העם היהודי ומדינת ישראל

רונה ברנס

האמת היא שבנט וודאי מאמין לעצמו כשהוא אומר לעצמו בבוקר מול הראי שהוא איננו גזען.

כמו שרבים אחרים בישראל (ובמקומות רבים בכל העולם) ממרבית המחנות הפוליטיים, עומדים מול המראה ואומרים לעצמם: אנחנו לא גזענים. אנחנו פשוט מעדיפים לגור עם "שכמותנו".

זה נכון שעבור יהודים הטיעון נגד "יחסים עם בני לאומים אחרים" יכול למצוא טיעונים שאינם כלל כביכול ממין הגזענות: העם היהודי הוא עם קטנטן (מבחינת מספר האנשים), ורוצים לשמור על שורותיו, כדי שלא ייעלם חלילה.

טיעון זה עבד כל עוד העם היהודי לא היה בעמדת ריבונות, וכל עוד עקרונות ההפרדה שלו נשאו מימד הגנתי בעיקר, ולא תוקפני. כלומר- הטיעון עבד כל עוד הוא ביקש להגן על עצם קיומו של העם היהודי ולא פגע דה פקטו ובאופן שיטתי בקבוצות אחרות (פשוט בגלל שלא היה לו כוח לעשות זאת). עכשיו לטיעון הזה – כלומר, הטיעון נגד "עירבוב" – יש את הכוח לפגוע באופן משמעותי בקבוצות חברתיות אחרות, מאחר והעם היהודי זכה לעמדה של עליונות בארץ שבה הוא הרוב הדומיננטי, לאחר אלפי שנים שבהן נאלץ להיות בעמדת מיעוט נרדף. והנה עכשיו חלק גדול מן העם היהודי חי במדינה דמוקרטית בעלת אופי יהודי. עתה העם היהודי מחוקק חוקים, מתווה תוכניות לימוד, מנהיג צבא, שירותי רווחה, תרבות ועוד.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

תמונות משישי ישראלי

מערכת אשפתון

גירסה של הדברים הבאים פורסמה גם באתר מאקו -תרבות


לאחרונה שב במלוא עוזו הקמפיין שמחזיק בשם הפומפוזי "שישי ישראלי".

הוא מכוון בדיוק לבטן הרכה של הבורגנות, של תפיסותיו הנצחיות של המעמד הבינוני: "המהוגנות" המדומיינת, שהיא כמובן שם נמלץ ל: "שמרנות", שהיא עוד שם נמלץ לניוון, הכולל בתוכו פנינים חברתיות כמו שוביניזם, דתיוּת להמונים, זהות להמונים, פשטנות להמונים – ובאופן כללי כל דבר שיעזור לך להרגיש טוב עם עצמך בדיוק כפי שאתה, עם תוספת איזו"קהילתיות".

אז מה רואות עינינו בזמן האחרון:

מודעות בכבישים המרכזיים בתל אביב (אני עצמי ראיתי את המודעות הללו רק באזור המרכז, וזה דבר מעניין כשלעצמו), מודעות וירטואליות בפייסבוק במימון נכבד ועוד.

ומה רואים במודעות?

את זה למשל:

להמשיך לקרוא

המתקפה על "ערכי המשפחה"

לקראת הדיון בועדת החינוך בכנסת בנושא "ערכי המשפחה בישראל – התחדשות או מתקפה?" (יתקיים ב-16-6-2014)

רונה ברנס

אתמול סיפר לי חבר על חבר קשיש ממנו, שנולד בתחילת שנות הארבעים והתלונן באריכות על הצעירים,  שאינם יוצאים לרחובות, ואינם עושים בלאגן, ואינם עושים רעש, ולא נלחמים. 

להמשיך לקרוא

בחיפוש אחר האתוס: על הכנסת ה-19, רות קלדרון ומפלגת "יש עתיד" *

רונה ברנס

בזה אחר זה, עלו  חברי המשכן ביום שלישי, ה-11.3.14, לבימת הנואמים בכנסת, ודנו ב"חוק שירות לאומי ואזרחי" (או : החוק לשילוב החרדים בצה"ל – שאושר ברוב של 65 ח"כ ביום שלמחרת), בדיון שנמשך כמה שעות.  אמנם, "דיון" של ממש לא היה במליאה, שהרי ברוב הנאומים המליאה עמדה ריקה כמעט מאנשים (לעיתים ישבו  באולם רק חבר כנסת אחד או שניים). האופוזיציה, כפי שאולי זכור עדיין, לא נכחה שם בשל המשמעת האופוזיציונית שהונהגה ואף כובדה הפעם, בקרב סיעות האופוזיציה כולן.

לחבר בטלפון, שהתקשר אליי במהלך הדברים (אני צפיתי בנאומים דרך ערוץ השידורים הישירים של אתר הכנסת), אמרתי כי אני לומדת.  אני לומדת תורה, אמרתי לו,  כי די לו לאזרח ישראלי היום לשמוע מעט מהמתרחש מעל במת הכנסת, כדי לזכות במנה מרובה הרבה יותר, בלי ספק הרבה מכפי זו שהוא רגיל בה בשיגרת יומו, של סוגיות הלכתיות, פילפולין וחידודין, בגוון יהודי בטעם של פעם.  הדיון בחוק הנ"ל היווה דוגמא מצויינת (ואמנם גם קלה במיוחד) לעניין זה.

בדיון הספיציפי שהתנהל ב-11.3.14 היה הרמב"ם, שצוטט בעיקר בהקשר לאמירה כי כל תורה בלא מלאכה סופה בטילה,  אחד הכוכבים המרכזיים. לפחות חמש פעמים הועלה שמו על במת הדיונים מעל הפודיום במליאה. כששמו לא הועלה, נשענו הדוברים פעם על הרב קוק,  פעם על הרב סולובייצ'יק, וכשזה לא היה ציוני מספיק אולי- גם על הרב הראשי  לישראל- יצחק הרצוג (כמו במקרה של חה"כ  שמעון סולומון מ'יש עתיד').

*

להמשיך לקרוא