מאת: תמר עמית
אינך רואה ואינך יכול לדעת כמה מר הפתח בשבילי.
כמה הייתי רוצה לבחור את השביל אל החלון, מבלי לסבול מן התוצאות.
לכן איני בוחרת אף פעם, אלא יושבת, כן, בכיסא שאתה מכיר דווקא, ומתבוננת באחרים המזנקים אל מותם, שאמור היה להיות מותי.
אינך מבין זאת. אינך יודע דבר מכל זה, אף על פי שידיעותיך הן רבות מבחינה מספרית. אבל אינני כועסת על טוב ליבך, ועל תמימותך, ועל כך שגם אתה אינך כועס, רק נעלב.
מה אני יודעת — רק שאבחר את החלון, כשאבחר את החלון, והתוצאות בינתיים אינן משתנות, אולי רק מתרחבות, וזאת למרות שאני מעכבת את הזמן.
הרי אפשר להבין, יש גבול למה שניתן לעשות. החלון גם הוא מתרחב, ועימו השמש, והאור שבחוץ. זאת אתה וודאי מבין. היית מבין לו היינו מדברים על טיבו. לולי היית עייף כל כך, ולולי הייתי אני עצובה. היית אומר לי לכי אל החלון, וסבלי את התוצאות, שרק הולכות ומתרחבות, כי הרי כל שאת עושה בסך הכל זה מעכבת את הזמן.
החמסינים החוזרים מסמנים את סוף האביב, ושוב אפשר לשגות בדמיונות, לדמיין את עצמך כשוהה מחוץ לכאן. כאילם ומטומטם, כעל-אדם. אני אף אחד בארץ השממה, אני אישה אחת בארץ השממה, מדמיינת זכרונות בלתי נעימים של אנשים שלא הכרתי מעולם.
אינני משוגעת, וזאת אפשר לומר בבירור כמעט מוחלט. אחרת כבר הייתי בוחרת את החלון וסובלת מן התוצאות. המשוגעים הם האמיצים, או האמיצים הם המשוגעים, אחרת לא היה על מי לספר סיפורים. והיום רק מספרים מקטעים קצרים, כדי לקבל הנהון של אהדה מקהל חסר רחמים.
הרוח היבשה מייבשת את עיניי, ואני יודעת שאתה מחכה לי. ואתה חולם, ואינך מבין עד כמה אתה לבד, עד כמה אני לבדי בחדר, שהוא גם שלך, שהוא מה שנקרא – רכוש משותף. שהוא מה שנקרא –ממון. איזה שממון הרוח עוטה עלינו כאן בעיר שעומדת בקצה המדבר.
אני חושבת על הרים. על מה אתה חושב עכשיו? אלו הן למשל שאלות שלא נשאל.
אשפתון להמון 