להיות חופשי בארצו: דניאל עמרם

רונה ברנס


לפני מספר ימים מישהו ככל הנראה שרף לדניאל עמרם את האופנוע.

דניאל התפרסם לאחרונה בעקבות אוסף של פרובוקציות שהוא ביצע, במחאה כנגד הכפייה החרדית – חברה שממנה הוא מגיע במקור. זהו אותו הבחור שלאחרונה עורר מהומה כשהוא נכנס עם לחם בפסח לבני ברק והציגו לראווה – מעשה שאני תומכת בו כאות מחאה כנגד הכפייה והאלימות החרדית במדינה. שריפת האופנוע היא רק דוגמה לאופן שבו האספסוף שלוח תפיסת העולם הקיצונית-דתית מרשה לעצמו להתנהג.

דניאל, בחור צעיר בתחילת שנות העשרים לחייו, הוא בן למשפחה חרדית מבני ברק, וכיום מתגורר מחוצה לה, וחי חיים חילוניים לחלוטין. בחודש האחרון הוא התפרסם בעיקר בעקבות שריפת התפילין האישיים שלו בסרטון שהופץ ברשת, ושמשך אליו גלי ענק של שנאה ואלימות. בעקבות כך הוא זכה להעניק מספר ראיונות בכלי תקשורת מרכזיים, וביניהם בערוץ 10. אומץ לבו, ואולי גם גילו הצעיר, לא התריעו בפניו מפני הסכנה שבחשיפת הדירה שבה הוא גר, לעין כל.

מי שרוצה לפגוע בדניאל יכול למצוא אותו בקלות. מן הצילומים, ומן הפתיחות הגדולה שבה מוצגים חייו בחשבונו הפרטי בפייסבוק, לא קשה להבין היכן ממוקמת דירתו ולשרוף את כלי הרכב שלו, שלדברי דניאל גם משמש אותו לפרנסה.

בעקבות האירוע נפתח על ידי פעילים חילוניים קמפיין לגיוס כספים עבור דניאל, ועבור רכישת אופנוע חדש וביטוח שיתאים למקרים מהסוג הזה. דניאל עצמו פרסם תמונות של האופנוע השרוף לאחר שהתגלה דבר השריפה, וזכה לקיתונות של תגובות אלימות המצדיקות את המעשה (כמו גם תגובות תומכות).

מאז פתיחת הקמפיין עבר יום אחד, וכבר גוייסו כ-7,300 ₪. זה משמח, אבל בשמחה זו מהולה אולי גם טיפה מרה של ייאוש, אם נתבונן לשם השוואה במידת הצלחת קמפיין חברתי דומה, אך מובדל ממנו אלף פעמים: כששרון גל וחבר מרעיו פתחו עבור החייל הרוצח אלאור אזריה קמפיין למימון המונים (לתמיכה בהוצאות המשפט והמשפחה), גוייסו כ-400,000 ₪ בתוך 12 שעות בלבד.

הציבור החילוני, הליברלי, עדיין אינו מלוכד דיו כדי להרים קמפיין לגבהים שאליהם מורמים קמפיינים המזוהים עם הגרועים והמסוכנים שבימין הקיצוני. בנוסף, רבים בציבור הליברלי מסתייגים ממעשיו של עמרם, ובכך מעלימים עין מהעובדה שתפיסת העולם החרדית, וליתר דיוק – החרד"לית (חרדית-לאומית), הולכת וקונה אחיזה בחלקים גדולים יותר ויותר בציבוריות הישראלית.

דניאל עמרם כנראה פועל כאחד שאינו יכול לחדול. הוא מוכה חופש, ורוצה לפעול כנגד אויביו. וזה לא מעט בחברה חדלת-האונים שמאפיינת את רוב הציבור החי בישראל, המסתפק בהודעות תמיכה ובציוצים יפים ונכונים בטוויטר.

הרוע, השנאה, האלימות ושנאת-החופש (או ההתנכלות לחופש הנובעת מבורות) הולכים ופושים בחברה הישראלית, ומחובת הציבור הליברלי לבחור צד ולתמוך בצד זה בכל מאודו. יש לקוות כי צד זה יהיה צדו של דניאל עמרם, ולא של האספסוף, ששרף את האופנוע שלו.

זוהי איננה רק תמיכה באדם יחיד אלא בכל מה שהוא מייצג. תמכו כאן, ועזרו לדניאל להתגבר על המכשולים הרבים הניצבים לו בשל אומץ לבו:

קישור לקמפיין התמיכה בדניאל עמרם ובפעילותו


בסרטון: דניאל עמרם שורף את התפילין שלו כאות מחאה: "אני, לא מייצג אף אחד […],  החלטתי לשרוף את התפילין שלי בתור מחאה על הכפייה הדתית ששולטת כאן במדינה, ושמנצלת את הסמלים האלה שאיחדו אותנו בעבר כקהילה, לכפות עלינו את החיים שלנו כיום"

מודעות פרסומת

שתי תמיהות על ירושלים ואופניים

מאת: בתיה גלילי 


1.

אני אוהבת לרכוב על אופניים. אפילו בירושלים אני אוהבת לרכוב על אופניים. אני רוכבת לעבודה, אני רוכבת לקניות, סתם לטייל, או לנשום קצת אוויר מהיר בעמק המצלבה ומסביב.

אופניים, כמו אוטובוס, הם גם זרז מחשבות יעיל במיוחד. תמיד אני מוצאת את עצמי חושבת על גלגלים, בתנועה, מכאן לשם. וכך קרה שבעודי נוסעת באחת מנסיעותיי הרגילות, חלפתי על פני ביתו של נשיאינו החביב ראובן ריבלין, ותמיהה משונה התגנבה אל מוחי הפנוי. והיא:

איך זה שלריבלין אין אופניים?

להמשיך לקרוא

קיטש, בני אדם והבחירה בחופש

(תמיד לקראת בחירות)

רונה ברנס

דומה שאחד הצווים ההכרחיים לקראת הבחירות המתקרבות הוא ההתנגדות לקיטש: ההתנגדות לקיטש הפוליטי, האסתטי, המוסרי.

בעולם האולטרה-קפיטליסטי, הצבוע בכל צבעי הקשת, שבו יש לנו תמיד מה לאכול, בו בר רפאלי מבטיחה לנו את האושר מכל פינה, "סיפורים מרגשים" מתרחשים בכל יום, ו"ניסים גלויים" (כדבריו של צבי יחזקאלי בסרטון על 'צוק איתן') נופלים עלינו בכל מלחמה מחדש, "האדם החופשי" מקבל משמעות שונה.

שהרי בתוך כל השפע הנפלא הזה נראה שאחד הדברים הקשים ביותר לעשות הוא ההבדלה של היחיד. ההבדלה של היחיד מכל ההבטחות, הצבעים, והשלמות נטולת הרבב. מעשה זה של התנגדות אינטנסיבית ואינסופית קשה כשם שהוא חשוב.

ימים אלה, ימי הבחירות וההבטחות העליזות, טובים הם במיוחד כדי להיזכר שוב באנושיותנו הקטנה, העלובה, וכן- גם החביבה והטובה כל כך. כדאי להזכיר לעצמנו שלא רק שאנחנו לא צריכים להתבייש בכך שאנחנו לא אלילי היופי והצדק, האדמה וההקרבה העצמית- אלא גם שאנחנו לא צריכים להתבייש בכך שאין בנו אפילו שאיפה להיות כל הדברים האלה.

אנחנו בני אדם, וכמו שג'ורג' אורוול אמר פעם – הקדושה היא דבר שבני אדם חייבים להימנע ממנו.

להמשיך לקרוא

העיתונאי והפוליטיקאי: ההשוואה והטעות

רונה ברנס

על התגייסות ערוצי התקשורת המרכזיים בישראל ל"חיזוק המורל" בזמן ימי הלחימה בעזה, כבר נכתב רבות, וודאי עוד ייכתב. בתוך כל המהומה הפטריוטית הזאת היו חריגים, ועל כן גם בולטים במיוחד, צפצופי ההתנגדות. גדעון לוי קיבל את זמן הבמה המירבי שניתן לבעלי דעות ביקורתיות, אנטי-אחדותיות. ואכן, הצלחה זאת מוסברת כנראה דווקא משום שמאמריו המרובים לא באמת נלקחו ברצינות על ידי רוב רובו של ציבור המיינסטרים הישראלי; התבטאויותיו היו לא יותר מצפצפופים נלווים שרק מחזקים את שלטונה הבלתי מעורער של "האחדות".

ואף על פי שוליות הטיעונים, היו וישנם רבים שעבורם טיעוני-הנגד המעטים האלה נדמו כסכנה הדחופה ביותר, איום על הנצחון הנכסף. "גדעון לוי" האיש והפרדיגמה, הפך לאויב מספר אחת.

להמשיך לקרוא