הימין וההיסטוריה: תגובה לחנן עמיאור

רונה ברנס


חנן עמיאור, עורך האתר הימני – המתחזה להיות אתר ביקורתי – "פרספקטיבה", תקף לאחרונה את ד"ר דימיטרי שומסקי ואת "השמאל" בסילוף "הציונות".

דימיטרי שומסקי הוא מומחה בציונות, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים, ובעברו שימש כמנהל מרכז צ'ריק לתולדות הציונות, היישוב ומדינת ישראל באוניברסיטה העברית.

אבל מה זה לעומת חנן עמיאור, עורך אתר פרפסקטיבה, וכן "חוקר תקשורת וכותב נאומים, בעל תואר ראשון ושני מהאוניברסיטה העברית במדע המדינה וביהדות בת זמננו. לשעבר עיתונאי ב'העין השביעית', 'מעריב' ו'ישראל היום'. נשוי + 5, מתגורר בגוש עציון" (כפי שפרטיו מופיעים באתר שאותו הוא עורך)?

עמיאור מאשים את שומסקי שהוא מציג את הרצל כמי שביקש לייצר חברה אוטופית שתשמש ביתם הריבוני של היהודים, אשר תהיה, רחמנא ליצלן, קוסמופוליטית! אוי ווי!

לפי הפירוש של עמיאור את דבריו של שומסקי, "שומסקי יוצר את הרושם, שהרצל היה הוגה אנטי־לאומי, או לפחות ראה בלאומיות רע הכרחי שיש לרסנו." וכל זה למה? בגלל ששומסקי פשוט מזכיר או מסביר, למי שלא ידע (וכן, יש רבים שאינם יודעים), שהרצל לא דגל בדיוק באותן דעות כמו בנימין נתניהו, או בנט, או מירי רגב…

הרצל היה יהודי וינאי, שהתערבב יפה בסביבתו (מה שנקרא "מתבולל"), והיה שותף להרבה אידיאלים של סביבתו, ובין אלה – אידיאל הליברליזם, השואף לחברה מוארת, נעימה ומנומסת, שאינה מתאכזרת למיעוטיה, אלא להיפך, מתייחסת לכולם בשוויון, מתוך עקרונות הכבוד החברתיים שהיו נהוגים בחברה הבורגנית של מרכז אירופה במפנה המאות ה-19 וה-20.

זאת, דרך אגב, אינה המצאתו של ד"ר שומסקי, וגם לא שלי. על כך מסכימים מיטב החוקרים, וביניהם אלכס ביין, שלמה אבינרי, קארל שורסקה, ישראל ברטל, ורבים רבים אחרים (כולם היו ועודם פרופסורים ידועים ומכובדים).  אלא שאליה וקוץ בה: שהרי, כפי שעמיאור טוען, "שומסקי הוא מייצג נאמן של חברי גילדת השמאל הסגורה השולטת באופן רודני בפקולטות למדעי הרוח בישראל ומשתעשעת דרך קבע בניסיונות לבדוק עד כמה היא יכולה לסלף את הציונות."

שהרי עמיאור (וזוהי תופעה כללית, כידוע, המאפיינת את התקופה) מבקש להחריב את העקרונות הליברליים של מדינת ישראל. אחת הדרכים הקלאסיות לכך הוא הכפשה עקבית ומקיפה של שכבת האינטלקטואלים, עד דילולה. לצערנו, הוא לא לבד במערכה.

עמיאור מתאונן על חוסר היושרה האקדמית, בעוד שהוא והאתר שאותו הוא עורך הם סימן מובהק לחוסר היושרה (הקלאסי) של הימין האלים, המתלהם, האנטי-אינטלקטואלי, והאנטי-ביקורתי.

אתר "פרספקטיבה" מעיד על עצמו כך:

"אתר 'פרספקטיבה' מנטר ומנתח דיווחים, כתבות ומאמרים המופיעים בכלי תקשורת ישראליים, ומוקדש לקידום סיקור תקשורתי מדויק ומאוזן של ישראל והמזרח התיכון. היות ולתקשורת ישנה השפעה עצומה על עיצוב דעת הקהל, 'פרספקטיבה' עומדת על זכותו של הציבור לצרוך חדשות ללא אי-דיוקים ומניפולציות, תוך דרישה מכלי התקשורת לעמוד בסטנדרטים העיתונאיים הגבוהים ביותר ולבסס עובדות טרם פרסומן."

אכן – נשמע ראוי ביותר: ניטור התקשורת היא משימה חשובה. אלא שמבדיקה זריזה באתר מתברר שכמעט כל התכנים האחרונים שהועלו שם נוגעים, איכשהו, לעיתון אחד מסויים (הוא "הארץ"), ולארגון "בצלם". ידיעה אחת הועלתה ממש לאחרונה על "ידיעות אחרונות". ומי נפקד מהמערכת? ניחשתם נכון! "ישראל היום", "מקור ראשון", "ערוץ שבע", "מידה" ועוד ועוד ועוד.

מופתעים? אני מניחה שלא.

את הרומן האוטופי "אלטנוילנד", לא כינה הרצל "מדינת היהודים". החברה החדשה שאותה הוא דמיין, לא הייתה מדינת לאום,  בוודאי לא כזו בדמותה של ישראל דהיום, או בדמות המדינה הלאומנית, המסתגרת והאתנו-צנטרית, שעליה מפנטזים אנשים השותפים לדעותיו של עמיאור, אשר כמדומה,  כל רצונם הוא רק להמשיך ולהעמיק את השוחה הזהותית הצרה (והיהודית!)  שבתוכה הם מתבצבצים להם בהנאה כבר עשרות שנים.

אפילו אחד העם (אשר גינצברג) התלונן, בתלונה מפורסמת מאוד, על כך ש"אלטנוילנד" של הרצל אינה חברה יהודית מספיק, אלא קוסמופוליטית, אשר את כל מקורותיה הרוחניים היא שואבת מחוץ לחברה היהודית. כך הוא כותב בביקורתו על הרומן האוטופי של הרצל:

"ולפי שכל מה שיש בארץ ישראל [של הרצל] לא בארץ ישראל נברא ראשונה, אלא באנגליא ואמיריקא, בצרפת ואשכנז, לכן הכל כאן שייך לא לישראל בלבד, אלא לכל העמים, והיסוד העיקרי של החברה החדשה הוא מפני זה: בלי הבדל דת ולאום. העיקר הגדול הזה הוא "הרוח החיה“ בכל הספור, והוא נשנה וחוזר ונשנה כמעט בכל פרק בהתלהבות ובאריכות יתירה, עד שבהכרח יתעורר חשד בלב הקורא, כי כל מה שטרח המחבר לא טרח אלא 'בשבילם' שיראו ויוכחו 'הם' [כלומר, הגויים], כמה נאה היא 'ציוניות' זו …" (מתוך המאמר אלטניילנד, ראו "פרויקט בן יהודה")

אחד הדברים שמלמדת אותנו ההסתכלות הביקורתית על דברים, היא שהעולם מורכב, ההיסטוריה מסובכת, ואנשים רבים סותרים אפילו את עצמם. אבל את עמיאור ודומיו לא מעניינים כל אלה. הרצל, חוזה המדינה, מקים הציונות המדינית, הוא בוודאי אותו ההרצל שהם מדמים בעיני רוחם. ולא היא. הרצל היה אדם מורכב ביותר, עם פנטזיות משונות ביותר על כוח, אצילות, וגם על קוסמופוליטיות כביטוי מובהק למדינה החדשה שהוא יקים עבור היהודים חסרי הבית. כן, כן, קוסמופוליטיות כביטוי ללאומיות יהודית. בכך, הרצל וודאי לא היה יוצא דופן.

מעורר קבס הנסיון של אנשים מסויימים לפסל את ההיסטוריה בדמות הפנטזיות שלהם. הדרך לפנטזיה הלאומנית המושלמת רצופה כמובן בנסיונות הולכים ונשנים להשתיק כל חשיבה ביקורתית, ואפילו שזו מגיעה מאחד המומחים המובהקים לנושא. אין לי ספק ששומסקי קרא את כל אותם מאמרים שאליהם התייחס עמיאור במאמרו רווי הלעג. אני גם מאמינה כמובן שעמיאור קרא אותם. השאלה היא האם הוא הבין את אותם טקסטים מתחילת המאה העשרים, או שמא משתמש בהם כדי לדברר את רעיונותיו שלו, בני המאה ה-21.

הרצל על חמור באיזמיר 1898 - לשכת עיתונות ממשלתית

הרצל על חמור באיזמיר, טורקיה, 1898 (לשכת העיתונות הממשלתית)

הכותבת היא תלמידת תואר שלישי הכותבת את עבודתה בנושא לאומיות יהודית, בורגנות ומעמד במפנה המאות ה-19 וה-20.  בעבר למדה אצל ד"ר שומסקי.

'ובכן, שמא תהיה לנו לבסוף תיאוקרטיה?'

טור דעה: מאת י"ח בצלאל


"צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים.
בענייני המדינה […] אין להם להתערב."

(תאודור הרצל, מדינת היהודים)

white

נראה שהטרנד השולט בשיח הציבורי בישראל בזמן האחרון הוא כזה שניתן לתמצתו בדברים הבאים:  "אף על פי שכולם אוהבים להתלונן, בעצם הכל ממש לא רע! כל ההכללות אינן נכונות! כל הפחדים מוגזמים! החרדים אינם באמת נגד החילונים, הדתיים הציוניים אינם באמת שונים מהציונים החילוניים!" או בגרסה אחרת: "יש קיצוניים משני הצדדים!" [ובלבד שעוסקים ביהודים. כשמדובר בערבים – הצד הקיצוני הרי ברור מעצמו…]

כל זה טוב משום שאם הדברים נכונים וכולם בעצם דומים לכולם, כי אז, אין לנו באמת בעיות…

להמשיך לקרוא

נצחונותיו של פייגלין

רונה ברנס

[מאמר ראשון בסדרה שמוקדשת למשה פייגלין]

הציונות, לאורך כל שנות התגבשותה והתפתחותה, מעולם לא הייתה דגל אחיד שאפשר לנפנף בו, לא מבחינה רעיונית-תיאורטית, ולא מבחינת הדרך שאמורה להביא למימוש רעיונות אלו. לאחר  קום המדינה, אפשר היה לקוות כי עתה תוכל הציונות להפנות את משאבי האנרגיה שלה, שהופנו עד כה לתיחזוק והמרצת תנועה פוליטית עולה, אל בנייתה ופיתוחה של מדינה. אלא שתמיד היו גורמים שחפצו להמשיך ולשמר את אי-היציבות התנועתית שאפיינה את הציונות לפני התמסדותה כגוף מדיני ריבון בדמות מדינת ישראל, כדי להמשיך ולעסוק, מתוך אי יציבות זו, בהגדרות והגדרות מחדש של "מטרות הציונות". האם, למשל, הציונות היא אמנם תנועה שקמה מכורח נסיבתי כדי להגן על היהודים על ידי פתרון פוליטי (כפי שסבר הרצל למשל)? או שמא – הציונות היא נדבך בתנועה דתית-יהודית שתביא לגאולה קונקרטית (כפי שסבר למשל הרב שלמה גורן של מלחמת ששת הימים)?  אלו הן שאלות יסודיות להגדרת המשך דרכה של הציונות, ואמנם להגדרת הציונות עצמה. שהרי הכרעה בשאלות אלה תביא עימה בהכרח גם הכרעה בשאלות כמו  חשיבותה של "שלמות הארץ", "שימור" הרוב יהודי, חלוקת ירושלים, וכמובן – השלום עם שכנינו הפלסטינים, ומחירו.

ואמנם, דומה כי בזמן הקרוב שאלות קריטיות אלה ואחרות תעמודנה (ורבות כבר עומדות) בראש סדר היום של הפוליטיקה הישראלית. שאלות אלה יש בהן כדי להכריע בין הציונות כפי שהכירוה הוגיה ומיישמיה הנאמנים, לבין "הציונות" פרי שכלולם של אנשים כמו משה פייגלין ורעיו לדרך הפועלים הן בכנסת והן בדרכים גלויות פחות.

להמשיך לקרוא

על חדוות הפיצוץ של הרצל

רונה ברנס

העולם של אתמול

את הדברים הבאים אקדיש לחדווה ההרצליאנית, העליזות האופטימית המציצה אלינו לעיתים קרובות למדי מבין כתביו המרובים של הרצל. לשם זאת נעסוק בפיסקה אחת קצרה אך מעניינת הלקוחה מחיבורו הציוני הראשון של הרצל, שבזכותו גם קנה את תהילתו – 'מדינת היהודים' (Der Judenstaat). מדינת היהודים היא למעשה תכנית פוליטית- פאמפלט מורחב – שפירסם הרצל ב-1896, בגרמנית, כדי לפתור את מה שכונה בתקופתו 'השאלה היהודית' (Die Judenfrage), ואשר שימש כיריית פתיחה מזהירה לאחת ההתארגנויות הפוליטיות המצליחות בהיסטוריה.

להמשיך לקרוא