים בישראל (ובמקומות רבים בכל העולם) ממרבית המחנות הפוליטיים, עומדים מול המראה ואומרים לעצמם: אנחנו לא גזענים. אנחנו פשוט מעדיפים לגור עם "שכמותנו".

זה נכון שעבור יהודים הטיעון נגד "יחסים עם בני לאומים אחרים" יכול למצוא טיעונים שאינם כלל כביכול ממין הגזענות: העם היהודי הוא עם קטנטן (מבחינת מספר האנשים), ורוצים לשמור על שורותיו, כדי שלא ייעלם חלילה.

טיעון זה עבד כל עוד העם היהודי לא היה בעמדת ריבונות, וכל עוד עקרונות ההפרדה שלו נשאו מימד הגנתי בעיקר, ולא תוקפני. כלומר- הטיעון עבד כל עוד הוא ביקש להגן על עצם קיומו של העם היהודי ולא פגע דה פקטו ובאופן שיטתי בקבוצות אחרות (פשוט בגלל שלא היה לו כוח לעשות זאת). עכשיו לטיעון הזה – כלומר, הטיעון נגד "עירבוב" – יש את הכוח לפגוע באופן משמעותי בקבוצות חברתיות אחרות, מאחר והעם היהודי זכה לעמדה של עליונות בארץ שבה הוא הרוב הדומיננטי, לאחר אלפי שנים שבהן נאלץ להיות בעמדת מיעוט נרדף. והנה עכשיו חלק גדול מן העם היהודי חי במדינה דמוקרטית בעלת אופי יהודי. עתה העם היהודי מחוקק חוקים, מתווה תוכניות לימוד, מנהיג צבא, שירותי רווחה, תרבות ועוד.

להמשיך לקרוא

עד מתי יאחז ישראל בשני קצות החבל?

רונה ברנס

[המאמר הבא הוא אחיו של מאמר שפורסם בנושאים קרובים  ב'שיחה מקומית']

מקרי האלימות הגזענית והאלימה מתקרבים בזמן האחרון יותר ויותר אל עדשת המצלמה. הגזענות "השקטה", הישנה והמוכרת – זו של העדפת היהודים בחינוך, בקרקעות, בהקצאת משאבים, ובהתייחסות הכללית באוכלוסיה, מקבלת בחודשיים האחרונים, כך נראה,  צבע חדש- צח ואדום ודגול מרבבה.

בתגובה לאווירה האלימה, רווית השנאה, שהלכה והתגברה במרחב הציבורי בקיץ האחרון, הכריז שר החינוך שהחינוך לסובלנות יקבל דגש מיוחד השנה, ונשיא המדינה הודיע אף הוא על תכניותיו לצמצום הגזענות. אבל כדי שההתנגדות למעשי גזענות ושנאה תהיה אפקטיבית עליה להיות מקובלת על מרבית הציבור; על הציבור להתנגד; על הציבור להתקומם נגד העוולות, על הציבור לדעת שהוא לא רוצה ששנאה, דיכוי, השפלה, מכות, ורצח על רקע גזעני יהיו חלק מהחברה שלו.

להמשיך לקרוא