כיכר פריז נגד השחיתות השלטונית

בתיה גלילי מדווחת מהדרכים


"מה זה כל הצעקות האלה, אבא?"

"סתם, אנשים צועקים סתם, מפגינים סתם."

כך קיבלה אותי כיכר פריז בירושלים  במוצ"ש (10.12.17) כשהתקרבתי אליה בהליכה מרחוב רמב"ם, מעט אחרי תחילת ההתרחשות.

אבל האנשים הצועקים לא צעקו סתם, אלא כי הרגישו שעובדים עליהם ושנמאס עליהם, שיש יותר מדי הילה של עולם תחתון בכנסת ושנמאס להם, ושהם לא מוכנים שחבורת אנשים שמכרה את נשמתם לאלוהי הממון והכוח ימשיכו לקבל החלטות יומיומיות שמשפיעות על החיים שלהם ושל ילדיהם.

במקומות אחרים כבר שמו לב לפרופיל יוצא הדופן של המפגינים בהפגנות מהסוג הזה נגד השחיתות השלטונית בישראל, וציינו את העובדה שבינתיים, לא מהפכנים צעירים ונרגשים רואים בהמוניהם בהפגנות אלה (לפחות אלה שבמרכז הארץ), אלא דווקא הרבה מהבורגנות הנינוחה בדרך כלל. אבל בירושלים, כמו בירושלים, הכל מעט אחר.

להמשיך לקרוא

איך לנצח בלהפסיד

מי מנוסה בתבוסות ובמפלות יותר מהעם היהודי? במשך אלפיים שנה סבלנו את כל המפלות והתבוסות שאפשר רק להעלות על הדעת ושום נזק לא נגרם לנו. היכן כל המנצחים הדגולים? היכן המצרים הקדמונים? היכן האשורים, הבבלים והפרסים? היכן היוונים ורומא האדירה ששרפה לנו את בית-המקדש? כולם נעלמו מהמפה המדינית והשאירו אחריהם רק חפירות ארכיאולוגיות; ואנחנו, המובסים, לנו היה כוח להקים מדינה חדשה, ואם, נוסף על הכוח, יהיה לנו גם מספיק שכל ונדע כיצד להמשיך ולהפסיד, עוד נכונו לנו גדולות ונצורות

(שמעון צבר, מתוך ההקדמה לספר "ספר תורת התבוסות והמפלות השלם", עם עובד, 1995).

black line 21

רגע לפני הבחירות התאגדנו במזקקה בירושלים, לערב קברטי של דיבור, פרפורמנס, שירה, ושירים שהמצאנו.

היה זה ערב המפסידים הגדול, כי כמו ששמעון צבר כתב "אם יהיה לנו מספיק שכל  ונדע כיצד להמשיך  ולהפסיד, עוד נכונו לנו גדולות ונצורות".

כתבו וערכו (טקסטים ומוסיקה): מנחם אדלמן לנדוי ורונה ברנס
השתתפו: מנחם אדלמן לנדוי (הנחיה, קריאה, ושירה), רונה ברנס (פסנתר, שירה, וקריאה), עירא קליין (גיטרה), יונתן סוויד, עודד רימון ( קטעי פרפורמנס), אמיר מנשהוף (שירה), ענת בסוק (עזרה בפרפורמנס) וחברים נוספים.

"התעייפו אצבעותיי, התעייפו אצבעותיי"

רונה ברנס

white

לפני כמה חודשים, באחד משיטוטיי באינטרנט נתקלתי דרך הבלוג החשוב והמעניין של עינת קדם (ב'הארץ' – זה סוג של בלוג), בהקלטתו של מר ירון לוי, שהקליט את עצמו מיד לאחר שהבין שכסא הגלגלים הממונע שבעזרתו הוא מתנייד ממקום למקום פסק מפעולתו, וכי הוא תקוע בדרך משום מקום לשום מקום. "בתחילת היישוב, מקום מגוריי. אינני יודע איך אני מגיע הביתה".

להמשיך לקרוא