'ובכן, שמא תהיה לנו לבסוף תיאוקרטיה?'

טור דעה: מאת י"ח בצלאל


"צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים.
בענייני המדינה […] אין להם להתערב."

(תאודור הרצל, מדינת היהודים)

white

נראה שהטרנד השולט בשיח הציבורי בישראל בזמן האחרון הוא כזה שניתן לתמצתו בדברים הבאים:  "אף על פי שכולם אוהבים להתלונן, בעצם הכל ממש לא רע! כל ההכללות אינן נכונות! כל הפחדים מוגזמים! החרדים אינם באמת נגד החילונים, הדתיים הציוניים אינם באמת שונים מהציונים החילוניים!" או בגרסה אחרת: "יש קיצוניים משני הצדדים!" [ובלבד שעוסקים ביהודים. כשמדובר בערבים – הצד הקיצוני הרי ברור מעצמו…]

כל זה טוב משום שאם הדברים נכונים וכולם בעצם דומים לכולם, כי אז, אין לנו באמת בעיות…

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

נצחונותיו של פייגלין

רונה ברנס

[מאמר ראשון בסדרה שמוקדשת למשה פייגלין]

הציונות, לאורך כל שנות התגבשותה והתפתחותה, מעולם לא הייתה דגל אחיד שאפשר לנפנף בו, לא מבחינה רעיונית-תיאורטית, ולא מבחינת הדרך שאמורה להביא למימוש רעיונות אלו. לאחר  קום המדינה, אפשר היה לקוות כי עתה תוכל הציונות להפנות את משאבי האנרגיה שלה, שהופנו עד כה לתיחזוק והמרצת תנועה פוליטית עולה, אל בנייתה ופיתוחה של מדינה. אלא שתמיד היו גורמים שחפצו להמשיך ולשמר את אי-היציבות התנועתית שאפיינה את הציונות לפני התמסדותה כגוף מדיני ריבון בדמות מדינת ישראל, כדי להמשיך ולעסוק, מתוך אי יציבות זו, בהגדרות והגדרות מחדש של "מטרות הציונות". האם, למשל, הציונות היא אמנם תנועה שקמה מכורח נסיבתי כדי להגן על היהודים על ידי פתרון פוליטי (כפי שסבר הרצל למשל)? או שמא – הציונות היא נדבך בתנועה דתית-יהודית שתביא לגאולה קונקרטית (כפי שסבר למשל הרב שלמה גורן של מלחמת ששת הימים)?  אלו הן שאלות יסודיות להגדרת המשך דרכה של הציונות, ואמנם להגדרת הציונות עצמה. שהרי הכרעה בשאלות אלה תביא עימה בהכרח גם הכרעה בשאלות כמו  חשיבותה של "שלמות הארץ", "שימור" הרוב יהודי, חלוקת ירושלים, וכמובן – השלום עם שכנינו הפלסטינים, ומחירו.

ואמנם, דומה כי בזמן הקרוב שאלות קריטיות אלה ואחרות תעמודנה (ורבות כבר עומדות) בראש סדר היום של הפוליטיקה הישראלית. שאלות אלה יש בהן כדי להכריע בין הציונות כפי שהכירוה הוגיה ומיישמיה הנאמנים, לבין "הציונות" פרי שכלולם של אנשים כמו משה פייגלין ורעיו לדרך הפועלים הן בכנסת והן בדרכים גלויות פחות.

להמשיך לקרוא

על חדוות הפיצוץ של הרצל

רונה ברנס

העולם של אתמול

את הדברים הבאים אקדיש לחדווה ההרצליאנית, העליזות האופטימית המציצה אלינו לעיתים קרובות למדי מבין כתביו המרובים של הרצל. לשם זאת נעסוק בפיסקה אחת קצרה אך מעניינת הלקוחה מחיבורו הציוני הראשון של הרצל, שבזכותו גם קנה את תהילתו – 'מדינת היהודים' (Der Judenstaat). מדינת היהודים היא למעשה תכנית פוליטית- פאמפלט מורחב – שפירסם הרצל ב-1896, בגרמנית, כדי לפתור את מה שכונה בתקופתו 'השאלה היהודית' (Die Judenfrage), ואשר שימש כיריית פתיחה מזהירה לאחת ההתארגנויות הפוליטיות המצליחות בהיסטוריה.

להמשיך לקרוא